ההפקה המקפיצה במופע החדש של בנאי חוטאת לעדינות והרגישות של שיריו, וחבל אף שזה ניסיון אולפני שלישי של נועם בנאי, נציג נוסף לדור השלישי של הנכדים למשפחת בנאי המפורסמת, דומה שבנו של מאיר (ואחיינם של אביתר ואורנה, רק כדי למקם) עדיין אינו מוכן לתפקיד שהטבע והתקשורת תובעים ממנו – להיות הבנאי הבא. קולו בוסרי עדיין, לא מעוצב. שירתו רכה מדי, לא מיוצבת. וגם יצירתו, אף שהיא מעוררת סימפטיה ואמפתיה, עדין לא בשלה להתמודד עם הערך המוסף המשפחתי, ולא עם "דרישות" השוק.
האמת היא שלא הוגן לשפוט בחור צעיר שמשיק אי.פי. שלישי, עם שישה שירים, בפרמטרים של משפחת בנאי. בהשוואה לבני דורו ולקודמים לו, הוא ייצא מופסד, מה גם שעדיין לא הצדיק את מעט הרעש סביבו. ולא לרפות את ידיו חלילה, אלא כדי לתבוע ממנו הבשלה והתחשלות, לבטח נחישות, בדרך אל השלב הבא.
נועם בנאי, צילום: חנוך גריזיצקי
זאת האמת שלו
להאזנה, המיני-אלבום "אף פעם לא לבד", מציעה חוויה סבירה. שירי געגוע, אהבה וזוגיות עתירי רגישות, מבוצעים בעדינות שברירית ולירית, שמעט כמותן נשמעות בתקופתנו. וזה לא שלבנאי מותר. זו האמת של נועם. כך הוא מרגיש, כך הוא חווה את העולם וזה לגמרי בסדר. הבעייה היא בחוסר האיזון בין מה שמציעה ההתנסות האולפנית, לבין מה שמזמנת החוויה הבימתית.
הרגישות של גלעד שמואלי, המפיק המוזיקלי הבולט באלבום (ארבעה מתוך ששת השירים), למוזיקת עולם ולפולק בעל סממנים בינלאומיים, מעניקה לנועם בנאי סביבה נעימה ותומכת. תוחמת אותו בקווי המתאר הבסיסיים שלו כזמר-יוצר רגיש ועדין ושומרת עליו לבל יחרוג ממנה. אף שהוא איש קלידים (ומתופף), המצע ששמואלי פורש לנועם בנאי הוא אקוסטי בתכלית. עם צ'לו וכלי מיתר אחרים, עם בנג'ו ויוקלילי, עם בוזוקי, סאז וקמנצ'ה - צבעים שמעניקים לוויית חן וכוח וגם טוענים באמינות את הנימה המייבבת שבקולו של בנאי הצעיר.
שיר הנושא ("אתה אף פעם לא לבד/ דבר איתו הוא שומע/ גם בלי לומר אף מלה/ וגם כשהשמש תשקע/ הוא מאיר בתוך לבך") דואט מרגש שנטען בסמכותיות הקולית של הדוד אהוד, הוא שיר געגוע לאבא ולאח מאיר שנפטר לפני כחמש שנים. לא שיר פרידה, אלא שיר געגוע, חם ומשפחתי, שמתערסל בעדנה בדרך להיות תפילה בבית כנסת.
הקו המשפחתי מבצבץ גם ב"עד שהגעתי אלייך" שחיבר נועם לרעייתו יעלי, שיר תקווה ומשאלה. גם "אהבה זה לא מספיק" הוא שיר זוגיות, למרות שמו, עם פוטנציאל ים-תיכוני מובחן, יווני כמעט.
צבעים אלה ניכרים גם "בלילות" ("ובלילות את מתגנבת לי לחלומות/ בונה חומה גבוהה לחלומות/ לא משאירה להם סיכוי לברוח/ מתוך שינה אני הולך, עיניים עצומות/ אבל רואה אותך בכל מקום/ וזה מרגש שאי אפשר לשכוח"), אחד היפים באלבום (נכתב עם רועי חסן), נוטע את האהבה, התשוקה וההתמכרות במרחב הים-תיכוני. השימוש בהכפלת הקולות בליווי ממלאה את הרצועות המוקלטות, מסמיכה את השירים.
נועם בנאי, צילום: חנוך גריזיצקי
הפקה מוזיקלית רועשת
אף שיש הבדל גדול בין הגישה האלקטרונית המכמירה והמתכנסת של שמואלי, לבין התכנות הממוחשב המוחצן של שני המפיקים המוזיקליים האחרים באי.פי, גם סתיו בגר ("בסוף זה תמיד שמח") וגם פטריק סבג ("לא הכל או כלום") יוצאים מגדרם לנהוג בזהירות עם גוני השירה של בנאי, לגונן עליו מהעולם שבחוץ. ואם הם מזמינים לעשות שמח (בראשון) או להזיז את אברי הגוף (בשני) הם עושים זאת בתבונה וברגישות (יחסית להם...), מתוך התחשבות וידיעה שהבן של מאיר, בדומה לאביו, הוא לא רוקר.
במעבר אל הבמה, הזהירות הזאת אובדת, נמחקת. ממש כמו הניואנסים האתניים. מומרת בהפקה מוזיקלית (נועם פוקס ונועם בנאי עצמו) רועשת, שאינה נכונה לשירים, מפקיעה אותם מרזונם ומעדינותם, לא מתאימה לבנאי ולרגישותו, אפילו מיותרת. נועם טובע בה, הולך לאיבוד.
קשה לי להבין מדוע אמן בראשית דרכו, עוד לפני שעיצב לעצמו קול, צליל וסאונד, מזגזג שלא לצורך בין הפקות מוזיקליות שונות. אם פולק-רוק בצבעים אתניים הולם אותך בהקלטה, עושה לך את העבודה בפלטפורמות השמע השונות, למה לוותר עליו, ועוד מוקדם כל כך?
אביתר בנאי, צילום: חנוך גריזיצקי
חיוך כובש ורפרטואר צנוע
רוקנרול, כפי שמכתיבה הגיטרה החשמלית הרועשת של מיכה הרשליקוביץ, לא טוב לנועם בנאי. מחטיאה את הכוונה ואת המטרה - לפחות בשלב הזה ולבטח הפורמט הזה, של הופעה אינטימית עם שלושה נגנים (האחרים הם נועם פוקס בקלידים ועופר לוי בתופים). נועם הוא בחור נאה מראה, בעל חיוך כובש ויכולת סיפור לא מבוטלת, אבל אין לו לא מבע ולא אנרגיות של רוקר, וההכלאה הזו עושה לו עוול.
ומדובר, כדי לסבר את האוזן, ברפרטואר צנוע ביותר. כתריסר שירים "שלו". ישנים, בני ארבע-וחמש, מאלבומיו הקודמים, דוגמת "קטנים" היאה מאוד לפתיחה צנועה וענווה, "רעידת אדמה", "להרפות" ו"עץ אלון" - השיר הראשון שהשיק; שלושה שאימץ לעצמו בנסיבות שונות: "אל מסתתר" ששר בפרויקט "צמאה" האחרון, "מה אעשה" של ארז לב ארי, אותו חידש (עם לאה שבת) לפרויקט "צו השעה" בקורונה, ו"אצלך בעולם (תני לי יד)" של אביו מאיר, אותו הוא מציע כהדרן ראשון וסופר-מרגש.
וששת שירי האלבום החדש. למה לאבד את צביונם המקורי, הכן והאמיתי, הסמיך והמרגש, לסאונד שטוח, למבע רוקנרולי חסר ייחוד שכמותו שמענו עשרות אם לא מאות פעמים בעבר? מוטב היה להעניק לשירים האישיים מופע אינטימי מתאים, לפחות בשלבי החריש והכיבוש, עם סאונד אקוסטי, צנוע ומינימלי. גיטרה אקוסטית, אולי מיתרים (כמו שמנגן יועד ניר באלבום), אולי רק פסנתר (כמו שנועם עצמו מנגן ב"אף פעם לא לבד"), לא יודע מה. הבלגן, הרכבים חשמליים או רחבי יריעה, יגיעו בעתיד, כשיהיה עם מה ועל מה לדבר. לא עכשיו.
ארז לב ארי ונועם בנאי, צילום: חנוך גריזיצקי
עוד ארוכה הדרך
אני נמנע בדרך כלל מלהתייחס לאורחים בהופעות השקה. הם גונבים את הפוקוס ותרומתם למופע (בניגוד להופעה חד פעמית) זניחה, כי בהמשך הריצה, האמן המארח יצטרך להתמודד בעצמו, וללא הלהיטים של אורחיו.
במקרה זה, האורחים (עידן עמדי, אביתר בנאי וארז לב-ארי) היו דומיננטיים והדגישו בעיקר את הדרך הארוכה שיש לנועם בנאי לעשות כמבצע, לגבש חתימת קול ייחודית כזמר - שלא לדבר על השיפור הנדרש בעברית ובדיקציה.
הכישרון קיים. חובת ההוכחה עליו. בצניעות, באיפוק, ללא קפיצות או קיצורי דרך.
עידן עמדי ונועם בנאי, צילום: חנוך גריזיצקי
נועם בנאי. אף פעם לא לבד (הד ארצי / אן.אם. סי.יונייטד).
נועם בנאי. השקה לאף פעם לא לבד. זאפה הרצליה, שלישי, 5 באפריל
25/04/2022
:תאריך יצירה
|