סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2024 מרץ 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31
ריאיון
 
מאת: ענת זכריה "הדה" בעולם של אקזיטים ויוניקורנים
 

 
 
דפנה רובינשטיין, במאית ומתרגמת בשיחה עם ענת זכריה על המחזה "הדה" מאת איבסן שעולה בהפקה עצמאית בתיאטרון הקאמרי 


תיאטרון זה הכרטיס שלי ללמוד הכול בעולם
 
כבר בילדותה נקשרה דפנה רובינשטיין לתיאטרון. היא למדה בבית הספר לאמנויות בתל אביב, השתתפה בתוכניות הטלוויזיה "כן, מה?" ו"בננה בום", ובהמשך למדה בתיכון לאמנויות תלמה ילין. בשלב מסוים ניסתה ללכת בדרכי אביה וללמוד משפטים, אבל אחרי ניסיון קצר באוניברסיטת תל אביב, הבינה שמקומה לא שם, שהתשוקה האמתית שלה הייתה ונשארה תיאטרון והיא נרשמה למגמת הבימוי בבית הספר ללימודי תיאטרון רוז ברופורד בלונדון, והתקבלה. בהמשך למדה גם בבית הספר פיליפ-גולייה בפריז. מלבד כתיבה ובימוי, היא גם ניהלה אומנותית את קבוצת הקאמרי הצעירה ועבדה עם אסירים ואסירות בבתי כלא בארץ. באחד מהראיונות אתה סיפרה רובינשטיין שדווקא מלונדון הצליחה לעקוף את התור הארוך של יוצרים צעירים המשחרים לפתחם של התיאטרונים הרפרטואריים בישראל כשמחזה שכתבה בשם  "קרוב לבית" ("Home Sick") והחל את דרכו עם סטודנטים שנה ג' בקולג‘, התגלגל לתיאטרון ניו אנד בהאמסטד. עמרי ניצן, שהיה אז המנהל האמנותי של הקאמרי, וביקר באותו זמן בלונדון, צפה בו ומיד ראה את האיכויות שלה כבמאית.
 
המחזה הקודם שלה "פנסיה מוקדמת“ שעלה בינואר 2019, בצוותא תל אביב, נכתב במשך שש שנים שבהן רובינשטיין התמקדה בגידול שלוש בנותיה, ולתמיכה בבעלה ובחייו בג'ונגל הסוער של ההייטק הישראלי. שגם מפיק את ההצגות ואחראי על השיווק שלהן. את ההצגה הנוכחית, המחזה  'הדה' מאת הנריק איבסן תיככנו השניים להעלות את ב-2020 אבל אז הגיעה הקורונה והכל נכנס להקפאה לשנה. ״התחושה הייתה שזה עכשיו או לעולם לא״ אומרת רובינשטיין, ״ושמי יודע אם יישאר בכלל תיאטרון״. 
 

הדה, צילום: יוליה פוטו ארט

המחזה הדה גאבלר

 
המחזה "הדה גאבלר" שנכתב על ידי המחזאי הנורווגי הנריק איבסן, מתרחש במציאות החברתית הבורגנית והפטריאכלית של התקופה בה נכתב ועוסק במעמדה של האישה בתוכה. להדה יש הכול. היא חריפה, יפה ו"התחתנה נכון" היא ובעלה זה עתה שבו מירח דבש ארוך בחו"ל היישר לתוך ביתם החדש והמפואר בפרבר הכי נחשק בעיר. ידיעה על שובו של איילרט אהוב נעוריה הסוער באה וטורפת את הקלפים. הוא כבר לא שותה ויש לו קלף מנצח, הוא מצית בהדה להבות של תשוקה הרסנית. 
  
למה דווקא המחזה הזה, למה עכשיו?

זה מחזה שמסתובב איתי הרבה מאוד זמן, הדמות של הדה תמיד ריתקה אותי, משהו בין דמוניות למשהו שניתן הזדהות אתו ולחוש חמלה כלפיו, דמות של אישה מורכבת. מה גם שאין הרבה מחזות שמציגים ככה נשים.
 
את גם מביימת את ההצגה אבל גם בחרת לתרגם את הטקסט מחדש למרות שקיימים תרגומים בעברית, למה?

״העבודה על המחזה דרשה כמה תהליכים. ישבתי עם כל התרגומים בעברית ועם התרגום באנגלית וניסיתי לעשות משהו שהשפה שלו תהיה יותר קרובה ומוכרת לי. זה עזר לי גם להיכנס עמוק יותר לתוך המחזה. מבחינתי אחד היעדים שלי היה ללמוד לכתוב דרך הכתיבה של איבסן. קלאסיקה לומדים מהכי טובים״. 

בהדה גאבלר המחזה כולו מתרחש תוך 36 שעות, יממה וחצי. וכולו מתרחש בחדר סלון בביתם של טסמן והדה. מה עשית כדי להפוך אותו לעכשווי ולהעביר את זירת ההתרחשות לימינו?

״הכול ממש כתוב על הסצנות, על הרפליקות. היה לי מאוד חשוב לא לפספס את הקוד הגנטי שהופך את המחזה לקלאסיקה. זה עדיין מתרחש ביממה וחצי בסלון המאוד מפונפן שלה בבניין מאוד יוקרתי וכשמגיע איילרט, המאהב לשעבר, וגם במחזה המקורי יש לו ספר שהוא כתב אז עכשיו יש לו קוד אלגוריתם שיכול לשנות עבורו את המציאות גם דרך הצלחה כלכלית מאוד גדולה. והיא מחליטה להרוס למאהב שלה לשעבר את החיים. ברור לי שהדה של היום, כאישה וכמרדנית שרוצה לשדרג את עצמה לא הייתה מתחתנת עם איש אקדמיה אלא עם איש הייטק או אדם שעובד בקרנות סיכון. הייתי צריכה לבדוק אם הקפיצה הזו היא אפשרית או פוגעת בנימי המחזה.
 
התחושה בעקבות הקורונה הייתה שזה זמן ללכת עם המחזה הכי רחוק שאפשר והוא מתרחש בתוך עולם של הייטק כששינינו להם לא רק את כל הסביבה אלא גם את כל המקצועות, אני מרגישה שממש ניערתי את כל הסממנים של אז. לא רק בשפה אלא גם במציאות שלהם. זאת כבר לא הדה שהחברה או בעלה כופים עליה אלא זו אישה שהיא הכלא של עצמה בתוך מציאות שבה היא מוקפת בכסף, בחומר, באנשים שעושים אקזיטים ויוניקורנים והנפקות, ואיך בתוך השובע הזה היא הולכת לאיבוד. 
 

הדה, צילום: יוליה פוטו ארט

הנושא מבחינתי הוא הרס עצמי

 
הייתי צריכה לעשות ניעור אבק מתוך נאמנות גדולה לדברים שחשובים במחזה אבל גם אומץ להיפטר ממה שלא. דברים שהסיפור שאני רוצה לספר לא מהותיים לו. כל מיני עיניינים חברתיים של החברה של אז שלא נכונים להיום. לפחות בפלנטה הקרובה שלי החברה לא מונעת מאישה להגשים את עצמה ואת מה שהיא רוצה אלא מה שמונע הרבה פעמים זהו משהו פנימי. קול גברי פנימי שהופנם ואומר לנו לא״.
 
מה מבחינתך השאלה המרכזית שהמחזה הזה שואל?

״הנושא מבחינתי הוא הרס עצמי. והדה היא אישה מאוד יפה נחשקת ושנונה ויחד עם זאת כל מה ומי שהיא נוגעת בו הופך להיות פתטי, מקולקל. זה יושב על היכולת שלנו להרוס את עצמנו ואת האחרים סביבנו ואולי גם דרך זה לשחרר את הסביבה שלה שנהנית לראות אותה נופלת כל כך חזק״.
 
עד כמה את נותנת לחיים הפרטיים שלךלהיכנס לתוך התהליך?

״
נותנת תמיד. מעבר להייטק שהוא חלק מהקורדינאטות של העולם שלי, בעלי מאוד שותף לעיבוד גם מהצד המפיק והמשווק אבל איכשהו הכול קורה ביחד. והפעם הוא היה ממש שותף לעיבוד בגלל שהדמות של איילרט ממציאה אלגוריתם הייתי מאוד צריכה את האִינְפּוּטִים שלו ושל דיוויד רפפורט שהוא מעצב גראפי ורכש שהבאנו מעולם ההייטק לתיאטרון. בכלל מה שאנחנו מנסים קצת לעשות זה להביא הייטק לתיאטרון לא רק ברמה של וידיאו ארט וטכנולוגיה אלא נקודת מבט של אנשים מוכשרים שחיים טוב ומתוגמלים טוב יחד עם הברק שיש בעולם הזה. ולעשות את זה טוב ובתנאים טובים. אני חיה לצד מישהו שמתעסק בעולם הזה בצורה כל כך מוצלחת שלפעמים אני מרגישה שהחיים האלה משאירים אותי בצד, בתיאטרון שהוא גם ככה שוליים והוא בוודאי לא זוכה להערכה כלכלית״. 
 

הדה, צילום: יוליה פוטו ארט

מה את יכולה לספר על המעבר מהטקסט לבמה, לעבודה עם השחקנים?

״הם שותפים מלאים  מבחינתי ודרך העבודה איתם שהיא תמיד תהליך ארוך, מיד מתברר ומתבהר איפה קיצרתי מידי ומה הלך לאיבוד ואיפה שפכתי את התינוק עם המים״.
 
את מרגישה שתיאטרון הוא השפה הטבעית שלך. האם את מראש ניגשת לעבודה בתיאטרון מעמדה של בימוי?

״אמא שלי הייתה שחקנית ולכן זו סביבה טבעית אליה גדלתי וחונכתי. כשאני והאחים שלי נולדנו, אמא שלי פרשה מהמשחק, גידלה אותנו ואחר כך שינתה מקצוע. העזיבה שלה את מה שאני פירשתי כ"חלום שלה" זרעה בי את הזרעים להיות בימאית תיאטרון. נסעתי ללמוד בימוי תיאטרון בלונדון ארבע שנים בבית הספר רוז ברופרד שם נחשפתי לבימאים ויוצרים ולעשייה תיאטרונית ברמה הכי גבוהה שיכולתי לבקש לעצמי. תיאטרון זו דרך הביטוי המרכזית שלי כאשר כתיבה תמיד מקופלת בעשייה שלי. היו תקופות שפזלתי למסך המרקע במחשבה לעסוק במדיום עם יותר פופלריות ותקציב, אבל אני שייכת ונמשכת לעולם של במה, של חזרות ותהליך. אני יוצרת עצמאית, כותבת, מפיקה ומביימת את הדברים שלי. מעין בעלת מכולת קטנה בתחום התיאטרון. אני עובדת עם האנשים שמומחים כל אחד בתחום שלו בעשייה התיאטרונית אבל אני מעורבת בכול. חושבת על ההצגות שלי כאילו הן היו תינוקות שלי, אני מגדלת אותן, מאמינה בהן ומלווה אותן בצעדים הראשונים ולכל אורך הדרך. אני נוכחת באולם התיאטרון בכל יום שבו תציג ההצגה שלי, מקבלת את הקהל, צופה בתגובות וכל הזמן ממשיכה לפתח את ההצגה אפילו כשהיא רצה. אני שם כשיש קהל וכשאין קהל, כשצוחקים או מפהקים, אני לוקחת מאה אחוז אחריות על "העסק שלי". 
 

הדה, צילום: יוליה פוטו ארט


תיאטרון שמאפשר לראות מקרוב את עבודת השחקן

 
מה הכי מפחיד אותך בתהליך הבימוי?

״הכול. מפחיד אותי לאבד את הקול שלי בתהליך. לתת  ליותר מדי קולות חיצוניים להיכנס. להיות יותר מדי מוטרדת ממה שעובר על השחקנים, היוצרים, ממה שאחר כך ייאמרו הצופים. אני חושבת שזה קשור לזה שאני אישה, שיש לי רגישות לסביבה ולפעמים אני נבהלת אם אני החלטית מדי או נחרצת ומפחדת שזה יתפרש כתוקפני ויסרס את היוצרים סביבי. אבל בשנים האחרונות, אני מלמדת את עצמי להיות החלטית בלי התנצלויות, אני חושבת שזה מאוד חשוב לשחקנים וליוצרים לשמוע קול אחד של במאית ברור והחלטי. עם זאת, אני משאירה לעצמי מקום של ספק, מקום של התבוננות ומרחק. אפשרות להגיד אני כרגע לא יודעת, אני עוד בודקת. אני חושבת שזה גם הכרחי ליצירתיות שלי שלא אגיע מתוכננת מדי, שאשאיר מקום להפתעות״.

מה את מחפשת בשחקנית\ שחקן?

״
שיהיה יצירתי, שיהיה לו מקום של ילד שחולם אבל שיהיה מקורקע ונאמן לאינסטינקטים של עצמו. מישהו שירצה לעבור תהליך ושיש לו סקרנות וסבלנות. אני תמיד מעדיפה לעבוד עם "אנשים טובים", כאלו עם סולם ערכי, שמצליחים לשים את האגו בצד אבל אני יודעת שזה לא בהכרח ערובה לכישרון. אז בסופו של דבר כשעולה ההצגה, אני ארצה שיהיו בה השחקנים הכי טובים עם הכישרון והכריזמה הכי גדולים שיכולתי להשיג. מבחינתי התפקיד הכי חשוב שלי כבמאית הוא לייצר מסלול המראה לשחקן, במובן הזה התפיסה הבימתית שלי משנית, אני רוצה לייצר מגרש משחקים על הבמה שהשחקנים יזהרו שם. בסוף, התיאטרון שהכי מעניין אותי, זה תיאטרון שמאפשר לראות מקרוב את עבודת השחקן״. 
 


הדה, צילום: יוליה פוטו ארט


בפרינג' יש רוב של נשים יוצרות

 
הדור הקודם בתיאטרון נשלט בלי שום ספק על ידי בימאים גברים. האם את מרגישה 
שנוצר שינוי בשנים האחרונות ?

״אני יוצרת עצמאית, לטוב ולרע, תמיד הייתי, אני חושבת שזה משהו באופי שלי, דרך חינוך שגדלתי עליה, משהו "אנטי ממסדי" שקבלתי מההורים שלי. זה לא סותר את זה שיש לי כמיהה להיות גם במרכז, אבל אני חושבת שאני אהיה כנה עם עצמי כשאומר שיש משהו במבנה האישיות שלי שמחבל לי ברצון להיות במרכז. מעולם לא ביקשו ממני לעשות תיאטרון, להפך, אבא שלי קיווה שאהיה עורכת דין פלילית ואמשיך את דרכו. במציאות שלי אני מזמינה מעצמי את העבודות ומעלה אותן, אף אחד לא תומך בי, לא תמיכה מהמדינה ולא משום מוסד, היחיד שתומך בעשייה שלי זה בעלי. אני חולמת שיום אחד מישהו יעשה לי מקום בתיאטרון, אבל נכון להיום זה לא המציאות שלי. בינתיים אני כבר לא ילדה, אני אימא לשלוש בנות, אז אני נותנת לעצמי את  ההזדמנויות ולא מחכה לאף אחד שיגלה אותי, גבר או אישה. השלולית הקטנה של התיאטרון בארץ היא כל כך קטנה וכולנו שם מתקוטטים אחד עם השני על פיסות קטנות של הכרה ותמיכה. התיאטרון הממוסד בארץ, איפה שיש עוד קצת תמיכה כלכלית משמעותית מהמדינה, הוא עדיין ברובו גברי, בפרינג' יש רוב של נשים יוצרות. אני בהחלט מתכננת בעתיד לתמוך ולקדם נשים במאיות או כותבות״.
 
אין לי שום דבר נגד דלתות אחוריות
 
מה היחס שלך לביקורות? היו רגעים שביקורות חדרו אלייך? 

״כשהעליתי את ההצגה הראשונה שלי בלונדון, מיד בתום לימודיי שם, זכיתי לביקורות מאוד טובות וההצגה שלי אפילו נבחרה להיות בבחירות המבקרים של הטיים אאוט, שם השוו את השפה התיאטרונית שלי לזו של Complicite   (להקת תיאטרון פיסי מאוד ידועה שהוקמה על ידי בוגרי בית הספר בפריז של ז'אק לקוק) אחר כך הגעתי לארץ והעליתי את אותה העבודה בתיאטרון הקאמרי עם שחקנים ישראלים וקבלתי ביקורות אחרות לגמרי, הרבה פחות מפרגנות הרבה יותר ציניות. אני חושבת שבארץ התרבות דיבור היא קשה ואגרסיבית וכך גם צורת הביקורות על ההצגות, הספרות, התרבות ועוד. יש הרגשה שהשמיכה קצרה מדי וכולם רבים עליה וכל אחד מושך אותה לכיוונו, התוצאה שלכולם קר. קיבלתי ביקורות שהכאיבו לי, ביקורות שירדו גם לפסים אישיים, שניסו לצבוע את העשייה שלי כגחמה, פריט שנקנה הודות לכסף או קשרים. אני מקווה שהתחזקתי מזה, יש לי קול פנימי חזק שהוא הקול של אמא שלי שלוקחת אותי יד ביד ואומרת לי "תמשיכי".

מה התיאטרון לימד אותך על עצמך שלא היית יכולה ללמוד בדרך אחרת ?

״תיאטרון זה הכרטיס שלי ללמוד הכול בעולם. אני נוסעת לחו"ל כדי לצפות שם בתיאטרון או לעבור סדנאות תיאטרון או לקבל השראה לעבודה חדשה. כמעט הכול זה דרך הפילטר של התיאטרון, הבימוי, העיבוד, הכתיבה. אני לומדת על עצמי דרך מחזות שלל אחרים,  דרך עבודה עם שחקנים ויוצרים. זה הכלי ביטוי שלי, זה הטריפ הכי מהימן. דרך התיאטרון אני לומדת להאמין בעצמי, להזיז הצידה קולות חיצוניים. תקופת הקורונה הייתה משבר קשה בזהות העצמית שלי, הרגשתי שהתיאטרון מת ולאף אחד לא אכפת. אני חושבת שדווקא התקופה הזו בה הוגדרנו כ"לא חיוניים" עזרה לי להבין שאולי זה באמת לא חיוני למדינה ולתשעים אחוז מהאנשים שחיים כאן, אבל זה הכרחי לי, לקיום שלי, לתחושת המשמעות, הגדילה, הלמידה״.
 
ציטוט מהדה שנחרט בך?

״
יש סצנה בין הדה לעורך דין בראק, במקור הוא שופט, אבל אצלנו בעיבוד הוא עורך דין. והוא מציע לה איזה סוג של "יחסים משולשים", רומן שקט כזה בינו לבינה כשבעלה ברקע. היא דוחה את הרעיון. היא שוב דוחה אותו לאחר ניסיון נוסף למגע ביניהם והוא עוזב את הבית דרך הגינה ולא דרך היציאה הראשית של הבית. היא אז שואלת אותו למה הוא יוצא דרך הגינה? הוא אומר שזה מקצר לו את הדרך. היא מוסיפה שזו גם הדלת האחורית הוא אומר "אין לי שום דבר נגד דלתות אחוריות. לפעמים הן אפילו הרבה יותר מרגשות". אני חושבת שזה משפט שסידר לי את הראש באשר לדרך היצירה שלי. הרבה זמן הרגשתי שהמקום שלי בעשייה התיאטרונית לא מובטח, זמני, כאילו בגניבה, חששתי שהזכות ליצור זה דבר שיכול כל רגע להילקח ממני. היום אני מרגישה שבדרך כזו או אחרת, עם הזמנה או בלי, אני אמצא לי דלת להיכנס בה ולעשות את התיאטרון שלי. איכשהו בגיל ארבעים פלוס הגעתי להבנה שהזמן קצר ואני אחראית להגשים את החלומות לעצמי בכל דלת אפשרית״. 
 

הדה, צילום: יוליה פוטו ארט


החלום שלי מבחינה יצירתית תמיד קשור לכתיבה

 
מה את יותר מחזאית או בימאית?

״
אני לא יותר זה או זה. אני בראש ובראשונה אימא ואחר כך אני הכול. למדתי הרבה שנים תיאטרון ויש לי תואר של במאית, אבל כתיבה וקריאה זה עולם שאני שייכת אליו בין אם זה כתיבת נאום הספד, מחזה לתיאטרון או ספר״. 

האם את מתעניינת
 בכתיבה לטלוויזיה?

״אני תמיד מתעניינת בכתיבה. כל עוד זו לא כתיבה שכרוכה בחריזה אז זה מעניין אותי. חריזה אצלי בראש זה כמו מתמטיקה, יש נכון או לא נכון. אני חושבת שיש במדיום של הטלוויזיה משהו שהוא דורש הרבה כישרון של תפיסה אסטטית, מניפולציות של צילום ועריכה וזה צד שפחות מפותח אצלי, אני לא מדמיינת דברים בפריימים. אבל הצורך לספר לעצמי סיפור ולארגן ככה איכשהו את העולם הוא צורך שיכול לבוא לידי ביטוי בהרבה פלטפורמות שטלוויזיה היא אחת מהן. ברגעים הפחות זוהרים שלי באות המחשבות בנוגע לרלוונטיות של התיאטרון והמקום שלו בעידן של היום, אבל עם יד על הלב, בשבילי אין תחליף בלשבת בקהל ולראות את "מי מפחד מווירג'ינה וולף" או "מותו של סוכן" או "המלך ליר" מבוצעים על ידי קאסט חלומות של שחקנים מוכשרים בעיבוד רענן מחמיא ששומר על קצב נכון. נראה לי שכמו רוב האנשים, גם אני מגלגלת בראש רעיון על איזו סידרת טלוויזיה. כבר אמרתי שאני אוהבת כתיבה וכל דרך להשחיז את העיפרון שלי זו הזדמנות טובה״.

מה החלום הבא שלך?

״החלום שלי מבחינה יצירתית תמיד קשור לכתיבה. עכשיו אחרי שסיימתי לעבוד על 'הדה' אני מרגישה שהכתיבה של איבסן כבר יושבת לי בתוך הדם, אני מוכנה לעבור ללמוד מ"ענק אחר". המחזאי הבא שלי הוא טנסי וויליאמס. טנסי כאדם מאוד מעניין אותי. הנטייה שלו להרס עצמי כמו גם ההבנה הכול כך עמוקה שלו לדמויות נשיות זה דבר שמרתק אותי. אני רוצה לעשות עיבוד למחזה שלו 'חשמלית ושמה תשוקה'. אני מנסה לחשוב איך אני יכולה להביא את הסיפור הזה לכאן ועכשיו, ומה כל כך חשוב לי לחקור דרך הדמות של בלאנש? אני חושבת שיש בה משהו שמאוד מזכיר לי את הדה, שתיהן דמויות שעל פניו הן נשים מאוד חזקות שברוכות במתנות ובשפע שנתן להן הטבע אבל כל זה לא מספיק כדי לחפות על פגיעות מאוד גדולה, איזו הרגשה של משהו מבפנים שהתקלקל. במקביל לחלום הזה, אני תמיד עובדת על כתיבה. אני לא רוצה לספר על מה ולמה כי אני חוששת שזה יתחמצן לי באוויר, כאילו יתאייד לי אם אני אפתח את הפה ואדבר על זה״. 

לרכישת כרטיסים באתר הקאמרי  


למועדי מופעים >

03/01/2022   :תאריך יצירה
הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע