תיאטרון - לעבור את הקיר

העיבוד הבימתי של בית ליסין עסיסי, מרגש ואמין אפילו מן המקור הקולנועי. אל תחמיצו את ההפקה המרתקת והמשוחקת להפליא

עוד סנסציית תיאטרון משובחת

הפיכתם של סרטי קולנוע ישראליים להצגות תיאטרון או להיפך, אינו דבר חדש בבידור הישראלי. הוא מקובל, נהוג ואף מצליח, מאז ימי "סלאח שבתי" בכיוון אחד ו"קזבלן" בכיוון האחר, דרך "אחד משלנו" ו"הלהקה" ועד "גבעת חלפון אינה עונה". ובכל זאת נדמה שהסתערות תיאטרון בית ליסין על שניים מלהיטי הקולנוע המקומי בעשור האחרון, מעמידה אותנו בפתחו של עידן חדש – איתור רעיונות וסיפורים טובים, עיבודם למדיום הבימתי ומימוש פוטנציאל החשיפה שלהם בקרב הקהל.

אחרי שתירגם לפני כשלוש שנים (בגלל הקורונה נדמה שיותר...) את "אפס ביחסי אנוש" (סרטה של טליה לביא משנת 2014) לסנסציית תיאטרון משובחת, חוזר בית ליסין ועושה דבר דומה, ועם אותו צוות יוצרים, ל"לעבור את הקיר" (סרטה של רמה בורשטיין מ-2016).

ההישג הגדול בשני המקרים הוא ששתי ההצגות עומדות לכשעצמן, גם במנותק מההשראה הקולנועית שהרתה אותן - מן הסתם בזכות הטוויסט העיצובי המרתק של תוספת מוזיקליות מודגשת, פסע בינן לבין מחזמר.

לעבור את הקיר, צילום: רדי רובינשטיין

קומדיה שתוכה רצוף אהבה

בעוד "אפס ביחסי אנוש" מהדהד סיפור פרטי גם אם מוקצן של חוויה כל ישראלית כמעט, שירות צבאי, "לעבור את הקיר" הוא לכאורה הצצה לחצר סגורה בהוויה הישראלית – עולמן של חוזרות בתשובה שמחפשות לעצמן שידוך. לכאורה בערבון מוגבל לגמרי - גם מפני טשטוש הגבולות והתחומים החברתי לו אנו עדים בשנים האחרונות, עם התגברות השיבה למקורות ולמסורת; גם בזכות שינויים תרבותיים שמתבטאים, בין היתר, בעליית קרנו של הרוק האמוני; ולא מעט הודות להבנה שהכלה הדדית, חיים בדו קיום והתרככות האנטגוניזם הם מפתח למציאות בריאה ויציבה יותר, אם לא פוליטית, לפחות תרבותית וחברתית.

אלה, לטעמי, הם המעלה הגדולה והערך המוסף החשוב של ההמרה את "לעבור את הקיר" החרדי באופיו (בקולנוע) לחוויה חילונית ישראלית על הבמה. אמנם יש להצגה ארומה דתית, אבל היא כה קלילה, שבכלל איננה מורגשת. וזאת מפני שנקודת המוצא איננה שיפוטית, לא מבזה, לא מתנשאת ולא מזלזלת, אלא אנושית ומכבדת, מכירה במרחב הפרטי של האדם. אין בה גם כוונה להעביר ביקורת או לערער חלילה תמונת עולם או אמונה דתית. היא בוחרת בהאחדה, בהכלה, בהזדהות ובאמפתיה, מתייחסת לסיפור ולגיבוריו באהדה. אמנם ההצגה חגה סביב אמונה ובוחנת את כוחה, אבל בקריצה. מאירה באור נוסף, קומי, שתוכו רצוף אהבה.

לצופה לא באמת חשוב אם הדמויות הן דתיות, חילוניות, חוזרות בתשובה, באות בשאלה, מאמינות גדולות או אפיקורסיות חסרות תקנה (ויש בהצגה מכל אלה). הן כל כך אנושיות, חיוניות וצבעוניות, שכל מה שמעניין באמת הוא לעקוב אחריהן, לשתות אותן בצמא ולתהות מה הגורל שמזמנת להן ההצגה, בתקווה סמויה שכך גם בחוץ, ללא קשר לאמונה דתית. כי כדי לעבור (מבלי לשבור) את הקיר, צריך להצטיין ביחסי אנוש. כמו התא המשפחתי הלא שלם שניצב במרכז ההצגה.

לעבור את הקיר, צילום: רדי רובינשטיין

הטריו המנצח של בית ליסין

וזה בדיעבד, ההישג הגדול של המחזאי אורן יעקובי, המלחין עיליי בוטנר והבמאי עידו רוזנברג, הטריו שהוביל את "אפס ביחסי אנוש" להצלחה בימתית פנומנלית, וחוזר להיות הצוות המנצח על "לעבור את הקיר", בדרך – להערכתי בלבד – להצלחה אפילו יותר גדולה. לטעמי, הם לא רק שיכללו ושיפרו את יכולותיהם, אלא הציבו גם רף איכות גבוה ומאתגר למעשי המרה דומים בעתיד.

לעבור את הקיר, צילום: רדי רובינשטיין

אלוהים זה לא עלי אקספרס

מרוב שהיא מופרכת, עלילת "לעבור את הקיר" פשוט מופלאה. במעמד ארוחת הטעימות, מגלה מיכל (חן אמסלם הפנטסטית) שארוסה מבטל את חתונתם המיועדת. במקום לשקוע במרה שחורה היא מדהימה את מקורבותיה בהודעה שתוכניותיה לא משתנות: "יש לי אולם. יש לי שמלה. קטן על אלוהים להמציא לי חתן". ויוצאת, מגויסת באמונה עזה ובכוונה טהורה, למסע מטלטל ומרתק, מצחיק ומרגש, בדרך לבדיקת כוחה של האמונה והיעתרותו של הבורא, אם בכלל. בסרט, המניפולציה מסתיימת בפתרון של דאוס אקס מכינה מפתיע שאינו מתבקש מן העלילה. לא בהצגה.

יעקובי, ביד אמן ובמיומנות בוטחת, בדיאלוגים טבעיים, קולחים ושנונים, משובצים באיזכורי אקטואליה לרוב (כמו רכילות על אחת שקיבלה ביס מעטלף...), רוויי הומור ("אלוהים זה לא עלי אקספרס!", "יוס, תעשה לי קידוש!", "שמש בגבעון דום ופקק תנועה באיילון") ומגניבים ממש, בנה סיפור מתח רומנטי, שהצופה נשאב לתוכו ומשתוקק לדעת איך יסתיים.

לעבור את הקיר, צילום: רדי רובינשטיין

ואפילו שבקיאים זריזים ושוחרי קולנוע ישראלי כבר יודעים-זוכרים את סופו מן הסרט, הם יכולים להתענג על הרמזים שיעקובי מפזר ונוטע למכביר לאורך הדרך. רוזנברג, כפרטנר מנוסה וכמתמחה בעל קבלות בסוגה, הופך אותו ברגישות ובתבונה, עם ליהוק פנטסטי ותמונות מדויקות ומצוירות להפליא, למותחן מענג. 105 דקות (ואפילו יותר, אבל למי אכפת) של התרחשות מהודקת וזורמת, מתוקתקת כדבעי, ללא רגע דל, מבלי ליפול בפח השיעמום, ומבלי מבט אחד אל השעון.

וכך, באופן אבסורדי אם תרצו, דווקא המעבר לבמה, בתוספת המוזיקה המגוונת והיפה כתמיד של בוטנר המוכשר והקשוב לסגנונות וניואנסים שונים, הופך את הסיפור ליותר עשיר, יותר עסיסי, יותר מרגש ובעיקר – הרבה יותר אמין, נובע ומתבקש. דווקא המפגשים הרגעיים והחטופים והדיאלוגים הילדותיים והמתוקים של שימי-מימי (אלירן הרוש הנלבב והנעים) ומיכי-פיכי (מיכל-אמסלם), שחוזרים כמו רפריזה של מיוזיקל בליברית של יעקובי, מכשירים-מבשרים את ההפי-אנד שנראה-נשמע על הבמה כזיווג שנועד מראש, בהתכוונות מלמעלה, יותר הגיוני ואמנותי מהפתרון הפילמאי השרירותי.

לעבור את הקיר, צילום: רדי רובינשטיין

ליהוק נשי מנצח

רוזנברג מפעיל מנווט צוות שחקנים צעיר נלהב ותוסס, המון פנים חדשות, בוגרים טריים של בתי ספר למשחק, כשרונות מצהילי פנים ומחממי לב, שלרובם ככולם (להוציא הרוש לעיל, ויעל אלקנה המצוינת בדמות זיו, חברתה הטובה והמעשית של מיכל) זו הופעה ראשונה בבית ליסין. כך גם ל"ותיקים" - אוולין הגואל הבלתי נגמרת כשוש, אמה של מיכל (תמותו עליה בסצנת רוקנרול אלוהית קצרצרה) ועוז זהבי כיוס, הזמר הדוס שמחזר אחרי מיכל והשחקן היחיד מן הסרט שמשחק בהצגה, ובאותו תפקיד.

ליבת הליהוק הן השחקניות, פשוט מפני שבגחמה נשית עסקינן. חן אמסלם היא האשה המופלאה מן החלומות בדמותה של מיכל. משכנעת ברגעי השבירה, כובשת באמונה האובססיבית שלה, רכה, קשובה ומכילה בדייטים ההזויים שהיא חווה, מרגשת אפילו בפרצי הכעס והזעם שלה, ובעיקר מפתיעה ביכולת שירה מופלאה. בולטות לצידה ולפעמים גונבות את ההצגה הן אחיותיה נועם חדת הלשון והמתפקרת (הגר אנגל, האשה באדום, תואמת מגי אזרזר ומוכשרת לא פחות) ופייגי המשתוקקת ל'שידעך' ראוי לעצמה (גל חזאז העגלגלה והטמפרמנטית). דואט המאץ' המשעשע שלהן (מה עדיף: פרופיל בטינדר או אפליקציית עזר כנגד?) הוא אחד המעמדים החמודים יותר בהצגה. נאמבר מחזמרי אופייני והכרחי, כסצנת חלום עם הרבה תנועה וצבע.

לעבור את הקיר, צילום: רדי רובינשטיין

הכוח הנשי משמש כבד קנוואס לצבעוניות הצעירה והמרהיבה שאורנה סמורגונסקי, מעצבת התלבושות, מזריקה בבגדים. החצאיות אמנם ארוכות, אבל הגרביונים בשלל צבעים מטמטם, והשביסים חוגגים, במיוחד אלה שלראשה של המעצבת והמטיפה חולדה (אנה אקהרד). מישהו אמר הזמרת נרקיס?

בעוד הנשים משורטטות בפרוטרוט, קוד הלבוש של השחקנים-הגברים, מאפיין-מתאר את תפקידם: רשמי יותר, צבעוני פחות. נצמד לשמרנות הנגזרת מעולם הדת ולאפרוריות האפיזודית שלהם בעולמה של מיכל. זהבי מקסים בכל קנה מידה - שרמנטי כמחזר ומדויק כזמר תואם נתן גושן (אפרופו רוק אמוני). אבל את ההצגה גונב הראל ליסמן בדמות אלון, מתורגמן לשפת הסימנים, הצלע השלישית בדייט בין מיכל לבין המחזר החירש מיכאל (איתמר אלבז המרשים). זוהי סצנה מופתית, מורכבת ומלוטשת, מבריקה בווירטואוזיות הביצוע שלה, פנינה מזוקקת ומסעירה, עוצרת נשימה ומעוררת השתאות של שיא הרגש ושקט שאפשר לחתוך בסכין. אולי שיאה הדרמטי של ההצגה: גם הידהוד לסירנו דה ברז'רק של דה בלזק, גם אלמנטים לווינים (ייאוש פוגש ייאוש), וגם התכתבות מוזיקלית עתירת חמלה עם הסרט "שני קונילמל". לעמוד ולמחוא כפיים לדואט המרטיט של אמסלם וליסמן.

לעבור את הקיר, צילום: רדי רובינשטיין

צחוק, התרגשות והנאה

בלהט הצפייה וההישאבות לתוך ההתרחשות המרתקת, המהפנטת והממגנטת, ההתפעלות מן הנוכחות הרעננה והמפעימה של צוות שחקנים, גם היעדרה של התפאורה הופך למעלה. אמנם אלמנט הקיר נוכח כמעט בכל תמונות ההצגה, אבל התפאורה (סבטלנה ברגר) נזירית, סמלית, עם מיעוט אביזרים. ספה פה, מדרגות שם. המינימום הנדרש כדי לא להפריע לשחקנים ולא לבלבל את החושים.

יוצאת דופן ומרשימה היא תמונת התפילה באומן. מצבת קבר שהופכת לארון תפילה - פתרון חכם ומרנין לאילוסטרציית הפגישה בין מיכל ליוס והדואט המרגש ביניהם. ויותר מתפאורה זו התאורה (של קרן גרנק האחת והיחידה) שממלאה את החלל. גם כשהיא סמיכה וקודחת בעשן רוקנרול, גם כשהיא זכה וצלולה ברגעים הבינאישיים ובמעמדים ההמוניים. את הכוריאוגרפיה האורגנית והמקלילה (עוז מורג המיומן) ניתן לתאר כללכת (בעצם, להתנועע) עם ולהרגיש בלי. ואם כבר, אי אפשר שלא להחמיא למנהל המוזיקלי אמיר לקנר, שותף צנוע אך לא פחות משמעותי, על העיבודים העדכניים שמקרבים את "לעבור את הקיר" מרחק נגיעה ממחזמר.

בקיצור? הצגה נהדרת. כל כך מהנה. עזבו אתכם מעמדות דתיות מכל סוג שהוא. אפילו מהטפה לאמונה. אמנות נטו ותענוג צרוף. תצאו ממנה מזמזמים ללא הרף את הניגון החסידי המידבק (מותר בימים אלה?) של שיר הנושא. מציע שתצטיידו במסכה-שתיים נוספות (נגד קורונה, כמובן), להחלפה, אחרי שייספגו בדמעות של צחוק, התרגשות והנאה.

לעבור את הקיר, צילום: רדי רובינשטיין

לעבור את הקיר. תיאטרון בית ליסין. ראשון, 30 בינואר 2022