סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2024 מרץ 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31
טור אישי
 
מאת: עמוס אורן פותח קופה: הגורם האנושי
 

 
 
עצוב לראות גן סגור וכואב עוד יותר לחזות בסגירתה של תזמורת. במיוחד כזאת שהתמחתה בסוגה מוזיקלית יוצאת דופן.


כישלון ביחסי אנוש
 
הפסקת הפעילות של התזמורת האנדלוסית הישראלית, שבאה לידי ביטוי בשליחת מכתבי פיטורין, השבוע, לכחמישים עובדיה - כארבעים נגנים ופייטנים והשאר אנשי מנהלה - היא עדות מעציבה לכשלון יכולת ההידברות בין אנשים, ויותר מכך היא תעודת עניות למצב ומכה אנושה למוזיקה הקלאסית הים-תיכונית.
 
מבלי להיכנס למהות סיכסוך העבודה בין העובדים (מן הסתם נגנים שביקשו לשפר את תנאי השכר שלהם) מגובים בהסתדרות, לבין ההנהלה, שנה של משא ומתן הוא זמן מספיק כדי להבשיל פתרון כלשהו. אם הוא לא הושג, והתזמורת נאלצת להיסגר ובעצם להתחסל, סימן שמשהו חולה מאוד במערכת היחסים האנושית בין הצדדים. מה שמזכיר את הבדיחות על האופי היהודי של התפלגות בתי כנסת (או מוסדות אחרים), גם במקומות של מיעוט מתפללים. אם בשל מחלוקת רעיונית אם בשל קנאה תדמיתית.
 
למרבה הצער, לא מדובר בחריג בתרבות הישראלית. האנדלוסית היא לא התזמורת הראשונה שמתעמתת עם קשיים ובעיות מבית, וכנראה גם לא האחרונה. מי שלא מבין שבתזמורות לא עושים כסף, שלא יקרב אליהן. תזמורות, גם הגדולות שבהן, הן גופים לא רווחיים שבכדי להתקיים זקוקות לסבסוד מדינה. וכדי להמשיך לזכות בו הן נוקטות בצעדי התייעלות והבראה כאלה ואחרים, אם אכן חשוב להן להתקיים. אולם בניגוד לתזמורות נחשבות אחרות, שעשו מאמצים אקרובטיים ו-ויתורים הדדים במטרה להמשיך ולשרוד, דומה שהמאבק באנדלוסית חרג מתחומי הטבות שכר למאבק אישי ויוקרתי, עד כדי תמות נפשי עם פלישתים. או עד כדי שריפת המועדון על יושביו. 

המצב הבלתי אפשרי שנוצר - לטענת ההנהלה, ירד מספר המנויים מ-3,000 ב-2007, ל-1,600 ב-2008, והכנסות המחלקה החינוכית ירדו מקצת יותר ממיליון שקל ב-2007 ל-270 אלף שקל בלבד ב-2008 - מעיד שאנשים עבדו בסכסוך ולא בקידום האינטרסים של התזמורת ושל המוזיקה האנדלוסית. לגוף, שתקציבו השנתי הוא כ-8 מיליון, אובדן הכנסות כזה הוא קריטי, שמשפיע על מצבה הכלכלי של התזמורת, על חוסר יכולתה לפעול, וגם מלמד על כוונות הרסניות מבית. וזה חבל. 
 
הכי קל להאשים את ההסתדרות ואת ניסיונה לייצג את האינטרסים של העובדים ודרישותיהם הלגיטימיות לשיפור שכרם ותנאי העסקתם, באיבוד פרנסתם של 50 אנשים, שלחלק לא מבוטל מהם - כמחצית ממספר הנגנים - האנדלוסית הייתה תחנה תעסוקתית אחרונה בחייהם, ועתה יוותרו ללא אלטרנטיבה תעסוקתית (במקצועם, לפחות). אבל האשמים בגרימת הנזק התדמיתי והאבידה הגדולה לסוגה תרבותית זו, לתרבות הישראלית ולתרבות הים-תיכונית, הם יחסי האנוש. פשוט לא ייאמן שאנשים - ולא משנה ואיזה צד - מוכנים לתת יד לסגירת המוסד והמפעל, בקידוש ניצחון לעמדות בלתי פשרניות.
 
ומה עכשיו?
 
האם נחזור לשממה של 40 ויותר השנים הראשונות למדינה, שבהן לא התקיימה תזמורת שכזאת, או שנאחז בתקוות לחידוש הפעילות במתכונת אחרת, מה שנראה כבלתי סביר לחלוטין. שהרי למה לסגור מוסד בעל מוניטין מקומי ועולמי (כולל פרס ישראל למפעל חיים) לטובת חלופה ערטילאית? ואולי, למרות הצעדים שכבר ננקטו, לא מאוחר כדי להחזיר את הגלגל לאחור, לגייס תבונה ולהציל את התזמורת, את הפיוט היהודי ואת המוזיקה האנדלוסית?
 
כאמור, עצוב לראות גן ילדים סגור.
 
אחים לנשק
 
התאפקתי עד עכשיו, יום לאחר רדת המסך על פסטיגל 2008, כדי להגיד עליו מילה טובה. הפסטיגל הוותיק, עם התדמית הנוצצת והמצג הכלכלי האיתן, הוא אחד ממוסדות התרבות (אם יורשה לי לכנותו כך לנוכח שלושים שנות פעילות) שנפגעו מ"עופרת יצוקה". אמנם פעילותו המרבית התרחשה  הרחק מזירת הלחימה בעזה, אולם הוא נאלץ לבטל שבוע הופעות (10 הצגות)  באשקלון, שעד להפסקת האש הייתה בטווח טילי החמאס.
 
גם הניסיונות שלו למזער נזקים, ולחילופין להבטיח גם לתושבי אשקלון וסביבותיה, שרכשו מראש רבבות כרטיסים, הוכו על ידי המציאות הבטחונית. מצד אחד, בהוראת פיקוד העורף אי אפשר היה לקיים מערך הסעות מאורגן ומסודר של רוכשי הכרטיסים להצגות בתל-אביב; מצד אחר הוא "נאלץ", כמחויבות קמעונאית, להחזיר לרוכשי הכרטיסים את כספם; ובנוסף לכך הוא אירח, ובשמחה, תושבים משטחי העימות, בהצגות במקומות אחרים, בתשלום סמלי וגם בלעדיו.
 
כשנפסק המבצע של צה"ל וכשנפסקה הפסקת אש, היה הפסטיגל בשלושה ימי הצגות בירושלים, שאמורה הייתה להיות תחנתו האחרונה לשנה זו (ההצגות המקוריות באשקלון נועדו לשבוע קודם לכן). לכאורה, יכול היה הפסטיגל לקפל את הציוד והמטען ולהיפרד לשלום מהקהל. אבל בהחלטה אמיצה פעלו המפיקים אחרת, והחליטו לחזור לאשקלון, ולקיים את ההצגות המתוכננות בו, גם אם באיחור של שבועיים, וזה למרות שכבר הוחזרו הכספים לרוכשי הכרטיסים, והיה ברור שיש צורך במכירה מחודשת בהתראה קצרה.
 
ייתכן שמפיקים אחרים לא היו פועלים כך, ללכת עם עיניים פקוחות להרפתקה כלכלית מיותרת, אבל יש להוקיר את אנשי הפסטיגל ולהצדיע להם (לא רק מפיקים אלא גם האמנים המופיעים) על המחויבות האנושית שבהתגייסות להצדיע לתושבי הדרום במימוש הבטחות אמנותיות שכבר לא היו מחויבים להם, בטח לא כהפקה מסחרית-פרטית.
 
מעבר להזדהות האזרחית והאנושית, יש למהלך האבירי, ערך מוסף תדמיתי חשוב. ויש להניח שבשיווק הפסטיגל בשנה הבאה, תושבי אשקלון וסביבותיה יידעו להחזיר לו בהצדעה גורפת משלהם. חברים לנשק.



29/01/2009   :תאריך יצירה
הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (2 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
2. עמוס אתה היחיד מכל הכתבים שכתב בדיוק מרבי את הסיבה האמיתית לסגירת התזמורת. באריות.
אחד שיודע , (02/02/2009) (לת)
1. אין מה לדאוג
אוקיף , באר שבע (01/02/2009)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע