סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2024 מרץ 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן 60 שנה לזהר ארגוב: מחווה מאכזבת
 

 
 
מבלי להקל ראש אמנים שהתייצבו למסיבת יום ההולדת, להרגשתי עדיין לא נאמרה המלה האחרונה במפעל ההנצחה את המורשת של זהר ארגוב. כפי שלימדה אותנו המחווה של פסטיבל ישראל, הבסיס של כל יוזמה כזאת חייב להיות מנומק. לא מקרי או רנדומלי, וגם לא להתחשב בהיררכיית כוכבות, כזו אורחת. ובעיקר הוא חייב להיות כתוב ומנווט בידי אמנים ולא בידי מפיקים"
למרות מבצעים מהשורה הראשונה, לא השכילו מעבדי הערב ליצור תחושת התעלות מוזיקלית


יש הבדל בין להעלות על נס רעיון לבין לחגוג לאדם, במיוחד אם אישיותו שנויה במחלוקת. בפסטיבל ישראל האחרון הבינו זאת ונזהרו מאוד בהחלטה האמנותית להצדיע למורשתו המוזיקלית של זהר ארגוב.

בראשון לציון, נזהרו פחות. מנהלי האמפיפארק העירוני החדש, ביחד עם רשת זאפה, השותפה האידיאולוגית ליציקתם של התכנים האמנותיים בו, העדיפו "להצדיע למלך", לשון הקלישאה הבלה מרוב שימוש, לציין 60 שנה להולדתו של זהר ארגוב (15 ביולי 1955).

לכאורה, הבדל סמנטי. למעשה, הבדל של עולם ומלואו. ולא הוויכוח הציבורי שברקע הדיון בזכרו של זהר ארגוב, כמו היישום האמנותי. כי כשאתה מתעסק במוזיקה נטו, יוצק לתוכה השראה ומגיע לתוצאה מנומקת, אישיותו של נושא הבשורה רק יוצאת נשכרת, גדולה ומוארת.

כשאתה נאבק בצורך להצדיק ולהצטדק, לקחת בחשבון שיקולים של ליהוק, בחירה וניפוי, של עלויות ופזילה אל הקופה, הזכרון רק ניזוק, מועם ומוכתם. ואי אפשר להתנחם באמירה שזהר ארגוב עדיין גדול ומאפיל על כל ממשיכיו. זה לא לזכותו. זה לחובתם.

המוזיקה לא התעלתה

כל זה כדי לאייר את תחושת האכזבה מהמחווה "כבר עברו השנים", בשלהי השבוע שעבר בראשון לציון, עיר הולדתו של ארגוב. אני לא מזלזל בכוונות הטובות, לא יכול להתעלם מן הרצון הטוב, בהחלט לוקח בחשבון את ההשקעה. אבל כשכל המסביב (מי הגיע לשיר ומי לא? מי שר ואת מה? מי שר קודם ומי אחר כך? וכיוצ"ב) הופך לעיקר תשומת הלב והעניין, בשורה התחתונה, המוזיקה הפסידה. מדויק יותר – לא התעלתה.
 
הגורם העיקרי להרגשת ההחמצה, היה בגישה המוזיקלית. המעבדים תמיר קליסקי ואהרון קמיגרוב לא השכילו, אולי לא ניסו כלל, לקחת את העיבודים ואת ששת הנגנים המבצעים (רובם ככולם דמויות מפתח באולפני הסצנה), למחוזות של התעלות.

ייתכן שמספר קטן יותר של זמרים מבצעים (ולא 17!) יכול היה לאפשר עבודה אישית, צמודה ומאתגרת יותר. בפועל, כשאמורים לרצות כל כך הרבה קולות, טעמים ואזניים (בקהל) נשארים צמודים למקור, בתחום החם והמוכר, לא מנסים לחדש, אפילו לא לגשר בקרוס אובר.

הגורם השני היה בהיעדר סיפור מסגרת. אמת, לא פשוט לדחוס שני תריסרי שירים לתוך שעתיים הופעה, אולם הפתרון של ויתור על מנחה לטובת הזמנה איש את הבא אחריו, ללא ניצול ההזדמנות ליצוק תובנות אמנותיות, חברתיות, מעמדיות ואפילו מוסריות לתוך המסכת, רוקן מראש את המופע מעניין. השאיר אותו תלוי אק ורק בליהוק האמנים, בסדר הופעתם ובשירים שיבצעו.

כך, כל ניסיון של מי מהם להוסיף משהו ערכי (מקובי אפללו עם זכרון ילדות בערבון מוגבל על הופעה שראה, דרך שלומי סרנגה על הקשר האישי, באמצעות אחותו סוזי, שכתבה את עינייך החומות כשהיתה בת 14 בלבד, ועד אביהו מדינה שצעד בעיניים פקוחות לרווחה למלכודת ההלבנה את הזכר) נשאר בגדר יוזמה אישית, פרטיזנית, לא מעוגנת ומאורגנת.

תרומה לא מבוטלת להרגשת החמיצות היתה גם להיעדרם של זמרים בני הדור של ארגוב מרשימת המופיעים. כשאביהו מדינה, היוצר שהכניס את ארגוב אל המיינסטרים, והנגן יהודה קיסר, שהקליט והופיע איתו (וגם היה היחיד שהשתתף גם בהצדעה של פסטיבל ישראל) הם הנציגים היחידים לבני התקופה, מתחזק הרושם שמישהו אכן לא יודע להצדיע (ולא משנה באיזה צד ובשם איזה משא ומתן).

חסרו ותיקים כמו חיים משה, אבנר גדסי, ניסים סרוסי ואחרים. לישי לוי היה תירוץ טוב (אך גם הזדמנות לפיוס היסטורי), אבל שיבוץ מפתיע של בעז שרעבי וצביקה פיק (ארגוב חגג על "את לי לילה"" ו"אין מדינה לאהבה" שלהם) היה יוצק משמעות לכותרת המחווה, שלא לדבר על אחרים, מלווים וממשיכי דרך (דודו טסה, עמיר בניון, סגיב כהן) שהשתלבותם בערב היתה ביטוי מחמם לב להודאה בהשפעה ותודה להשראה.

גם החיבור עם זמרים מ"הצד השני", אשכנזים כביכול או רוקרים למעשה, יכול היה להיטיב עם הקרוס אובר המבוקש. האכזבה הגדולה נובעת מההרגשה שההתקשטות בזמרים אחרים, לא שייכים לכאורה, היתה מארסנל האמנים שמקיימים קשרי הופעה וסיבובים תכופים ברשת זאפה (כמו נתן גושן, עידן עמדי, אברהם טל, דיקלה, לא שאינם ראויים) ולא ממעגלים נוספים, מגוונים יותר.

קרולינה מחווה לזהר ארגוב.jpg
קרולינה, צילום: יוסי ממיה

"בדד" בפסטיבל ישראל: הפקת מופת

אביהו מדינה התקבל בתשואות

המחצית הראשונה היתה פושרת ביותר. קיסר, שהוצג (בראשונה ולאחרונה על ידי מנחה) כאיש שגילה את זהר ונתן לו את ההזדמנות הראשונה, פתח באינטרו מנעימות הלהיטים הגדולים. דיקלה התכבדה ב"נזכר אני במבטך" חסר תשוקה; ארקדי דוכין , בליווי פסנתר ואקורדיון, הפתיע בשיר הילדים "אבא במרומים" – ואם התכוון לזהר, הקהל לא הגיב בהתרגשות; נדב גדג' (שיחוק ליהוקי מסוים) לא טען את "בדד" בריגוש אירוויזיוני; קובי אפללו ("הרבה בזכותו זמרים כמוני עומדים על הבמה") היה צפוי עם "אל נבקש" ו"סוד המזלות".

אצל שלומי סרנגה נרשמה התלהבות ראשונה בקהל, עם "עוד יום יבוא", ביוונית ובעברית, שיר שאיפיין את "שירי העצבת" של המעמד (יום הולדת זה לא האירוע שעושים בו שמח?) וכאמור "עינייך החומות" מחמם הלב כתמיד. לירז צ'רכי (איך היא הגיעה לכאן?) לא יכלה למעמד עם "מה לך ילדה"; ונתן גושן לא הוסיף גרם פרשנות שלא היכרנו ל"אין מדינה לאהבה" הפיקי.

סקרנות שהצדיקה את עצמה רשמו שני הזמרים הפחות מוכרים בערב. אסי יחיאל הצעיר שהרשים עם קול בוגר ואמירה אישית ב"בעבר היו זמנים", ולירון עמרם (בנו של הפייטן אהרון עמרם) שהפגין התלהבות מידבקת בשילוב שבין "יד ענוגה" ל"פעם ועוד פעם".

קרולינה, האחראית ללהיט הגדול האחרון של זהר, לא יכלה בלי "צל עץ תמר ואור ירח" הנהדר שלה, אבל לא חוללה את אותו נס ב"אלינור". הפתעה לטובה רשם גם עידן עמדי, שהתייצב עם בוזוקי - מה שהעיד על רצינות בהכנה - לביצוע "עוד דקה את נעלמת", כשעדותו האישית את זהר נשמעה הכי אמינה, נוגעת ומרגשת.

בחלקו נפל הכבוד להזמין את אביהו מדינה, שהתקבל בתשואות בעמידה. אפילו הוא, קרחון רגשות בדרך כלל, לא הצליח להסתיר את התרגשותו מקבלת הפנים. אמנם "הפרח בגני" בביצועו לא מזכיר כלל את ארגוב, אבל לפחות נתן לקהל הזדמנות לצעד תימני ולשירת רבים. כך גם בשיר הנושא של המופע.

אביהו-מדינה-01.jpg
אביהו מדינה , צילום: יוסי ממיה

קינה לעילוי נשמתו

ההמשך, שהוביל לסיום, היה זרוע אמנם בזוהר כוכבים, אבל לא הרים למרומים. שרית חדד ביקשה להיזכר איך "נעלמת בלי מלים" וניסתה לצהול כהרגלה בביצועה את "אך בלילה", מלווה את עצמה בדרבוקה. אברהם טל הרג ברכות (כמה שהוא יכול) את "את לי לילה" של שרעבי ואת "ים של דמעות" המיתולוגי.

לאייל גולן נותר לקונן על לכתו האב הרוחני שלו ב"מלאך ושטן" ולהצדיע לו בדרכו ב"כמו שיכור" – בחירות לא קלות, ספורטאי שכמותו. ואילו בן דמותו פאר טסי (אם עצמתם את העיניים לא יכולים הייתם לחוש בהבדל) המשיך בקינה עם "אלוהי עד מתי. זהר ארגוב, אני מרשה לעצמי לפנטז, היה גאה בביצוע ובהופעה של טסי.

את המופע חתם, משומקום כמעט, אמנון ארגוב, אחיו של זהר והאדם האחרון כמעט שנשאר לכאוב את אובדנו כאדם ולהיאבק בידיים נקיות על הנצחת זכרו. "בצל הזוהר", הקינה שחיבר לעילוי נשמתו של אחיו, היתה מעמד מרגש ומדמיע.

שרית חדד מחווה לזהר ארגוב.jpg
שרית חדד, צילום: יוסי ממיה

מבלי להקל ראש אמנים שהתייצבו למסיבת יום ההולדת, להרגשתי עדיין לא נאמרה המלה האחרונה במפעל ההנצחה את המורשת של זהר ארגוב. כפי שלימדה אותנו המחווה של פסטיבל ישראל, הבסיס של כל יוזמה כזאת חייב להיות מנומק. לא מקרי או רנדומלי, וגם לא להתחשב בהיררכיית כוכבות, כזו אורחת. ובעיקר הוא חייב להיות כתוב ומנווט בידי אמנים ולא בידי מפיקים.

אמנים שונים. כבר עברו השנים, 60 שנה לזהר ארגוב. זאפה לייב פארק, ראשון לציון. רביעי, אחד ביולי 2015


למועדי מופעים >

05/07/2015   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע