סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2024 מרץ 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן פותח קופסה: פסח תשפ"ב
 

 
 
לכבוד חג הפסח: "אחד עשר כוכביא",  עמוס אורן: אם רק היינו יכולים לארוז פיזית מוזיקה כמתנה לחג, אלו מהמשובחים שהייתי ממליץ


שולי רנד ועמיר בניון. שולי שר בניון.

מעולם ההכנות לפסח נעלמו מזמן תקליטים/קלטות/ אלבומים/דיסקים. כבר אי אפשר לארוז פיזית מוזיקה כמתנה לחג. לו היתה אפשרות כזו קיימת, קובץ שירים זה (עשרה במספר) הוא מועמד מומלץ. שיתוף פעולה בין שולי רנד, כזמר-מבצע, לבין עמיר בניון כמלחין (וכזמר מלווה) וכמחבר המלים (ביחד עם אסף אטדגי). ההארה המרכזית באלבום זה היא שרנד הוא זמר הרבה יותר טוב ממה שהיכרנו. שר נטו, יותר מתמיד, אולי מפאת הכבוד ללחנים של קולגה ולא פיוטי הנפש העקלקלים והמתחבטים שלו. אולי מפני שהוא מתחבר אליהם. שמעו אותו ב"תחפש את זה טוב", לצלילי בנג'ו ברקע, ב"חלל הזמן" רחב היריעה כפסקול סרט (כשבניון מסלסל ברקע) ואפילו ב"פרח" (בליווי כינור), ותתרגלו לעובדה שרנד הוא גם זמר. לא רק השחקן-פרשן-מטיף שכבש את הלבבות בתמהיל דיבוב-המהום-שיחה.

   


את זה הוא שומר לשירים מועטים, כשהבולט בהם הוא "יהודי", שדן באהבה, חמלה והומור שופע - על רקע הימהומי "יא בם בם" חסידיים - בניכור הניתן לפתרון בין חילוניים לדתיים, במחיר של רצון טוב וקשב הדדי. לכאורה, השירים יותר "חילוניים" ופחות חרדיים (למרות שבהגשה של רנד אין דבר כזה...). פחות אישיים, יותר קיומיים, פילוסופיים אפילו. "אם לא הייתי בא עכשיו/ אז מן הסתם הייתי מסתובב/ את המציאות מול הדמיון בכוח מכופף/ עד שהכל היה שורף, ואין מכפר". ואכן רובם שירי אהבה. בחלקם ניתן למצוא הדהוד לחייו ולסיפור האהבה המאוחר שלו עם צופית גרנט, כמו ב"גיליתי מחדש (את אהבתי אלייך)" שנשען על פיתולי תפילה ועל מהלכי המנון, או ב"נשבע". אבל זה להקטין ולגמד את השירים ואת התכוונותם. ואנחנו מכירים את הרומן של בניון עם המוזיקה. מנגד, אם מישהו חושש שמא רנד חוזר בשאלה, חלילה, נוכח ריבויים היחסי של שירי אהבה, ימצא בדואט "כשאנחנו מנגנים" (שמתאפיין בניגון ברסלבי ובליד יפהפה של "כלי נשיפה") וב"קום ישראל" (פאנקי-פולק-אתני? אין דבר כזה!) יישור קו עם עיקרי האמונה של השניים בבורא עולם. יותר מזה, במרווח הצר שביניהם תמצאו את "דוד מלכי" (שבו מככבת נגינת עוד) תשובתם המפייסת של רנד, בניון ואטדגי ל"דוד ושאול" החתרני ומלא האמוציות של אהוד בנאי. שמוליק דניאל מפליא בעיבודים ונזהר מאוד בהפקה המוזיקלית, שלא להגזים בקלידים ובמחשבים, למרות שהוא מידמה בעזרתם את כל הכלים והצלילים. נענע דיסק.


שולי רנד, צילום: אריאל אוחנה


רבקה זהר. לשמוע את הלב.


שמעו את שיר הנושא. הוא הסיפור כולו. "מתוך כל הקשיים תמיד עליתי גבוה/ אני חיה ת'חיים, אני לא באתי לשקוע/ פורמת מחשבות, רוצה להשתנות/ גדלה מטעויות, אני גדלה מטעויות ...בוחרת בכל יום, לא להפסיק לחלום/ רוצה שוב לשמוע, לשמוע את הלב". כי זה בדיוק מה שזוהר, שתהיה בת 74 בעוד חודשיים, מבקשת מהחיים ומאלבומה החדש, האחד עשר. להתרגש, לשמוע את הלב. 11 שירים שמתכתבים עם סיפור חייה וכמו-נכתבו במיוחד עבורה על ידי שחר הדר (ארבעה), משה קלוגהפט (שניים), ברק פלדמן, נועם חורב, יחזקאל רחמים, אלי אליהו וזהר עצמה. שירים נאבקים וכואבים, מצולקים ואחוזי תשוקה, חשופים ומצמררים, ובעיקר מכוננים ומלאי תקוה. מהדהדים את העליות והמורדות, ההצלחות ועיתות המשבר, הזכרונות והחלומות תקופות החשיכה והבהובי התקווה. פיסות חיים שנארגים לאלבום נשמה. קונספטואלי. מבוסס בכאב הקיום ובתשוקה למוזיקה.

  


אודי תורג'מן
, המעבד והמפיק המוזיקלי, שהלחין גם תשעה מהשירים (לבד משיר הנושא שהלחינו לירון בן שמעון ועמרי קסטן ו"יד קטנה" שהלחין דודו טסה), קשוב להמיית לבה. מגוון ומגדיר אותה מחדש בשמלות צלילים רחבות, רבות כפלים וכלי נגינה. זהר לא מנסה לייפות או להתייפות, תרתי משמע, שרה בעוז מכמיר ובצלילות מכאיבה. מציעה רגש בוולטאז' גבוה ושירה בעוצמה מטורפת, שאי אפשר שלא להאמין לאומץ שלה להיחשף ולנכונותה להישרף. "יש בי כוח להמשיך, אני הולכת/ עם כל אלה שתמיד מאמינים/ העולם הזה חושף מולי עוד פלא/ הקסם חי שם בדברים הכי קטנים", היא שרה ב"קסם". ואכן מאמיניה יאהבו אותה בכל תנאי ובכל פורמט. עצמאי.


רבקה זוהר, צילום: אלטוף חן

מיקי גבריאלוב. איזה בלגן.

"סבא, תעשה לנו שיר", ביקשו כנראה נכדיו של מיקי גבריאלוב. ואחרי שהציקו לו מן הסתם, נענה לאתגר והפך פגישות ושיחות עימם לשירים ולאלבום ילדים חדש. לא בדיוק חדש. מבין התריסר רק ארבעה הם כאלה: שיר הנושא העולץ, עם בוזוקי של חיים רומנו, "שיחה עם הנכד שלי" שכשמו כן הוא ("אולי אנ'לא מה שחשבת/ אולי אני קצת מתוחכם/ חכה שתוכל לדבר קצת/ אראה לך מי פה חכם"), "לבדי", על מחשבות ובקשות של ילדים לפני השינה, ו"ימי החג" שאמנם נכתב לראש השנה אבל מתאים לכל חג. סביר שהשירים נוסו על נכדיו שלו, בטרם הגיעו לאולפן ההקלטות. להרחבת היריעה הוסיף גבריאלוב ארבעה שירים ממזריים מ"יפתח המלוכלך", אלבום שירי ילדים שהלחין והקליט לפני ארבעים (!) שנה, בחרוזיו של אורי סלע - שיר הנושא ממנו, "יוסף המעופף", "עודד המתנדנד" ו"אפרים מביט לשמיים"; ועוד ארבעה שירי מבוגרים לילדים: שלושה שהלחין לאריק איינשטיין ("אמא'לה ואבא'לה", "לשרוק בחושך" של יענקלה רוטבליט ו"ערב מול הגלעד" של לאה גולדברג) ואחד שהלחין למופע "מכתבים למערכת" של יהונתן גפן ("אבא סיפור") והקליט מחדש לפני כשלושים שנים. אלבום לא מאוזן, אבל אם אתם בגיל ובסטטוס המתאימים ייתכן ש"איזה בלגן" מתאים גם לכם ולנכדיכם (עצמאי).




מיקי גבריאלוב, צילום: סוזי לבינטון
  


דני סנדרסון. גלויים ונסתרים
.

באוקטובר האחרון הקליט דני סנדרסון את המופע החד פעמי "גלויים ונסתרים" שקיים במרכז ענב בתל אביב, במטרה לחלוק אותו אם אלה שלא זכו להיות בין 250 צופיו. וגם על מנת להנציח את רוח המופע - לא הלהיטים הגדולים ביותר שלו, ויותר מזה הפרגון הגדול והאמון הרב שהוא רוחש לשותפיו למופע - עם ארבע עשר מן ה-B SIDES שלו, כפי שהם מוגשים ומבוצעים לייב לגמרי, נקיים מדברי הקישור וההומור שלו. אולי לא מוכרים מספיק אבל לעולם לא מאוחר לתת להם פוש נוסף, והזדמנות להיכרות עם מבצעיהם, זמרים משובחים לא פחות.

  


כפיר בן ליש
(גיטרה) שר את "אבן המנדליי" (אולי הלהיט המוכר ביותר בקובץ), "על גדות הנחל" ו"בקצה המערב", הילי בוימל (גיטרות) שרה את "אם בחיים לא נאהב", אורית שלום (עזר כנגד בשירה ותרומה בהקשה) שרה את "מגדלור", ועידו זלזניק (קלידים) זכה ב"אל תדברו אתי". עוד באלבום "בחור אמוציונאלי", "מכאן הדרך", "מזל דגים", מפלט אחרון" ו"לכל אחד כוכב" שסנדרסון שר בעצמו אבל בתמיכה הקולית והכלית של להקתו הקבועה, בה מנגנים גם מיקי ורשאי (בס) ויונתן גיטלמן (תופים). מוזיקה נטו, בלי פירוטכניקה. הוכחה שיש בו יוצר מאשר ליצנות רוק. עצמאי.


דני סנדרסון, צילום: גבריאל בהריליה

אלון עדר ולהקה. כן כן כן כן!.


האמת היא שאי אפשר לעמוד בקצב ובעצימות שבה אלון עדר מקליט ומעלה שירים ואלבומים לפלטפורמות ההשמעה. אבל זה, כנראה, אחד מסימני הזמן. אמנם הקורונה עיכבה את האלבום בשנתיים, אולם לא היא שתעכב את התבשלותו והתפתחותו של עדר ג'וניור להיות אחד המוזיקאים המפתים בסביבה. ו"כן כן כן כן!" הוא אחת היצירות המגובשות יותר של עדר ולהקתו המולטי-מוכשרת. היא מציעה חמישה עשר שירים למקהלה (!) ולסולנים שמופקים מוזיקלית ברוחב יריעה ובסאונד נינוח ומחבק שאינם אופייניים לזמננו. בעיקר כלי נשיפה (בכיכובו של ספי ציזלינג) אך גם מהלכי גיטרה אקוסטית וקלאסית (רן דרום, נדב הולנדר ועדר עצמו) ונגיעות משכרות של כלי מיתר (באחריותו של אבנר קלמר), שמחביאים או מסתירים היטב את המצע הממוחשב. עדר אחראי למרבית הטקסטים והלחנים אך גם הקולגות שלו בלהקה (כולל יונתן רוזן בתופים) תורמים מכשרונם בכתיבה, בהלחנה ובשירה.

  


ציזלינג את "מבטיח לשמוע" שכתב והלחין, הולנדר את "זמן" שכתב והלחין, ודרום את "שיר ערב מעבר לוואדי" (שכתב יואל טייב) נוסף על חלקם בנגינה, בעיבודים ובהפקה. בחגיגה משתתפות זמרות אורחות כחווה אלברשטיין ("אין לך זכות חנינה בעולם" המשובח של לאה גולדברג), אסתר רדא ("אסתר ברגשות" המקליל והמכייף) ודניאלה תורג'מן ("פתאום" המרגש). "כן כן כן כן!" (אל תחפשו את השם בין רצועות האלבום) נע בין שירי אהבה וזוגיות קטנים, לשאלות ותהיות על מהות, כיוון בחיים וקיום (כמו "דרך הזהב" הסנדרסוני או "משהו נפתח אצלי בלב" שעשוי להתפתח להמנון), ומתובל באמירות חברתיות (כלהיט הסוחף "בקול גדול", "נעבור את המדבר" שיהיה כזה ו"על חלום חיוור" הנועל בהשתתפות קוליות של החבורה). שירים הם הידידים הכי טובים של האדם, ואלבום מצויין זה מספק רגעים מחממי לב רבים כאלה. הפתיח והסגיר ביפנית (של תחנת רדיו) הם בדיחה לכאורה, אבל גם נבואה לעתיד (עצמאי).


אלון עדר ולהקה, צילום: אורית פניני

פז פרל. שמשהו יקרה הלילה.

אחרי שנחשף כזמר הבית של "נינג'ה ישראל" (שהוליד את להיט האר.אנ.בי. החביב "סבטה", שיר הלל לקוביות בבטן ולווינריות) ולאחר השתתפות מחמיאה בפסטיבל הפסנתר האחרון, הזמר והיוצר הצעיר פז פרל לוקח את ההבטחה המרתקת שבקולו צעד קדימה. אלבום הבכורה שלו מציג זמר עצום קול, טנור מרשים, שמזכיר מאוד בצבעי  קולו ובאופי שירתו את משה דץ, אבל ברזולוציות יותר עמוקות ונועזות. אם אתם רוצים השוואות חו"ליות עולים לי בראש אלטון ג'ון ביצירה הדרמטית ("נוגע לא נוגע" למשל) ו...פרדי מרקיורי במנעד הקולי ובהליכה עד הקצה בשירה. בעיבודים, בהפקה המוזיקלית ובתזמור כלי המיתר של רמי אוסרווסר, החתום על מחציתו הראשונה של האלבום, המגובשת יותר, נשמע פרל ככוכב מחזות זמר בהתהוות, סוגה תיאטרלית שלדעתי חייבת לאמץ אותו בחום, כמו בשיר הנושא ("...אני עוד סתם בחור נורמלי שמפתח אשליות/ ואז נפגע ומתגבר בחזרה/ מסתכל על עצמי במראה וצועק/ שמשהו יקרה הלילה... לא משנה מה, לא משנה איך/ רק שיימשך הלילה), "בשדה התעופה" או ב"סליחה", שתיהן בלדות פסנתר עצומות ומסעירות.

  


אם כי נטייתו לרומנטיזציה ולסנטימנטליות ("דיזנגוף" הלירי והמרגש), התשוקה, ההתמסרות והעוצמה שמאפיינות את הגישה המבצעת שלו ("יום אחד אולי" למשל), נוטעות את הרושם (וגם מציתות את הדמיון) שהוא יכול להתמודד כמעט עם כל סגנון מוזיקלי, אבל בעיקר מבליטות-מדגישות את ההשפעות הזרות הברורות של שירת נשמה, אר.אנ.בי., ג'אז ורוק'נרול קלאסי. שמעו אותו ב"רק עוד דקה" שמהדהד סלואו-מחץ מסוף הפיפטיז-תחילת הסיקסטיז. מריץ אר.אנ.בי על גבול הפאנקי ב"רוצה כבר לאהוב", חומל כמירי מסיקה בבלדת הכינורות "רצה רצה", ויותר מהם מתרגם לגוספל את "לקנות לך יהלום" של זאב נחמה ותמיר קליסקי, הכי רית'ם אנד בלוז ששמעתם. זמר נשמה, נשמה טהורה. (עצמאי).


עמרי קרן.
Love in mind.

אלבום בכורה לנכדו של שלום חנוך (מנישואי בתו מאיה לשחקן דרור קרן). שהייחוס לא יעלה לכם לראש, מפני שקרן הצעיר מתרחק ממורשת סבו ומנסה לפלס דרך עם צליל אחר, רחוק מכאן. הוא כותב ושר באנגלית, ויותר משירים (שמונה כאלה, לכודים בין פתיחה קצרה לנעילה בטוחה) היצירות הן שברי רעיונות, לא תמיד מגובשים, ותחושות אישיות, מכונסות ומהורהרות, שמאויירות, מולחנות ומפוזמות, ברכות, בעדנה ולפעמים בסוג של היסוס.

הסאונד (עיבודים והפקה מוזיקלית של קרן עם בן אבגיא) מתכתב עם פרוגרסיב רוק ורוק אמנותי בריטיים (גם על גבול הפסיכאדליה) של ראשית הסבנטיז, גם בנגינה, גם בשירה. שלושה מהשירים, בלדות רומנטיות רכות, זכו להשמעות נאות ברדיו (שיר הנושא שמסמן את הכיוון, "Going to" ו""Forever one) והם מרוכזים בחלקו הראשון של האלבום. לטעמי,  דווקא המחצית השניה מרשימה יותר, מגוונת ומדייקת יותר, עם "I could be wrong" המודע לעצמו והכי שיר באלבום (בתרגום חופשי לגמרי: "כל מה שאני אומר יכול להיות מוטעה/ זה הרעיון בכל השיר הזה/ אנחנו לא תופשים שום דבר מציאותי/ חושבני שיכול להיות שאני טועה"), "Over you" עם אורגיית גיטרות מפוארת בסיומו ו"Chance to restart" האקוסטי-אמריקאי דווקא. קשה לתהות על יכולותיו של קרן ככותב וכזמר מאלבום זה. הוא משכנע יותר כמוזיקאי, מלחין ומפיק, ויותר מזה כנגן (בכל הכלים). הזמן ילמד אם הוויז'ן שלו יתורגם למציאות פורצת דרך (עצמאי). 



עמרי קרן, צילום מסך


איה זהבי-פייגלין. הארץ המובטחת.


שבעה שירים באלבום החדש, הרביעי של זהבי-פייגלין כסולנית וכיוצרת עצמאית. תבנית אידיאלית ומנה אופטימלית של מוזיקה משובחת. מצד אחד יריעה קצרה, מכונסת, מתבוננת מבפנים החוצה, מן הסתם מבעד לקורונה, אבל מספיק רחבה להביע ולמצות רעיון. מצד שני הוא אלבום מרוכז, מנוקז, מוקפד ומופק במהודק, במיוחד בהרמוניות הקוליות שעוטפות את השירה של זהבי-פייגלין, והרוק-פולק שהיא מציעה, ומעניקות לו יופי מלטף ומשכר. השירים, נאמנים לשם האלבום, מנסים להגיד משהו על המקום והארץ. כולם כמעט מתכתבים עם חילופי העונות ומזג האוויר, כמראה וכהשתקפות לקשת רגשות של בן המקום והחומרים שמהם עשויים חייו. כאב ומועקה, דכדוך ותסכול, עייפות ואי ודאות וגם תהייה שנזרעת באופטימיות ובתקווה.

  


למרות הקשיים שנמצאים כאן למכביר זה שיר אהבה למקום הזה. איה מתחילה דווקא בסיכום, במסקנה ותשובה של "למעלה למטה" ("הייתי כבר בזה ובזה/ המר המתוק/ המתוק והמר/ כן אהבתי גם את זה ואת זה/ הרע והטוב/ והטוב והרע/ אני כאן... רוצה להישאר") שבנקודת המוצא מזכיר את הפולק הטעון של ניל יאנג. ומסיימת בשיר הנושא, בשאלה, אם זה אכן המקום לחלום ולהבטחה. שירים מרירים-מתוקים כאילוסטרציה לאפ'ס אנד דאון'ס המקומיים. עם הדהודים לסטינג ("קשת"), לפרינס, לפליסיאנו ולאחרים, בהפקה המוזיקלית הנהדרת, הרגישה ורבת ההשראה של גילי מאיר, לשעבר מ"כל החתיכים אצלי", להקת המוצא שלה. התוצאה היא ארצישראל אינדי שקורא תגר על שירת הרבים.  התקליט הכי יפה והכי טוב שלה. היא על המפה ונשארת במפה (נענע דיסק).

איה-זהבי-פייגלין-מיכאל-טופיול.jpg
איה זהבי פייגלין (צילום: מיכאל טופיול)


Full Trunk
ממותה.

באלבומה הרביעי חוזרת להקת פול טראנק (מטען מלא?) ליצור ולשיר בעברית. גם הוא עוסק בישראליות ובקשייה. לכאורה הוא יצירה אישית של גל ניסמן, היוצר המרכזי בהרכב, הסולן והפנים שלה, אבל הוא משמש כפה לצעיר הישראלי הממוצע לגמרי. במקרה של ניסמן האלבום משייט בין זכרונות מהשירות הצבאי, התמודדות עם האזרחות, ההחלטה לעסוק במוזיקה, הבחירה להתגורר בקיבוץ בדרום ("סתלבט בקיבוץ", עם ג'ימבו ג'יי), ובכלל - האמונה בדרך והמאבק היומיומי.

  


האלבום נפתח בקינת גיטרה לזכרו של סמ"ר סייף ביסאם, חבר לנשק של ניסמן, שנפל ברצועת עזה, אליו הוא חוזר ב"קדימה לאותו מקום", המיתווה והמתאר של האלבום: "ניסיתי להיות מישהו אחר/ ניסיתי לחפות על כל מה שחסר/ אלף רגעים וכדור אחד/ הדליקו לי שעון מעורר/ מה חשוב לימודים, תארים/ מה חשוב מעמד? אם בסוף אני לבד/ מה חשוב לרדוף אחרי הכסף הגדול/ שגם ככה נבזבז כי הכאב הזה לא זול/ כל יום זה עוד צעד קדימה/ קדימה לאותו מקום". האלבום מאגד עשרה שירים (נוסף על קטע הפתיחה) שנכתבו במהלך השנתיים-שלוש האחרונות. שניים מהם באנגלית ראו אור עוד לפני הקורונה: קריאת ההשכמה בנופך בלקני שב-Damn right"", וקריאת התוכחה שהוא (ניסמן) שווה משהו ב"More", המנון הופעה פנטסטי. באחרים, שנכתבו במהלך המגיפה, ניבטים פני החברה שלנו. איך אפשר לחיות כאן תוהה "עוד יום" הבלקני גם הוא; העיוורון המימסדי את האזרח הקטן משתקף ב"לישון בעמידה"; הבחירה לנקוט מנהג יען ולטמון הראש בחול, מתחלפת לעצימת עיניים ב"עיניים" (עם גאיה אלבס); באותו עניין גם הבחירה בהדחקה ובבריחה מהקשיים ב"וואלק"; בעוד "חדוות המאבק" הנועל, שאת מלותיו כתב שאנן סטריט, מכתיר את ניסמן כחיה חברתית, נאבקת לנצח על מה שראוי וצודק. שיר הנושא ("צעד ועוד צעד בניחותא/ זה מרתון ארוך אחושרמוטה/ כישלון לא מרפאים שם באסותא/ אם צריך, אני נופל, אני ממשיך/ אני ממותה") הוא מראה לדרכה של פול טראנק, קריירה היא ריצת מרתון, לא תוכנית ריאליטי. ההפקה המוזיקלית המשותפת לניסמן, אריאל קשת וזהר ברזילי, שמהדהדת את רד הוט צ'ילי פפרז, סנטנה, הבלקן ביט בוקס, ברי סחרוף ו...מועדון הקצב של אביהו פנחסוב, מפגישה את פול טראנק עם היפ-הופ אבל נשארת בשדה שלה, רית'ם'נבלוז אנרגטי וסוחף. גם האולפן מעביר את הכריזמה יוצאת הדופן של ניסמן כפרפורמר וכמבצע. ואפשר להבין מדוע ההרכב נחשב לאחת מלהקות ההופעה הטובות בישראל. אלבום מסחרר (נענע דיסק).


Full Trunk, צילום: אוהד רומנו


טונה. מזרח פרוע.

אני לא מת על היפ-הופ. הספוקן וורד על כל נגזרותיו, הוא אולי במה לשיגור חיצים מילוליים וחרוזים להטוטניים, וחלון ראווה להפקות מוזיקליות מבריקות, אבל לא מוזיקה בעיניי. יוצאים מן הכלל, תרתי משמע, הם המחוננים שמרכיבים במיומנות מעוררת קנאה, מוזיקה, מנגינות ומלודיות, על הדקלמנות הווירטואוזית שלהם. טונה, איתי זבולון, הוא אחד שכזה. איני מטיל ספק בכישורי הראפ וההיפ-הופ שלו, אולם כשהאמנות המחודדת והנוקבת שלו מקבלת חזות של שיר, היא מענגת. כקודמיו, "טונהפארק" אלבומו השני (2017) ו"ועכשיו לחלק האינטרגלקטי", שראה אור שנה לפני הקורונה, גם "מזרח פרוע", הרביעי שלו בשבע שנים, הוא תבניתי בהתכוונתו ובדרכו, כפי שמעיד שמו. האמנות שלו מתחברת לעולם הקולנוע, מתמסרת לסוגת המערבונים.

אני חי בסרט הוא מודה ב"טרנטונה", אחד הבולטים שבהם, הכלאה מתבקשת בין קווין לזבולון, אפרופו ציטוט שמות סרטים של טרנטינו. או שיר הנושא המחאתי שמאחד קצב מסחרר למוזיקת מערבונים קלאסית. ואכן מרבית היצירות באלבום מציעות תסריטים (על נחושים ששורדים למשל, ב"שובו של מרדכי", שם מערבוני למהדרין), פסקולים (כולל מטחי ירי למכביר) ונעימות נושא אופציונליות לז'אנר. טונה יורה תובנות אישיות וחברתיות לכל הכיוונים. על האש שהוא חוטף בכאב הוא משיב אש בלית חדווה. מתוך אמונה ש"גם אם זה לא נראה טוב/ וכל הכוכבים מראים שיש סיבה לדאוג/ אין סיבה להתייאש!" כבשיר הפתיחה. כנגד יצירות ראפ למיטיבי לכת, שמרוכזות בחלקו השני של האלבום, השירים היפים לטעמי מרוכזים במחציתו הראשונה. "כל הכוכבים" הוא כזה.

  



מצוין גם "שובו של מרדכי", לא מעט בזכות האורחים אושיק לוי (שנשמע נפלא, כפי שלא נשמע שנים, בפזמון שיושב עליו בול) וטדי נגוסה. או "סהרה", כמתכון לזוגיות בריאה ("איזה זוג ישרוד ביחד/ בלי למצוא את ההבדל בין אהבה, שליטה ופחד?"), לחבק את טונה על השירה הנפלאה (וגם לחפש מחסה מחילופי האש). ובעיקר "קריוקי" הנהדר (הרבה הודות לתרומתו הקולית של פאר טסי בפזמון החוזר) שיוצא כנגד צביעות וזיוף. ל"יודעת לסובב" ליד גיטרה פשוט אך אפקטיבי; "היי בייב" ("אין דרך קלה לשבור לב") מתאפיין בצליל מזרחי לייט;  "אפטרפארק" (ששמו מצטייר כשריד מ"טונהפארק" ולפי תוכנו נשמע פוסט-קורונה) הוא תצוגת היפ-הופ טווסית מלאת רפרנסים ליצירות של אחרים (גם משדה הקולנוע) ודעתו על חלק מהם; ו"שימי" היפ-הופ על לוק וניראות ("ספייס קאובוי") הוא כרצועה שנשמטה מהאלבום הקודם. נאמן למנהגו לארח עמיתים לשירה, טונה מגביה הפעם רף וזוכה בדודו טסה (ב"עומס לב" האישי והכואב) וב...שלום חנוך (ב"הטוב, הרע ואחותך" הנוקב בביקורת כנגד הון-שלטון) שמתכבדים בחלקים המלודיים בשירים, והשתתפותם הם כבוד וגושפנקא שגדולים מהם אין, לכשרון ולמעמד של זבולון. ונחמיא גם להפקה המוזיקלית המשוכללת, הנדיבה והמרהיבה ושל ניר דנן ויקיר בן טוב, שותפיו הקבועים ליצירה של טונה. הסיום הקולנועי, של סוסים מתפיידים אל האופק, מזכיר שבמציאות אלו הם פרשי משטרה (עצמאי).


טונה צילום: ארתור לנדה


האורקסטרה. חיבורים
.

כשמו, הרכב הג'אז הישראלי, אול סטארס המונה תריסר מבכירי הנגנים בארץ, מציע שיתופי פעולה עם מבצעים כוכבים וזוויות ראייה חדשות ללהיטים שלהם ושל יוצרים אחרים. יאיר סלוצקי וירון אוזנה בטרומבונים, יובל פלג וארתור קרסונבייב בחצוצרות, אלון פרבר, טל ורון, יובל טבצ'ניק ויהונתן כהן בסקסופונים (האחרון גם בחליל וקודמו בקלרינט), ניצן בר בגיטרות, איתמר גרוס בקלידים, מיקי ורשאי בבס ורון אלמוג בתופים (עם תוספות נשיפה של עופר פלד והקשה של בן איילון) לוקחים את הזמרים והשירים למסע של חיפוש עצמי את הג'אז שבתוכם. דוגמת אלון אוליארצ'יק עם "כל הלילה אני בגנך" ו"נערה במשקפיים"

  

 

יוני רכטר עם "שוב היא כאן" ו"זה כל מה שיש", שלמה גרוניך עם "שומקום" ו"מכבי אש", שם טוב לוי עם "שלוש ארבע לעבודה" (שהלחין לאריק איינשטיין) ו"שם יש" ו...חווה אלברשטיין עם "יש לי אוקינוס" (תרצה אתר ואלונה טוראל) ו"הסתיו שלי הוא שיר אחר" (יוסף נצר וחיים ברקני) החדשים יחסית (הוקלטו לראשונה רק לפני שלוש שנים). גם אלי מגן כאן עם "עד סוף הקיץ" ו"לילה" (של שלום חנוך), איתי פרל עם "שיר בין ערביים" (יהונתן גפן ושלמה ידוב) ו"ברכה אקו-לוגית" (שהוקלט בהרכב זה לפני שנתיים) ומאיה בלזיצמן ש"ממלאת את מקומן" של יהודית רביץ ב"אהבה יומיומית" (תרצה אתר) ו...חווה אלברשטיין ב"אדבר איתך" (רחל שפירא ואלונה טוראל), חלופה ראויה ביותר, במיוחד עם נגינת הצ'לו הדעתנית והתשוקתית שלה. הקלטות האלבום, בהפקתם המוזיקלית של אלמוג וסלוצקי, נפרסו לאורך השנים האחרונות, והמבצעים, בעלי עבר ג'אזי כזה או אחר, מתמסרים לרעיון בלהט ובהנאה שעוברים גם לשומע. האוריינטציה אמנם ג'אזית אבל זה מסע (יותר מ-70 דקות!) בין כוכבים. ממתק ראוי לכל חיך ולכל אוזן. רק חבל שהוא לוקה במתן קרדיטים ליוצרים המקוריים, דבר שלא היה קורה מן הסתם באלבום פיזי (עצמאי).


האורקסטה, צילום: לואיזה סלומון




13/04/2022   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע