סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2024 מרץ 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן פותח קופסה למרינה פיינגולד
 

 
 
פיסות חיים ורסיסי ביוגרפיה שזורים בהם, אבל הם לא מספיק חשופים, לא מספיק אמיצים וגם לא מספיק מרגשים, כדי לגולל את סיפור החמצת הקריירה שלה. וזו טעות של הניהול האמנותי וההפקה המוזיקלית שלה שחייבים היו להכריח אותה לפחות לכתוב ולהלחין את חייה. והרי יש לה כל כך הרבה מה לספר ועל מה לשיר. ויותר משהיא חייבת זאת לוותיקים בין קוראי שורות אלה, היא חייבת זאת לעצמה."
מי שזכורה כילדת הפלא מהשיר "ילדיסקו", משחררת אלבום בכורה וסוגרת חשבון עם אמה



לפני 40 שנה הילדה מרינה פיינגולד, אז בת קצת יותר משמונה, סייעה לזמרת שרי לזכות בפסטיבל שירי הילדים התשיעי עם "ילדיסקו", שירם של אליעוז רבין ורוני וייס.

היא היתה בפירוש ילדת פלא. כישרון גדול באריזה קטנה. טמפרמנט עצום, ביטחון עצמי רב, יכולת שירה לא מבוטלת והבנה מוזיקלית נדירה ומבטיחה. אולם הייתה לה אמא "קשה", שחששה שמא השואו ביזנס עלולים לנצל את בתה ולהרע לה. יד הברזל שבה החזיקה וניהלה אותה אז, מנעה בדיעבד התפתחות קשר מפרה בין הבת הכוכבת לבין התעשייה. עובדה. רק עתה, בגיל 49, מרינה פיינגולד חובקת אלבום בכורה, הנושא את שמה.

הפלא נשאר

לא שפיינגולד ניתקה מגע מן הבמה. אמנם היא השלימה לימודים אקדמאיים תחילה (ספרות צרפתית אם איני טועה), וללימודי משחק ב"בית צבי" התגלגלה באיחור יחסי (היא בוגרת מחזור מ"ד, 2006). אולם לאורך השנים הקפידה לשיר, להופיע ולשחק. חלטורות כאלה ואחרות, עימן גם יצאה לחו"ל, כשחלקה בתיאטרון, הפרטי-מסחרי בעיקר, מצטמצם לתפקידים קטנים עד זניחים, וגם בטלוויזיה ובקולנוע לא חרגה מן השוליים ומהתארחויות לא משמעותיות. ואלמלא הופעתה ב"אקס פקטור" לפני ארבע שנים, ספק אם היתה חוזרת לתודעה הציבורית. מזכירה לכל עד כמה מוכשרת עודנה ואף להוכיח שאולי הילדה בגרה, אבל הפלא נשאר.

קשה לשער לאן היתה פיינגולד מתגלגלת ואיפה היא היתה היום, אלמלא ה"ניהול" הקפדני של אמה. התהייה אכן תהייה, וכל ניסיון לפתור אותה הוא היפותטי לגמרי. אם כי הרהור עיקש, שלי ועל אחריותי בלבד, מביא אותי לחשוב שהיא עשויה היתה להתפתח לכוכבת במה ענקית. דבר שלעולם לא נוכל לדעת ולא להיות בטוחים לגביו.


                                                  מרינה פיינגולד, צילום: אהוד שגב



אלבום ראשון, עשרה שירים ורסיסי ביוגרפיה

עם ה"מטען" הזה - ולאחר שהמשבצת של מרינה נכבשה בידי מוכשרת אחרת, בלומין, וגם הפיינגולד  נתפש בידי מיי - משיקה פיינגולד את אלבום הבכורה שלה. 34:27 דקות עם עשרה שירים שמרביתם נכתבו בשלוש השנים האחרונות, אולם אף אחד מהם לא "שלה". יוצרים אחרים כתבו אותם, ואני נוטה להניח שחלקם נכתב על מידותיה ומוען למענה ולאישיותה.

פיסות חיים ורסיסי ביוגרפיה שזורים בהם, אבל הם לא מספיק חשופים, לא מספיק אמיצים וגם לא מספיק מרגשים, כדי לגולל את סיפור החמצת הקריירה שלה. וזו טעות של הניהול האמנותי וההפקה המוזיקלית שלה שחייבים היו להכריח אותה לפחות לכתוב ולהלחין את חייה. והרי יש לה כל כך הרבה מה לספר ועל מה לשיר. ויותר משהיא חייבת זאת לוותיקים בין קוראי שורות אלה, היא חייבת זאת לעצמה.

בעיקרון, אלה שירים על חלומות ועל (אי) מימושם, או מימושם המאוחר של רגעי הכמעט ורגעי היום יום. המחצית הראשונה היא היותר אישית. הבזקים של שאיפות ורצונות במבט לאחור ובניסיונות שכתוב.


  


"להתעורר בסרט אהבה ישן/ אני כוכבת והכל אז מסתדר אחת ושתיים... הלהבה בתוכי מתגברת/ תגיד לי שעוד לא איחרתי את הרכבת", כותב אותה רונן פרי ב"מעל העיר".

"מה הייתי נותנת/ מה לעולם לא הייתי לוקחת/ אלה רגעי הכמעט/ שמהם את בורחת", כתבה לה מרב סמן טוב ב"רגעי יום יום". אמירה ספק מפוכחת ספק מצטדקת של מי שבחרה באהבה "כאמא ואשה וילדה ומאהבת" והעדיפה אותה על פני השקעה בקריירה, מבלי לשפוט כמובן.

"אותו חלום שקצת נשכח במגירה... ואיפה את/ בתוך כל הסיפור הזה שלך", שמים בפיה רפי קריספין ושחר סוויסה ב"תמיד אותה ילדה", כדיאלוג בין הנערה ההיא, כמה שנים אחרי, לזמרת הבוגרת והבשלה שהיא עתה, בניסיון לשכנע את עצמה ש"יש עוד אהבה שמחכה/ את תיכף מגיעה". וגם "הרגשת שיש לך משהו עוד לתת ...ועכשיו זה באמת/ גם אם בדרך שכחת קצת את עצמך/ מזל שהוא הגיע והוא קורא בשמך". לא המזל, כנראה עיתוי. ויותר ממנו קריספין "המנטור" שלה כדבריה, שנכנס לחייה ובעזרתו למדה "להכיר את הקול הפנימי והאישי" שלה.


  


וב"אמא" (לירון בן שמעון וחזי שקד) היא גם מתגעגעת גם באה חשבון עם אמה (שנפטרה במהלך העבודה על האלבום), שהיתה, כאמור לעיל, אישיות דומיננטית בחייה - גם המחנכת המוזיקלית שלה והמנוע מאחוריה, גם הבלם והמעצור בקריירה שלה: "אמא, אני כבר לא כועסת/ סגרת לי את הדלת/ מרוב אהבה... אני רק רציתי לשיר... ואת שמרת עליי קרוב אלייך/ שלא אחטוף מהעולם/ מכות קשות...". בלדה עם טקסט נוגע ולחן מרגש, אחד השירים המוצלחים יותר באלבום.

לשירים האחרים, להוציא האחרון, אין תווית זיהוי עם פיינגולד. שירי אהבה שכל אחת יכולה היתה לשיר. אהבה לגבר ואולי גם לשיר ("זאת האהבה"), זוגיות ארוכת שנים ("אתה ואני" של חן מצגר-אדר ולירון בן שמעון, אולי השיר הטוב באלבום), אהבה גופנית שבין גבר לאישה ("רגעים מתוקים" של מיכאל וקנין ושמוליק נויפלד, בוסה נובה חביבה שנותרת בגבולותיו של פיאנו בר, מקסימום מועדון לילה) ורק רגע אחד של זוגיות במשבר, אהבה על שרטון ופרידה כואבת ("לו היית זר" שנשמע כשירה האישי של יוצרתו, מרב סימן טוב, ולא של פיינגולד עצמה).


  


כאלה כבר שמענו

כך שככל שהאלבום מסקרן, לפחות בקטנה, הוא גם מאכזב, בהיבט הגדול. יותר מאלבום עדכני, המתאים לזמננו, ומדלג על כיסי הזמן, "מרינה פיינגולד" נשמע כאלבום שאיחר לצאת ב-30 שנה, כמו אריך הנגן שהיתה צריכה לעשות פעם, בשלהי שנות ה-80. פיינגולד נשארה זמרת נהדרת, ווקליסטית משובחת, עם מנעד הבעה שיכול לסוגות מוזיקליות מגוונות ולמקצבים שונים, אבל השירים אפעס, לא משהו. משומשים כאלה, שדומים להם ואיכותיים יותר, כבר שמענו.

הדוגמה הטובה ביותר לכך הוא "פריחת הדובדבן" (גם הוא מן המחצית השנייה), שאם איננו שיר גנוז של מירית שם אור וצביקה פיק, הוא לפחות נשמע כדיסקו-פופ פיקי אופייני של פעם. תשוקה שמתחפשת לאהבה: "כולם חומדים את תשוקתה לאושר התמים/ ולפעמים לוקחים אותה לסמטאות של החיים... היא תשתגע בגללו/ והוא ירצה אותה/ כשהיא בסוף תהיה שלו/ הוא יחלל את תומתה..." ואת זה פיינגולד שרה עתה, כאמא לשלושה ילדים צעירים, לא כנערה.


  


גם ההפקה המוזיקלית (של קריספין, שהוא גם המעבד, המקליט, המבשל, המנהל והיחצ"ן) לא טורחת או לא מצליחה לחבר אותה לזמננו. קריספין יכול היה לטעון את השירים ב-אר.אנ.בי. אופנתי ומגוון צבעים (שאיכשהו מחלחל ל"תמיד אותה ילדה", בהיפ-הופ - הלא מתוחכם - שתורם שחר סוויסה), אבל החליט לדבוק בפופ מיושן, לא מיוחד לה, שדוגמתו שמענו לא אחת. מתווה לא עדכני שמזכיר את אילנה אביטל של פעם, את דפנה דקל, אפילו את אילנית. כן, הזמרות של שלמה צח. רטרו? כן. וינטג'? בהחלט. אבל לא המוזיקה שמרינה פיינגולד צריכה כדי לתבוע בעזרתה את מה שמגיע לה.

מגוחך ביותר, לטעמי, הוא החידוש של "ילדיסקו", שנועל את האלבום, כמעין רצועת בונוס, מיותרת לגמרי. מה היא צריכה את זה? לחזור אל "ילדיסקו" 41 שנים אחרי? הזהות ידועה ומוכרת. מה היא תורמת ל"מרינה פיינגולד" העכשווי? אולי החשש שאין בו מספיק שירים טובים או שירים מוכרים כדי למכור אותו? מצד שני, 40 שנה הם פרק זמן ראוי לחזור אל השיר, אבל באלבום אוסף שזמנו אמור היה לבוא ולא באלבום בכורה שכה איחר להגיע.

הערה אחרונה: מילא תמונתה המתוקה כילדה על במת פסטיבל שירי הילדים בגב החוברת והאריזה, אבל לחבוק כדור מראות בתצלום החזית, זה אפילו לא אייטיז אלא סבנטיז לגמרי.


מרינה פיינגולד, צילום: אהוד שגב


מרינה פיינגולד (עצמאי)

למועדי מופעים >

10/07/2019   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע