סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2024 מרץ 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31
כתבה
 
מאת: עמוס אורן פותח קופה: 20 שנה לתימניאדה
 

 
 


דווקא הפופולריות העצומה של הזמרים הים תיכוניים נמצאת בעוכרי כל יוזמה להפקת פסטיבל ים תיכוני רציני. ריבוי ההופעות המוזמנות הופך את האמנים לנגישים ולזמינים עבור קהל היעד, שבדרך כלל צורך אותם חינם באירועים פרטיים כך שפסטיבל בתשלום הופך ללא כדאי כלכלית. כמה מחשבות לקראת התימניאדה.

מיזם עסקי יותר מתרבותי

במקביל לפסטיבל הג`אז של אילת ובצלו, חוסה-מסתתר בעיר הקיט הדרומית, גם "פסטיבל ים סוף" (30-27 באוגוסט 2006) תואר מכובס ולא-שמיש לחאפלה העממית שמוכרת בשם "התימניאדה", וחוגגת גם היא 20 שנות קיום. נשאלת השאלה: איך זה המוזיקה הים-תיכונית, הכל-כך מושרשת, מבוקשת ופופולרית, לא מצליחה לייצר לעצמה פסטיבל שנתי מרכזי ומקיף, עם הד תקשורתי ראוי ומכובד.

מבלי להמעיט בערכה של "התימניאדה", ראוי שנמקם אותה בהקשר הנכון. יותר מפסטיבל, מושג שנכתש עד דק ופוחת עד כדי זילות בערכו ובמעמדו, התימניאדה היא מיזם עסקי יותר מאשר תרבותי. במהותו ובהתכוונותו, זה אירוע של תיירות פנים, שמתרגם את הימים האחרונים של חודש אוגוסט לחבילות אירוח ונופש במלונות אילת למוכנים להרחיק דרומה. כחלק מחבילת הפיתוי ואולי כצ`ופר, מקשטים היזמים את לילותיה האחרונים של חופשת הקיץ בהופעות-שרשרת של זמרים "מזרחיים" מובילים.

הצלחתה הכלכלית של היוזמה (אחרת, לא הייתה סוגרת 20 שנה...) קיבעה את תדמיתה כמפגש משפחתי בלעדי כמעט ליוצאי העדה התימנית (וכל אלה ש"גוירו" מטעמה ונשבו בקסמיה). בה בעת, בגלל ההיבט המסחרי הבולט של ההפקה, נמנעו ממנה מיתוג פסטיבלי אמנותי וגם תמיכת המדינה. אגב, מאותן סיבות התעשרה אילת ב"פסטיבלים" נישתיים דומים, שהתפתחו במשך השנים - מלילות יוון ומרוקיאדה, דרך חגיגות יידיש, דאנס, הומור ופסטיבל לנשים, ועד אנפאזה במדבר, התיאטרון הקאמרי ואפילו חלק מפסטיבלי המוזיקה הקלאסית.

המוזיקה הישראלית השמחה המועדפת

אבל נחזור לענייננו. המוזיקה הים-תיכונית, אלה שמקטרגיה מכנים אותה "מזרחית" בהתנשאות, בבוז ובבלי-דעת, היא הנמכרת ביותר בארץ. הרבה יותר מאשר הרדיו הממלכתי והמיינסטרימי מוכן להצהיר. אולי לא נעים לישראלי הממוצע, אבל הוא שומע, צורך ואף אוהב בסתר לבו מוזיקה ים תיכונית, יותר ממה שהוא מודה בפומבי. ביטויי השליטה והבקיאות בה והיותה מפעילה ומתזזת, מתגלים באירועים וחגיגות המוניים, כמו בחאפלות ושמחות פרטיות. בתאכל`ס, בכפיים, היא המוזיקה הישראלית השמחה המועדפת.

הזמרים הים-תיכוניים הם גם הנמכרים ביותר. למרות רדיו עוין, ואולי בגללו, הם הפעימה ודופק הלב של התעשייה. חנויות המוזיקה המובילות בארץ מדווחות שמחצית (ויותר!) מהעשירייה הפותחת של האמנים המוכרים ביותר בשנה החולפת, מזוהים עם הפופ הים תיכוני בהגדרתו הרחבה ביותר. מובילים אותה הוותיקים קובי פרץ, שלומי שבת, שרית חדד, סטלוס ואורן חן ויואב יצחק, כשעידן יניב ("חושב עליה") הצעיר מצטרף.

זמרים ים תיכוניים, למרות המשבר החריף בביקושים בעקבות "כוכב נולד", עדיין מקיימים את מספר ההופעות הרב ביותר, ללא יחס והשוואה לאחרים. במיוחד כשהופעות נחשבות גם גיחות לשיר-שניים במסיבות ובשמחות פרטיות , חתונות בעיקר. שלא לדבר על אירועי חוצות, כנסים של עובדים, ועדים ומוסדות, וגם בתי קפה ומועדונים.

"כוכבים" אבל לא פרפורמרים

נראה שדווקא הנתון האחרון, הוא בעוכרי כל יוזמה להפקת פסטיבל ים תיכוני. כי ריבוי ההופעות הופך את האמנים לנגישים ולזמינים עבור קהל היעד, שבדרך כלל צורך אותם חינם. כך הם לא מסוגלים ליצור התלהבות או ריגוש לקראת פסטיבל. אפשר להציג זאת גם כך: כיוון שאמנים אלה, להוציא בודדים בהופעות נדירות ומיוחדות, לא נבחנים ביום יום שלהם בפתיחת קופות (כשההכנסה היא ממכירת כרטיסים לקהל הרחב) והצלחתם נמדדת רק בקופות סגורות (כלומר, הופעות מוזמנות בתשלום מראש ללא קשר לכמות הצופים), מפיקי פסטיבלים לא ששים לשבץ אותם. הסיבה אינה אמנותית אלא כלכלית: בפסטיבלים כמו "משגב", "התמר", "אהבה בים המלח", "התנ"ך" ודומיהם, יש חלוקת רווחים בין הגורם המפיק לבין המועצה האזורית המממנת, ולשני הצדדים לא כדאי לקחת סיכון בשיבוץ אמן שלא הוכיח את יכולתו במכירת כרטיסים.

גם אי אפשר להתעלם מהערך המוסף האישיותי של מרבית הזמרים הים תיכוניים. מיעוט שבמיעוט בקרבם הם יוצרים דעתניים. רובם קולות יפים ופחות דמויות מעניינות. אולי הם "כוכבים" אבל לא פרפורמרים. כיוון שאין להם מה ואיך להגיד, ואולי גם נכונות, הם נעזרים בשירי קונפקציה שנכתבים עבורם. וכך חסרים השירים שלהם אמירה אישית, חברתית או מעניינת אחרת. ושירים שאולי כיף לשמוע אותם ברדיו או במערכת השמע הביתית, פחות מעניין לפגוש אותם על במה. במיוחד כשהם לא מייצרים עניין ושואו בימתיים. אגב, בכלל לא בטוח שהקהל הים תיכוני מבקש מהאמנים שלו משהו שאינם יכולים לתת לו.

לחבר את ים סוף עם סן רמו

לכאורה, יכול היה העניין האידיאולוגי, של טיפוח, שימור, עידוד והפרייה הדדית, להיות עמוד תווך של פסטיבל שכזה. אך היעדר מנהיגות, פלגנות ואי יכולת ליצור חזית אחת בעסקונה המקצועית של הסצינה, מלמדות שאידיאולוגיה היא לא עניין ערכי להילחם ולמות עליו בתרבות הים תיכונית. עמותת עזי"ת, שניסתה לפעול למען מטרות אלה ולגייס תקציבים למענן, קרסה בינתיים. בנוסף לסיבות לעיל, גם מפני שהתקשתה לנמק מדוע המדינה תקדיש כספים לטובת פעילות (דוגמת פסטיבל "שרקיה" הטברייני שחדל להתקיים אחרי פעמיים-שלוש) ששקיפותה הציבורית לא נהירה מספיק. ראוי להעיר שתמיכת המדינה ב"פסטיבלים" השונים למוזיקה פופולרית אינה ישירה. היא נעשית כאמור לעיל, על ידי מועצות מקומיות ואזוריות שרואות ביוזמות מנוף לקידום תיירות פנים. וסיוע המדינה ניתן במשורה, אם באמצעות "אמנות לעם" או דרך משרד התיירות. ובדרך כלל באמצעים, בפרסום וכדומה.

כיוון שהמדינה לא ששה לתקצב מטרות לא ברורות והופעות סתמיות, הנתיב לגיוס תקציבים חייב לעבור דרך תכנית אמנותית ראויה. וכרגע, דומה, חסרה יוזמה רצינית שתיקח על עצמה להפוך את המוזיקה הים תיכונית לאישו מרכזי בפסטיבל המוני. גם אם התימניאדה מצטיירת כפסטיבל היחיד שמהמר על כוח המכירה והמשיכה של הזמרים המזרחיים, הוא נזהר - בתוקף היותו הפקה פרטית, לא ציבורית - לבנות מנגנוני הגנה שיבטיחו הקטנת הפסדים. לכן הוא מסתפק באותה תבנית חוזרת: שיבוץ אמנים להופעות ברצף, אחד אחרי השני, לפי מקדם הפופולריות שלהם ועל סמך הרפרטואר המוכר שלהם. ובקושי יזום הפקות או מופעים מיוחדים, שהם נשמת אפו, משמעותו וצידוקו האמנותיים של כל פסטיבל.

ורעיונות לא חסרים: הצדעות למורשת התרבותית של הזמרת שושנה דמארי ז"ל ושל הרקדנית והכוריאוגרפית שרה לוי-תנאי ז"ל. גם לשירים הים-תיכוניים של אהוד מנור ועוזי חיטמן ז"ל, ולרפרטואר הרחב כים של אביהו מדינה יבל"א ראוי למצוא קורת גג ואכסנייה הפקתית. אפשר לחבר את ים סוף עם סן רמו, כמטאפורה להשפעות הפופיות הראשונות במוזיקה הים תיכונית (נסים סרוסי, שימי תבורי, אבנר גדסי ואיתן מסורי), וכמובן עיבודים רוקיים לקלאסיקות "מזרחיות" ולהיפך.

ואפשר, מה שלא נעשה עד היום, בהיעדר במה מכובדת וכוונות אמנותיות טהורות, להעלות על במה אחת את בועז שרעבי, מרגלית צנעני, גלי עטרי, יזהר כהן, יגאל בשן ואחרים למופע משותף אולטימטיבי.

בלעדי אלה, תמשיך המוזיקה הים תיכונית להתבוסס בגטו תרבותי. במפגש משפחתי-חברתי-עדתי שנתי, ללעיסת גת בצוותא ולהתבשמות מאווירה באווירה החם של אילת.


24/08/2006   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (3 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
3.
צילה , (29/08/2006)
2. לא הזכרת בזמרים המובילים את אייל גולן
רועי , (27/08/2006)
1. צודק בכל מילה
יהודה , (26/08/2006)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע