סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2024 מרץ 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31
טור אישי
 
מאת: עמוס אורן פותח קופה: לצאת למלחמת תרבות
 

 
 
הגיע הזמן שהסופרים הכי נחשבים, השחקנים הכי מבוקשים והזמרים הכי פופולריים ירתמו למלחמת התרבות


שנים של מאבקים בלי תוצאות
 
חודש תמים נשאר לראשי מוסדות התרבות בישראל, כדי להצליח במאבקם הסיזיפי במדיניות הקיצוץ הכרונית בתקציבי התמיכה הממלכתית. חודש בלבד כדי להציל את העונה החולפת. אם ייכשלו גם הפעם ולא יצליחו להפוך את מכסת 30 הימים שנותרו עד לסיום השנה התקציבית הנוכחית, לשעת כושר בלתי חוזרת, ייאלצו - בלית ברירה ואולי בהסכמה פטאלית - שוב לשרך רגליים בלאות וביאוש, ולהיאבק על תקציב 2009.
 
העניין הוא שכדי להצליח סוף-סוף במלחמת הקיום הבלתי נסבלת שלהם, נדרשים ראשי מוסדות התרבות להערכה מחודשת של המאבק, לשידוד מערכות אמיץ, לבחינה בלתי מתפשרת של דרכם עד כה ולבחירה של חלופות חדשות, מקוריות ונועזות. כי, בינינו, ההתקוטטות הזאת, בין ראשי המוסדות לבין משרד האוצר והממשלה, כבר הפכה לדז`ה וו מתיש בראי התקשורת והייתה לזרא בעיני הציבור. גם אם המאבק הזה הוא לטובת הציבור וגם אם אין צודק ממנו, עדיין נמאס ממנו - מהבכייה הכרונית, מהנתונים החוזרים על עצמם, מחוסר היכולת לפרוץ את מעגל הקסמים המטומטם הזה של הבטחות והכזבות!
 
שנים של מאבקים, באותם נושאים בדיוק, לא מביאים תוצאות. זה לא רק שבממשלה לא סופרים את התרבות (ותעיד שרשרת האישים והמינויים הכושלים בתפקיד השר בעשור האחרון) ומצפצפים עליה בתקצוב מינימום ובגרזן קיצוצים -  אורכי, רוחבי, אופקי, אנכי או אלכסוני, מה זה משנה - הציבור הרחב נשאר אדיש, לא מודע או לא מבין לגביו. עובדה שהוא לא נוקט עמדה. ולא בהכרח התקשורת אשמה. עם כל מאמציה להביא את הנושא לסדר היום הציבורי, עדיין הכלים שמציעים לה ראשי המאבק דלים, לא מספקים וגם לא סקסיים. כי כבהרבה נושאים, תחומים וקמפיינים, לא צריך להיות צודק, חובה להיות חכם.
 
לגייס את כל הכוכבים
 
האמת? נמאס מהפרצופים, מהשמות, מהתארים ומנושאי התפקידים העומדים בחזית המאבק. נמאס? כי הם לא מביאים תוצאות. רק מכרסמים במאבק. הרושם המצטבר לאורך עשור ויותר הוא שאותם אנשים לא רק מייצגים את אותם מוסדות ומשתמשים באותם כותרות וסיסמאות, כאילו הם נאבקים למען עצמם, מעמדם ותפקידם מתוך כדאיניקיות של מי שנהנה ישירות, באופן אישי, מתמיכת המדינה.
 
חוסר היכולת לרתום שמות ופנים חדשים לצרכי ההסברה הוא אבן נגף ואחת המכשלות בעוכרי המאבק. וכיוון שכך הגיע הזמן, באופן הכי ברור ונחרץ, לגייס את כל הכוכבים, הטאלנטים והסלבריטאים הכי גדולים בתרבות ואף בבידור הישראלי (שגם הוא נגזרת בעלת עניין) לטובת המאבק. לא מנכ"ל תיאטרון זה או מנהל תזמורת זו או המוזיאון ההוא. אלא האנשים עצמם. אלה שהקהל מכיר ואוהב, נושא אליהם עיניים מעריצות, גם ובמיוחד אם הם המשתכרים הגדולים ביותר.
 
לא משנה מה תהיינה דרכי הפעולה הבאות. קריאת מינשר באולם תיאטרון, עמידה בכיכר העיר, עלייה לכנסת, חסימת צירים או שביתת רעב - שכולם, וגם אחרים, הם צעדים ראויים ולגיטימיים במלחמה (!) על התרבות -  צריכים לעשות אותה הפנים והשמות הכי גדולים והכי מוכרים. לא המנהלים, לא ראשי האיגודים, לא הדוברים ולא הלוביסטים. אירוני וגם מצחיק, שדווקא תחומי התרבות והאמנות שמספקים לציבוריות הישראלית אלילים ואייקונים, לא מצליחים לרתום אותם למאבק מאורגן, סדור ומושכל על עתידם-עתידנו. אם תרצו חוסר הצלחה זה הוא גם בושה לא קטנה.
 
להפגנות, לכנסים ולעצרות מגיעים תמיד החיילים האפורים. אלה מהשורות הרחוקות, אלה שטבוע על מיצחם חותם מיסכנות ומובטלות, ולכאורה-מובנת נוכחותם. ואין בכוונתי ללעוג להם או לרפות את ידיהם, אלא לציין עובדה שנלחשת כל הזמן בין עתונאים. מעטים הטאלנטים המבוססים של התרבות הישראלית, אלה שהגיעו למעמד הרם ביותר (כל אחד בתחומו) אלה שרואים ברכה כלכלית בעיסוקם, שמוכנים ללכלך ידיהם בהתקוטטות הזאת. אם המאבק מבקש להצליח, להעביר הילוך ולהשיג הכרעה, שימוש בתותחים הכבדים ביותר, הוא נחוץ והכרחי. הסופרים הכי נחשבים והכי נמכרים, השחקנים הכי מבוקשים והכי מצליחים, הזמרים הכי פופולריים והכי נערצים, הרקדנים הכי מוערכים והכי מרוויחים.
 
הם חייבים להירתם. שיידע הציבור שהמאבק הזה הוא לא ערטילאי, לא של בעלי תפקידים חסרי הילה ופנים, לא של "פקידים" ועסקנים, אלא של אנשים מוכרים, ידועים ואהובים. הזהות וההזדהות האלה חשובים וחיוניים. בלעדיהם, ובלעדי הסולידריות הנדרשת בין האמנים לבין עצמם ובינם לבין המוסדות, אפשר לסגור את המאבק וגם את המוסדות בעקבותיו. אני יודע שיש סתירה בין המצליחנות אישית שלהם לבין המסכנות של התרבות (ושל המאבק). לפתרונה נדרשת יצירתיות הופכת עולם, בהכרה ובידיעה שבעידן התקשורתי הנוכחי, סקס-אפיל מוכר. והפעם, לשם שינוי, במקום בשירות אחרים - גופים, חברות ומפרסמים עסקיים - לטובת המלייה והסביבה האמנותית שאפשרו את צמיחתם. אפילו תקראו לזה החזר-חוב מוסרי.
 
אין להתנחמד לפוליטיקאים
 
אחד הלקחים הכואבים ממהלכים כקודמים (של מטה החירום להצלת התרבות בישראל) הוא הצורך בהימנעות מיחסי אהבה ומחיבוקים פומביים עם שרים ופוליטיקאים. כמו שקרה, למשל, בכנס צוותא המפורסם, בו חיבקו ראשי המאבק דאז את לימור ליבנת, שרת החינוך לשעבר, את טומי לפיד, מנהיג מפלגת שינוי ז"ל, ואת יצחק (בוז`י) הרצוג, שר התיירות הנבעט. הם לא חברים. הם אויבים, באופן הכי נחרץ. כך היה השר הקודם אופיר פינס, וכך להוותנו, מסתמנת פעילותו האנמית של ראלב מג`אדלה.
 
פוליטיקאים - אלה שקובעים את מדיניות הממשלה-  לא יחמיצו הזדמנות והתחככות לרווח תדמיתי ופוליטי. ואם זה האתנן וגועל הנפש, בלית ברירה, להתעקש שיביאו תמורה. 61 חברי כנסת כבר חתמו על היוזמה המתגבשת למען חוק תרבות במדינת ישראל (שבמילים פשוטות, אמור לקבע את גובה התמיכה הציבורית באחוז קבוע מתקציב המדינה, מבלי להתנותו בחשקים אופנתיים ובקיצוצים מזדמנים). אך עד שלא יעבירו אותו בכנסת, בשלוש קריאות מהירות ומחייבות, כנדרש, אין להתנחמד אליהם, בעבור כוונותיהם הטובות.
 
מהם אסור להרפות. אולם למעגלם חובה לגייס נוספים. באסרטיביות ובנחישות, ואם יש צורך גם באגרסיביות. לסמן את הנמענים ואת העוינים ולהכות אותם במקומות הכי רגישים והכי כואבים שלהם. בשם, בזיקה, ברלוונטיות שלהם. בכל המדיומים האפשריים - בתיאטרון, ברדיו, במופעי פופ, בקונצרטים. להציק להם, לפגוע בהם, לכרסם בקרדיביליות שלהם. אם זה מה שהם עושים לתרבות בישראל, להחזיר להם כגמולם, על בסיס אישי. שיידע כל פוליטיקאי שכניסה שלו להיכל אמנות ולאירוע תרבות - בתשלום מלא ולא בהזמנה מתרפסת! - נושאת בחובה אי-נעימות אישית על רקע תרבותי.
 
החרמת חגיגות ה-60
 
הזדמנות מצוינת אחרת להכות בעסקונה הפוליטית, הממלכתית והמפלגתית, היא להכריז באופן גורף על החרמת חגיגות ה-60 למדינה. קיצוני? שיהיה. מה רע? שמוסדות, אם הם מעוניינים, יעשו אירועים ויקדישו חגיגות באופן פרטי. אלה יהיו, באופן טבעי ואם לא יצליחו להתחבר לנותני חסות כלכליים ומסחריים, מאופקים וחסכוניים יותר, אבל לפחות לא ישתפו פעולה עם מטה החגיגות הרשמי של המדינה. זה העיקר. שיוצג ככלי ריק. שיטפסו שם על הקירות ולא יקבלו רעיונות, אמנים, שחקנים, נגנים וזמרים. נראה אותם. לשם כך נדרשת סולידריות מוצקה ועמידה איתנה ללא עריקה מהשורות וכניעה להטבות. ובלבד שיידעו שם למעלה שהפעם, ומכאן והלאה, האנשים שמרכיבים בגופם, בדמם, ביצירתם ובעמלם את התרבות הישראלית, נחושים וחד משמעיים בעמדתם ובעמידתם.
 
צעד אחר, לכאורה חריג, קיצוני, לא פופוליסטי, בעייתי ואף מסוכן אך יעיל למרחקים ארוכים, הוא החלטה של שמירה על הבית. כלומר, לא יוצאים מהמרחב המוגן להופעות חוץ. רק באולמות הבית - הצגות, מופעים, קונצרטים. לייבש את הפריפריה, ולא מתוך כוונה לפגוע בפריפריה אלא כאמצעי לחץ, כאקט של אין ברירה, לסמן שהגיעו מים עד נפש. ריסוק מיידי של מפעלי המנויים (בנימוקים של בעיות תקציביות וכשלים טכניים שנובעים מהיעדר תמיכה נאותה, מה שאמור לקרות בלאו-הכי בקצב הקיצוצים הזה) עשוי להוליד לחץ ציבורי - הן של התושבים, הן של ראשי הרשויות. אם דרך מרכז השלטון המקומי (לגייסו בעל כורחו למאבק) ואם דרך שלוחיהם המפלגתיים והפוליטיים.
 
עירוב צד שלישי הוא מסקנה מתבקשת גם כלקח משביתת המורים התיכוניים. המאבק הוא לא רק בין המורים למשרד החינוך (ולממשלה). הוא גם מעניינו של ציבור ההורים, אינטרס של כל אזרחי המדינה. ולא משנה מי צודק ואם בכלל. כך גם המאבק על התמיכה בתרבות: הוא ניטש לכאורה בין מנהלי המוסדות לבין משרד האוצר, אך הוא מעניינו של הציבור הרחב. ואם הוא עדיין לא נשאב פנימה ולא מפעיל לחץ, יש להפסיק עם דרכי הנועם והמשי, להסיר את הכפפות ולגרום לו להיות מעורב.
 
והכי חשוב? נמאס מהצהרות, מהכרזות ומדיבורים. לא שלנו ולא של צרינו. יש להעדיף מגעים שקטים מאחורי הקלעים, פעילות של שדולה תקיפה ועניינית. רק הישגים - אם יהיו, וחסר אם לא יהיו - יקבלו פרסום. לא הבטחות. שלא נחזור אל הדז`ה וו ונמחזר שוב את האופטימיות הנאיבית, חסרת הכיסוי והריקה מתוכן.


30/11/2007   :תאריך יצירה
הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (1 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
1. תודה
אורה , חיפה (30/11/2007)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע