סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2024 מרץ 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן רשמים מפסטיבל הפסנתר 2017
 

 
 
אמנים חדשים וותיקים הביאו את גווניה הרבים של המוזיקה הישראלית. עמוס אורן שמע כמה מהם וחזר עם ביקורת


פלורה - האסתטיקה חשובה מהרגש

לירון משולם, המתהדרת בכינוי הבימתי פלורה, חיה את עולמות הצלילים של המחשב, הביטים והקלידים. אחרי שני אלבומים באנגלית, היא מציגה את גרסת הפסנתר שלה ל"מקום", אלבומה השלישי והראשון בעברית (גלריה ישראלית, מוזיאון תל אביב), כשלצדה כפיר שריד (חשמלית), נועם דרומבוס (מחשב וסקסופון) ואודי רז (אופוניום, טוּבָּה רכת צליל).

נדמה שאצל פלורה, המופיעה בחולצה פרחונית, האסתטיקה חשובה יותר מהרגש - בחסות המוטו "כל היופי נחבא בשביל להיגלות מחדש", מתוך השיר "שדים" - והצורה והסגנון מובלטים על חשבון התוכן. היא משחקת עם המילים, המבנים והתחביר והופכת אותם לדגימות צליל. מנסה לארוג באמצעותם סינרגיה ויחסי גומלין בין השירה והנגינה.

יש לה קול גבוה, קריסטלי, שירתה קרירה ומרוחקת, ובניגוד למראהּ המלאכי, התמים, היא משדרת נשיות דעתנית וחזקה ("Fight", "Plastic bag"). יוצרת מוכשרת ומרשימה, אבל לא מרגשת.

התחברתי יותר ליצירות המוקדמות שלה, עם נגינתה החמה בפסנתר, ופחות לשירים החדשים, האסוציאטיביים, בעברית. למרות ששיר הנושא, הצטייר כהד רחוק, ימי ביניימי כזה (הקול שלה והאופוניום של רז), וההדרן "דגים" שנשמע באופן מפתיע, כמו מזמור כנסייתי.


פלורה, צילום: זוהר ראלט



רועי פרייליך - פיו ולבו שווים

רועי פרייליך
סולן להקת נערות ריינס, ממשיך בדרכו העצמאית המסקרנת. ולטעמי גרסת הקברט שלו - אם כך אפשר לכנות את "אקוסטי", הופעתו בפסטיבל (גלריה בלומנטל, מוזיאון תל אביב), ללא ההגנות של גיטרה חשמלית, תופים והגברה - הרבה יותר מרתקת מאשר הופעה "רגילה" שלו. הרבה בזכות הדיקציה המשובחת שלו, יוצאת הדופן ברוק הישראלי, שחותכת ומפסקת, מטעימה ומדגישה כל הברה בנפרד, והפעם מובלטת עוד יותר.

ניכר בפרייליך שפיו ולבו שווים. גישתו הישירה והבלתי מתחנפת - חשופה ופגיעה מצד אחד, מלאת תנופה ותשוקה מצד שני - היא נכס שנולדים איתו ובלתי אפשרי לסגל אותו. חומרים שמהם עשוי כוכב.

פרייליך גם כותב מצוין, מקורי, אחר, על גבול הפואטיקה, ביטוי שניחן באותו להט חסר מנוחה ובוער מבפנים, על אהבה וזוגיות, ועל עניינים שמטרידים אותו בחיים. עם מפיקו המוזיקלי אביחי טוכמן בבס ונגן הפסנתר יובל לב ארי המצוין, חזר פרייליך לשירים בולטים משני האלבומים של נערות ריינס, חמישה מ"מעלה עשן", בכורתו כסולן, ועוד שניים - "אחד מהשניים" ו"זאב זאב" מ"הריגוש שבנפילה", המתקרב ובא. עם ובלי הפסנתר הוא מעלה עשן.


רועי פרייליך, צילום: מיכאל טופיול



תמר רדה - כישרון והבטחה

תמר רדה
מייצגת את הדור הבא להתערות העלייה מאתיופיה. הזמרת והיוצרת בוגרת רימון לא עושה עניין כלשהו ממוצאה, מתייחסת בטבעיות לשורשיה המוזיקליים, ומציגה את האלבום שבדרך, שמוהל לתוך שיריה את ההשפעות מבית כאילו הן עניין של מה בכך, שאי אפשר בלעדיו, וממזג נכונה, ובעברית, פופ אתיופי במחוזות רית'ם'נבלוז, ג'אז, אר.אנ.בי ונשמה.

עם חבריה להרכב תמרדה - גל עובד בפסנתר וקלידים, ניר הורוביץ בבס ובהפקה מוזיקלית, גיא בן עמי בכלי הקשה ויובל בר אילן הנהדר בגיטרה חשמלית - היא הגישה (גם היא בגלריה בלומנטל, שלדעתי לא ראתה מעולם מופע שמח שכזה) תריסר שירים טריים ורעננים (שמקצתם, כמו "נמלה", שכתב איתה אריאל הורוביץ; אחד משל זלמן שז"ר; ואחד לחן שלה ל"זה הגשם" של יונה וולך), ספוגי גרוב ואנרגיות שמחות (גם לשירים העצובים סיגלה מקצבים עולצים), שהעידו שיש בה כישרון גדול והבטחה לא פחות.

רדה קטנה וקומפקטית, את ראשה מעטרת תסרוקת אפרו כדורית ולפניה חיוך ענק ומקסים. בדיבור יש לה קול רדיופוני נעים ומסקרן, עשֵן בקצוות. אבל הוא נעלם בשירה. כך שיש לה לאן עוד לחתור ולהגיע, ומומלץ להיות שם כשזה יקרה.


תמר רדה, צילום: שני ויין



ענבר זגדון - זמרת שאי אפשר לשכוח

את ענבר זיגדון, שעד כה שחררה שיר אחד בלבד בשם "יש לי למה לחכות", תאהבו מהשנייה הראשונה. מתוקה אמיתית. המבע הקולי שלה הוא מעין חיבור של דיקלה דורי, ריף כהן ועדן בן זקן.

קולה גבוה, צפצפני משהו, שירתה ענוגה וצלולה, מדויקת וחודרת, צבועה בתחינה מסולסלת ופגיעה ומנוקדת במבטא אתני לא משוייך או מזוהה. היא שרה כאילו היא עומדת להתפרק כל רגע. מגישה את שיריה בטבעיות כובשת - במשיכת כתף, בניע ראש, בעיניים עצומות ובמצח קמוט, עם חיוך מתוק נסוך על פניה הנוהרות, היא משלבת ידיים על לוח לבה ולוחשת את השירים כממתיקת סוד.

שירים יפים, בעיקר על זוגיות, מאותגרים במנגינות מפתיעות ומציבים רף גבוה לביצוע. אבל היא חיה אותם בשיא הפשטות והקלות, באמת טהורה ונקיה ובהזדהות שכמותה לא ראיתי שנים. מוזיקה לא עושים בלחץ אלא באמת וברוגע היא אומרת ומדגימה - מגישה 11 כאלה (בתוספת קאוור ל-"White Flag" של דידו, ואחד "מזל", דואט מקסים עם האורח שלה בניה ברבי, שבו כמו ב"יש לי למה לחכות" עלתה לחלוחית בעיניי), עם אור בשארי בגיטרות אקוסטיות ומפוחית פה, מיכאל ליניק בפסנתר, קחון וכלי הקשה וההפקה המוזיקלית של מורן דוד.

ענבר זיגדון היא הזמרת שבשבילה היה שווה לי הפסטיבל. זכרו את השם. את הקול לא תצליחו לשכוח. וזכרו שצריך לראות אותה שרה. לשמוע בלבד, לא מספיק.


ענבר זגדון, צילום: ספיר מלכי



קצת אחרת - קולו של דור

אין יותר פסנתר מ"קצת אחרת" בפסטיבל הפסנתר. איחוד של השלישייה הוותיקה - שלמה גרוניך, גאון ו-וירטואוז פסנתר שאין כמעט פסטיבל בלעדיו, שם טוב לוי, שהוא זמר וחלילן מרגש לא פחות מאשר פסנתרן, ושלמה יידוב, זמר ונגן גיטרה קלאסית מקלאסה אחרת - יותר מ-40 שנה אחרי אלבומם היחיד.

שלושה יוצרים, נגנים ומבצעים שבאמנותם המשותפת הפכו לפניו של דור במוזיקה הפופולרית הישראלית וטבעו את שמו - קצת אחרת על שום השילוב של השפעות קלאסיות ברוק, מה שכונה בזמנם רוק מתקדם (מן הסתם בהשראת להקת הרוק הבריטית ג'טרו טול). ולסוגה זו ניתן לשייך את 14 אוקטבות של יוני רכטר ואבנר קנר מאותם שנתונים; ששת בראשות לוי, עדי רנרט ויהודית רביץ (77'); צליל מכוון של לוי, יידוב ויצחק קלפטר (79'), ופרויקטים כמו "מאחורי הצלילים" (72'), "אלבום משפחתי" (83') ואפילו "בציר טוב" (82').

מאז אותן מניות יסוד, הושבחה היצירה של כל אחד מהשלושה והשתכללה יצירתם לבד ובעבודה עם אחרים, כך שלמפגש המחודש הם שבו עם יצירות מאוחרות שלהם, אבל חסרי אגו כבראשונה, ומפרגנים הדדית בענק. היו שם הטירוף הווירטואוזי והיצירתיות המבעבעת של גרוניך, ההומור הנעבעכי והמורשת הקלאסית של לוי, השירה הארומטית והסטייל הלטיני האלגנטי של יידוב, שיתופי פעולה שונים בנגינה והפעלות מבורכות של קהל.


קצת אחרת, צילום: משה צ'יטיאת


אולם המופע (רקאנטי, מוזיאון תל אביב) - אף שנמשך שעה ומחצה - היה חסר. לא כל תריסר היצירות של האלבום פורץ הדרך מ-1975, רק הבולטות, המצליחות והלהיטיות שבהן. חמש בנו את פתיחת המופע - "שיר הנסיעה" (יידוב וגרוניך) שנשמע נכון וטרי כאז, "שיר בין ערביים" (יהונתן גפן ויידוב) על טבע האדם, "ספרינג" (גרוניך) ו"קטע שמי" (לוי) האינסטרומנטליים שעדיין מלהיבים כפעם, ו"הנסיך הקטן" (גפן ולוי) שמרגש כתמיד; ושתיים שנעלו אותו - השעשוע הווקאלי "שניים סינים" ו"קווינטה" הנהדר (גרוניך).

התוספות, גם אם היו יפות, היו צפויות ו"קלות" מדי לעיכול: "ימים לבנים" של יידוב (לאה גולדברג), "סימפטיה" של גרוניך (מאיר ויזלטיר), "פסק זמן" של לוי ואריק איינשטיין, "בלילות הסתיו" המופלא של לוי מ"ששת" (דוד פוגל), "נואיבה" של גרוניך, "ערב כחול עמוק" של יידוב, תחילה בספרדית ובהמשך בעברית (מאיר אריאל), "שיר של אחרי מלחמה" של לוי ואיינשטיין, "שירים פשוטים" של גרוניך ו"ילדי הירח" של יידוב ואהוד מנור.

רק "צ'קארלה תל אביבית" האינסטרומנטלי של יידוב מ"אהבה ראשונה" אלבומו האחרון (2014) היה סוג של הפתעה. ובכל זאת: אם קצת אחרת יוצאת עתה שוב לדרך, זו הזדמנות פז וחובה מבורכת לדור הנוכחי להתבשם ממשנתם של ענקים.


קצת אחרת, צילום: משה צ'יטיאת



ריקי גל - אישית ומדויקת

פסטיבל, הניסיון מלמד, אינו הזירה הנכונה לבדוק מופעים חדשים, טרום-הרצה. האווירה והווייבס שבו תמיד טובים יותר, אוהדים ומפרגנים יותר. אבל אלה לא צריכים להפריע ל"אינטימית", המופע החדש של ריקי גל, לצאת לדרך.

כשמו, המופע מציע (אולם אסיא, מוזיאון תל אביב) את גבירת הרוק הראשונה של המוזיקה המקומית בגרסה אישית וצנועה משהו. לא מוזיקלית או יצרית, כי גל אחוזת תשוקה וּמִתאוָוה, נאנחת גונחת, רוקעת ומתנועעת כפי שרק היא יודעת, אלא בניסיון - שדורש עדיין עריכה ותמצות - להביא נקודת מבט חדשה ונוספת, אישית, פרטית ולא תמיד מוכרת, על חייה ועל יצירתה.

וכך, למן הפתיחה המשוחקת והמדוקלמת למחצה של "בסוף היום אני צריכה אותך", הצהרת המלאי, הצרכים והחשקים של אישה בגילה (שכתבה עם נעם יעקובסון ולירן נדל), ועד "אוהבת אותך יותר" הנועל, שמכיר בעובדה שהאהבה היא סם החיים (יהונתן גפן ומתי כספי), היא משלבת סיפורים, גילויים ואנקדוטות. על תלאותיה, גלגוליה, החלטותיה ובחירותיה. על שלושת בעליה (כולם כבר ז"ל), על היוצרים שעבדו מולה והשירים שכתבו לה, על הפיתוי את יעקב גלעד (לכתוב לה את "ילד אסור ילד מותר"), על האישה המפתה גיבורת "טוקיו גדולה" ועל ההטרדה המינית-כביכול מצד יצחק לאור, מחבר "נערת הרוק", לפני שקנס אותה על שינוי שערכה ללא רשותו בשיר.


ריקי גל, צילום: משה צ'יטיאת


חתיכת סיפור חיים יש לה. בין לבין להיטים גדולים כ"אילו יכולתי (אמא)" (מנור וכספי), "מערבה מכאן" (תרצה אתר וכספי), "טוקיו גדולה" (מנור וכספי), "תפילות הילדים" (צרויה להב, שבא סלהוב ויהודה פוליקר), "ילד אסור, ילד מותר" (ששרה עם הראל סקעת והוא החזיר לה את "ואת", בביצוע מיוחד ומסעיר למענה), "היי שקטה" (רחל שפירא ופוליקר), "על ראש שמחתי" (נעמי שמר וכספי), "בצער לא רב, ביגון לא קודר" (חנוךלוין וכספי), "מקום לדאגה" (גפן וכספי) ו"נערת הרוק" (לאור וכספי) הבלתי נמנע.

ויש גם רגע אחד של חסד אנושי מכמיר בשיר שכתבה על החיים בפריזמת השכול, בשם - אם איני טועה - "עצים זקנים אוספים עוד כוח". ואכן מגיע גיל בחיים שמבינים שמיותר להשתגע, שאפשר לוותר על הפקות תפוחות גודל והרכב משתתפים. גם פורמט קטן זה יופי. גם הוא יכול להיות מדויק ומקיף, במיוחד לזמרת ברוכת כישרונות ויכולות מהקליבר שלה. בית ספר להגשת שיר, כפי שהחמיא לה סקעת.

האמת היא שעם הקול העשיר שלה ועם השירה הנהדרת שלה, ריקי גל לא צריכה ל"אינטימית" יותר מפסנתר, בו מנגן הפעם אופיר קנר הנאמן. אבל אילן אביב מוסיף בבס וגלעד דובריצקי האנרגטי והאינטנסיבי מחזיק את העסק ביד רמה מעמדת כלי ההקשה.


ריקי גל והראל סקעת, צילום: משה צ'יטיאת


פסטיבל הפסנתר 2017. מוזיאון תל אביב. 11-8 בנובמבר

למועדי מופעים >

14/11/2017   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע