סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2024 מרץ 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31
ביקורת
 
מאת: צבי גורן רז,מרשל,רובין,פונדמינסקי- לרקוד נרטיב
 

 
 

על התבטלות המחול המופשט בפני ריקודים סיפוריים בעקבות  בכורות של רננה רז, ברק מרשל ואביגיל רובין ויצירה של שלומית פונדמינסקי



מחול, ריקוד ופולחן

אחת השאלות העולות בסופו של מופע תנועה היא זו העוסקת במשמעות היצירה. ככל שהיצירה מופשטת יותר כך השאלה הזאת מייצגת את החיפוש אחרי הרעיון שלה מחד, ומאידך עד כמה היא הצליחה לבטא אותו. ככל שהיצירה קונקרטית, נרטיבית בדרך זו או אחרת, השאלה נמלטת אל החוויה האסתטית. בשני המקרים איכות הביצוע הפיזי ותרומת העיצוב קובעים את התשובה, וכמובן את מידת ההנאה ממה שנצפה ונחווה.
 
בדרך כלל בביקורות שאני כותב אני נוטה להשתמש במילה "מחול" כביטוי המקובל כיום לתיאור האמנות הזאת בתופעותיה המודרניות ובנות זמננו, ומייצגת את הבידול ממושג ה"בלט" הקלאסי.  במונח "ריקוד" לעומת זאת אני מייחס ליצירה מתחם שונה, של חזרה אל צורות תיאטרליות-דרמטיות נרטיביות יורשות הבלטים, שהמחול המופשט התקדם מהן והלאה. אין בכך כדי לבטא העדפה לכאן או לכאן.
 
אבל איכשהו, כמעט תמיד, אני נקלע אל מבוכה מסוימת בבואי להגדיר את היצירה כ"מחול" או כ"ריקוד", כביטוי לדרך ההתייחסות שלי ליצירות החדשות "הדיפלומטים" של רננה רז ו"וונדערלאנד" של ברק מרשל, שהועלו בערב משותף במסגרת "חשיפה בינלאומית", "עליהום" של אביגיל רובין ויואב ברתל, שהעלה באופן עצמאי, ו La Divina  של שלומית פונדמינסקי שצורפה לתכניתם.
 
המשותף לארבע היצירות האלה שהן בעיניי ריקודים. כלומר הן מספרות סיפור עם התפתחות עלילתית. יתר על כן, היצירות עוסקות בפולחנים, או יוצרות מהם את הסיפור, שהוא כשלעצמו מעניין, לפחות בנקודת הזינוק שלו. לצערי, גם ברגעים הטובים שלהן, ועם ביצועים ועיצובים טובים ומאירי עיניים, כל הארבע אובדות אי שם בין הרעיון לבין פיתוחו, בין אלה לעלילה הנרקדת.

רננה-רז-יצירות-01.jpg
"דיפלומטים" רננה רז (צילום: גדי דגון)
 
"דיפלומטים" – אפשר להמשיך לשבת
 
"דיפלומטים" של רננה רז נבנה על פסקול שערך אור מורן מקבוצת המנונים לאומיים. לפני עלות המסך הקהל מתבקש להישאר לשבת במקומו, ללמדנו כי העבודה (כך מוגדרת היצירה בדף התכנייה) מנתקת את המוזיקה מהקשרה הלאומי פטריוטי.
 
כמובן, ובכל מקרה, גם אם לא הייתה הצהרת כוונות כזאת, מעצם בחירת המנונים מסוימים ובהעדר "התקווה" אפילו אם היה קיום לקשר הזה, ספק אם היינו מתבקשים לעמוד על רגלינו, להצטרף בקולותינו. מה שנותר, איפוא, הוא לגלות מה רז עושה עם העובדה שההמנונים מטבעם נושאים על כתפיהם פולחן לאומי פטריוטי ואין אפשרות לנתק ביניהם.
 
זה אולי מה שמונח ביסוד הרצון המוצהר שרצף ההמנונים, הסדר שנקבע להם ביצירה, יאחד אותם למקשה אחת וייצור נרטיב חדש בעזרת הגוף, התנועה והקומפוזיציה (והייתי מוסיף גם את התלבושות הצבעוניות של ענבל ליבליך והתאורה של יעקב ברסי).
 
בנקודה הזאת נפרדת העבודה בפועל מהכוונות מאחר שמבנה היצירה נותר אפיזודי, וכל המנון מקבל ביטוי כוריאוגרפי נראטיבי משלו – עם כמה רעיונות כוריאוגרפיים ברורים – ולעתים  תוך  התאמה מודגשת לאופי המוזיקה.
 
זה יפה, רקדני הקבוצה נענים לאופי המשעשע, ולרננה רז יש יכולת מוכחת להביא הומור טוב ליצירותיה, אך בסיכומו של דבר הסיפור אינו ממריא.
 
"וונדערלאנד" (חלק ראשון) – המוות כמשל
 
בעייתית יותר אולי היא "וונדערלאנד (חלק ראשון)” של ברק מרשל שתיאורה מציב אותה מיד וללא התחמקות על מפת הריקוד הנרטיבי. זהו כהגדרתו "מסע סוריאליסטי של עשר נפשות הנעות בשטח הפקר, הנאבקות כנגד כוחות אנוש וניסיונן למצוא את תקוותן בדרכם חזרה לביתם ולאהובי נפשם".
 
נקודת השבח שאני מגייס לטובת היצירה היא שבמהלכה התעוררו בי אסוציאציות מפתיעות ליצירות הגדולות "סיפורי קנטרברי" של צ'וסר, “הקומדיה האנושית" של דנטה ואפילו "דקאמרון" של בוקאצ'יו. האפיזודות מתחברות כאילו הן מסופרות במהלך מסע פולחני, תחושה שנוצרת באמצעות קטעי המעבר ה”צועניים” המאפיינים את יצירותיו הקודמות של מרשל, “מונגר” ו”רוסטר”.
 
בה בעת גם תיאור הנרטיב העלילתי הפך בפועל למסע הזוי אחר לחלוטין: מסע אחרון של נפשות תועות  שמלאך המוות אוסף ומוביל בסירתו אל ארץ פלא. למראית עין זה ברור מאוד, אבל מרשל החליט שצריך גם טקסטים, והרבה. הכוונה אולי טובה אבל חלק נכבד מהטקסט אבד בדרך לאולם או נותר בלתי מפוענח.
 
על פניו זה נראה ונשמע כהשלמת-הבהרה לנרקד, כאילו אינו מדבר בזכות עצמו, ולרגעים זה נראה גם כתחליף לתנועה. כך או כך התנועה שנכחה הייתה אסתטית על פניה, ולהקתו של מרשל התמכרה לה בחיוניות. חסרה לי מאוד מידה מסוימת של הומור ושל להט  המאפיינים בדרך כלל  את שפת התנועה של מרשל.

וונדערלנד-גדי-דגון.jpg
"וונדערלאנד" ברק מרשל (צילום: גדי דגון)
 
"עליהום" – משולש מסוכן
 
הומור וחיוניות הם גם ממאפייני יצירותיהם הנרטיביות הקודמות של אביגיל רובין ויואב ברתל “חומוס, צ'יפס, סלט" ו"המרקיד", ועל פניה כך גם  יצירתם החדשה "עליהום". אף היא מתוארת כמסע, והפעם זהו "מסע דיכוי" של שני נערים ונערה שחוזרים אל אולם ההתעמלות, “ובתנועה מופשטת ימיסו את הזכרונות מהאולם שכמו קפאו בזמן".
 
היצירה, בהשראת יצירותיו של הבמאי האוסטרי מיכאל הנקה מוצגת כמחול תלוי מקום, כלומר באולם התעמלות של בית ספר תיכון. הכוונה טובה, אך בסופו של דבר המקום נותר בגדר גימיק חיצוני, לא מנוצל ונטול משמעות למתרחש ביצירה. במלים אחרות היא יכולה להירקד בכל מקום, וככזאת היא צריכה להיבחן.
 
פולחן האתלטיות שאפיין את התחלת היצירה נעלם מהר לתוך פולחן אחר, זה של גבריות מתעוררת ומגלה את עצמה ואת כוחה להתעמר בזולת, שני בנים בבת, בן בבן, ותוך כדי כך ליצור את האחווה ההומו-ארוטית הראשונית, שאולי תתפתח להומוסקסואליות ואולי תיעצר ברגע הנכון.
 
הבעיה היא ששפת התנועה הכוריאוגרפית נותרה סגורה, ראשונית וללא פיתוח ממשי. רעיונות טובים נשחקו מהר מדי, למרות הביצוע המצוין של רן בראון, אבשלום משה שכטר ואביגיל רובין עצמה.
 
La Divina -הפולחן האולטימטיבי
 
את יצירתה של שלומית פונדמינסקי שיצרה בהשראת חייה ודמותה של זמרת האופרה מריה קאלאס ראיתי בשעתו בכוך הבימתי של מרכז מנדל ביפו. זאת הייתה טעות ולו רק משום שפונדמינסקי, ובמיוחד בתלבושת הלבנה הגדולה שעיצבה לעצמה, נחנקה שם, ותנועתה ומחוותיה נראו מאיימות מאוד.
 
למרבה ההפתעה, ובניגוד למה שכתבתי קודם על "עליהום" דווקא אולם ההתעמלות עושה חסד  עם הסולו המורכב שלה, על רקע קולה הגדול של קאלאס בשלוש אריות מ"כרמן", "ריגולטו" ו"אנדראה שנייה". בחלל הגדול של האולם היא נראתה גדולה עוד יותר ונהנתה אפילו מהעובדה שבאולם היה אור טבעי כמעט לחלוטין.
 
אבל למרות שפונדמינסקי היטיבה לנצל את הנתונים האלה לכאורה לטובתה, החל מהקטע הראשון הנשען אל הקיר האחורי וכלה ביצירת מרחב תנועה על צירים אופקיים ואנכיים, נותרה על כנה הבעייתיות שהציקה לי שוב. כוונתי לשפת התנועה ולמחוות המלודרמטיות, שיותר מששאבו את השראתם מאלה של קאלאס, והגיבו על ה"אלוהות" שלה הן נראו כמלעיגות עליה.
 
ועם כל זאת, ועם כל ההסתייגויות, זה היה יום ששי של מחול שהוא ריקוד שהוא תענוג להתנסות בו. 



06/12/2011   :תאריך יצירה
הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע