סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2022 אוגוסט 
א ב ג ד ה ו ש
 
10111213
14151617181920
21222324252627
28293031
ריאיון
 
מאת: ענת זכריה יואב שוטן-גושן על "הטנק"
 

 
 
מי היה הגיבור שעצר את הטנק הסורי בשערי דגניה? הקאמרי מציג אירוע תיאטרלי חד פעמי, לקראת 50 שנה למלחמת יום כיפור


עיבוד לספרו עטור השבחים של אסף ענברי.

בימים אלה עולה בתיאטרון הקאמרי ההצגה החדשה "הטנק"  לכבוד 50 שנה למלחמת יום הכיפורים, כשעל המחזה אמונים יואב שוטן-גושן ועירד רובינשטיין שגם ביים. המחזה ”הטנק", הוא עיבוד לספרו עטור השבחים של אסף ענברי. ליבת הספר ניזונה מעלילות חמישה אנשים שלא הכירו זה את זה, וכל אחד מהם טוען בנפרד כי הוא האיש שעצר את הטנק הסורי שנכנס ב–20 במאי 1948 לחצר קיבוץ דגניה א', והביא לנסיגת כל המערך ההתקפי הסורי: דוד זרחיה, סגן המ"מ בגדוד 23 של חטיבת כרמלי אשר שילשל רימון לתוך הטנק; שלום הוֹכבאוּם, הלוּלן מדגניה, שהשליך את בקבוקי המולוטוב הראשונים על הטנק; שלמה אנשל, החיפאי מגולני, שירה פגז פִּיאַט בשכיבה; יצחק עשת, שירה מהפִּיאט בעמידה; ואלוף־משנה ברוך (בּוֹרְקֶה) בר־לב, איש השריון שהוביל מארב של כיתת גדנעים, שזחל אל הטנק הראשון והבעירו ברימון יד ובקבוק מולוטוב.

אז מי היה הגיבור שעצר את הטנק ובכך הציל את צפון המדינה שאך נולדה, ממוות בעריסה והכריע את מלחמת העצמאות?
 


הטנק, צילום: גבריאל בהריליה

גיבורים בשר ודם


״כשמעבדים ספר לבמה בהכרח בוגדים בו, כי הנאמנות היא אך ורק להצגה ולקהל. אומר יואב שוטן-גושן, ובמקרה של ״הטנק״ העבודה לפחות בהתחלה היתה מאתגרת עד כמעט בלתי אפשרית, וזה בגלל שמדובר בספר שהוא אמיתי לגמרי. הדמויות אמיתיות, השמות אמיתיים והאירועים הם אמיתיים בעוד התיאטרון הוא אמנות של בדייה, לכן כמחזאי בהחלט עלה בי חשש, מה אני עושה עם הצורך להיצמד לכל העובדות. אבל כשבודקים לעומק יש כאן גם לקח מעניין מבחינתי כיוצר והוא שדווקא האמת היא זאת שמכילה מורכבויות ורבדים מאוד מפתיעים. האמת היא מפתה וסקסית ולחקור אותה, ולהבין את המניעים הנפשיים של אותן דמויות אמיתיות, זה דבר נפלא. בנוסף, כשאנחנו מסתכלים על האנשים האלה, אנחנו בעצם מסתכלים על גיבורי העל של המדינה שלנו, של התרבות שלנו, אלא שבניגוד לספיידרמן ובאטמן גיבורי העל של ״הטנק״ הם אנשים בשר ודם, אחד עובד באגד אחר עובד בסולל בונה. המורכבות הזאת היא בדיוק מה שמשך אותי.
 
דבר נוסף שבהחלט איתגר כאן זה שמדובר בחמישה סיפורים שמתפרסים על פני הרבה מאוד שנים, וזה לא דבר רגיל בתיאטרון. התיאטרון הקלאסי מציית לכללים הישנים והטובים של אחדות הזמן המקום והפעולה. בהצגה יש בדרך כלל גיבור אחד שפועל בעולם אחד בזמן אחד והנה כאן יש חמישה גיבורים והסיפור נע בין זמנים ועולמות שונים. עירד ואני ידענו שזה אפשרי כי כבר עשינו את זה בהצגה קודמת ״אהבה ומגפה״ שגם היא היתה אוסף של סיפורים קצרים. וגם גילינו שיש לזה את היכולת לייצר הצגה שהיא פלטה של צבעים, שמנקזת ריבוי של ז׳אנרים וסגנונות. חלק מהקטעים הם טראגיים, חלק הם קומיים, חלק נוגעים בנשגב וחלק נוגעים במגוחך. יחד עם זה כל הקטעים עסוקים בשאלה הנצחית של נפש האדם״.


הטנק, מתוך חדר החזרות,
תמונה באדיבות תיאטרון הקאמרי

הרגע הכי גדול בחיים אבל גם הפצע הכי גדול בחיים
 
אז זו שאלת העומק מבחינתך במחזה הזה?

״ההצגה הזו בעצם מציצה אל רגע של הולדת אומה. אבל היא לא נשארת רק במיתוס של 48.
48 זה המפץ הגדול של הישראליות, שם הכל התחיל. זה רגע של הולדת אומה, וחשוב להסתכל על הרגע הזה זה להבין מאיפה באנו. אבל זה יותר מורכב. הטנק נע בין 48 ל-73, בין המיתוס לבין שברו. יש כאן תהליך של התפכחות. קצת כמו שבתור ילדים ההורים שלנו הם אלים, אבל כשאנחנו מתבגרים אנחנו מבינים שהם רק בני אדם. במטוטלת הזו שבין 48 ל-73 אפשר למצוא את המהות של הישראליות שקיימת עד היום – תרבות הסמוך, הראש היהודי והתחכום הישראלי, התחושה שהמדינה הזו היא נס משמים, המעבר בין שואה לתקומה, מזרחים מול אשכנזים, שמאל מול ימין, וגם הסחבקיות הישראלית, נתינת הכתף״.
 
התנועה כאן במחזה היא גם ברמה הלאומית וגם ברמה האישית של כל אחד מחמשת הדמויות, כולם עצרו את הטנק אבל בסופו של דבר הטנק הוא זה שגם עצר את כולם.  יש כאן איזו טרגדיה אוניברסלית שמזכירה קצת את איקרוס, את אותו אדם שעף לשמים והתקרב לשמש והתרסק. כל אחד מהם הציל את המדינה אבל 25 שנה לאחר מכן, דור אחר כך הוא גילה שהטנק עצר אותו, את חייו. במובן המהותי הוא חווה משבר. עבור כל אחד מהם השיא הזה הוא גם הרגע הכי גדול בחיים אבל גם הפצע הכי גדול בחיים, זה שמנהל את חייו.
 
למשל דוד זרחיה  שכל שנה היה לוקח את הבן שלו לראות את הטנק, הוליד מצב שהבן שלו שניזון מהמיתוס, התגייס לשריון יצא להילחם בתעלה ונהרג. במובן הספרותי האב הוא זה ששלח את בנו לשדה הקרב. או אם נקח את בּוֹרְקֶה שמעולם לא קיבל את הקרדיט שלדעתו הגיע לו על עצירת הטנק, זה כל החיים רדף אותו, והוא כל החיים עסק בלנסות לתקן את העוול שנעשה לו. הוא שלח אינספור מכתבים למשה דיין ולבן גוריון, וכשהוא לא הצליח לקבל את הקרדיט על זה הוא מגיע לאוגנדה שם הוא מוצא לעצמו קרדיט אצל גורם מאוד אפל, והופך לאיש אמונו של אידי אמין שתפס את השלטון באוגנדה בהפיכה צבאית, ובמרחץ דמים״.
 
למה אתה מחובר בסיפור הזה?

״אני מחובר לכל אחד מהסיפורים בהרבה רמות. קודם כל עירד ואני שנינו שירתנו ביחידות קרביות. אני שירתתי ביחידת החילוץ 669 ואני יכול לספר לך שעצם הראשומון הוא בדיוק הדבר שהיה מתרחש אחרי פעולה מבצעית. אותם ויכוחים וגרסאות לגבי מה היה. היינו ברגעים של חיים ומוות שבהם עברה הנפש טלטלה, ומתברר שזה השפיע על האופן שבו כל אחד ראה וחווה את הפעילות בדיעבד. וזה אפילו אצלנו בחיל האוויר שהוא חיל מאוד מסודר ומאוד תחקירי, אנשים מוצאים את עצמם מתכוננים לתחקיר ועובדים על הנרטיב שלהם. וברבות השנים בעודנו מילואימניקים יש כל מיני סיפורים שקרו אבל כבר לא ברור לנו אם הם באמת קרו ככה ויש להם כל מיני גרסאות.

   



טנק בליבו של גן שעשועים

 
האמת היא שלכל אחד מהסיפורים יש לי גם איזה חיבור אישי. דוד זרחיה שלקח את הבן שלו כל שנה לראות את הטנק בדגניה מתחבר לגמרי לילדות שלי בבנימינה, מאה מטר מהבית שלי יש תותח שנמצא בגן שעשועים ובתור ילד הייתי מטפס עליו ומסתער איתו ומשגר ממנו איצטרובלים, ולא רק אני אלא כל הילדים של בנימינה. ואני שואל את עצמי איזו חברה אנחנו אם זה מה שאנחנו מציבים בליבו של גן שעשועים. ומה שיותר מעניין הוא שמטרים ספורים מאותו תותח ניצב המבנה של יד לבנים. וכולם משחקים ובעצם מתעלמים מהמחיר שהמלחמה גובה. הפכנו להוטים להילחם עד שאין בנו יותר את הצורך לפתור את המצב בדרכים פוליטיות. פה בכל מקום יש איזו מכונת לחימה שאנחנו מציבים במרכז גני ילדים או בכניסות לערים, את לא תראי את ההתהדרות הזו בחו״ל.

גם הסיפור של בּוֹרְקֶה שלא קיבל קרדיט, בתור יוצר ברור שהיה מטריף אותי אם לא היו נותנים לי קרדיט על משהו שעשיתי. ואני בוודאי מכיר את הרגעים של להתרפק על העבר וההשגים שהיו לך כאדם צעיר ברגעי משבר או ככל שהשיער מלבין או נושר. המנגנון הגנה הזה הוא לגמרי תהליך אוניברסלי. כל הסיפורים הם פרטיים אבל בכל סיפור יש מימד אוניברסלי״.
 
יכולת להרשות לעצמך להתאהב באחת הדמויות או שנאלצת לשמור על סוג של אוביקטיביות כדי לדבר אותם?

״בהתחלה אתה אומר לעצמך שאם יש חמש גרסאות של סיפור גבורה כנראה שיש אחד שדובר אמת וארבעה שמשקרים וזה יוצר סקרנות של בלש. אתה רוצה לדעת מי הארבעה שמשקרים. כי לקחת קרדיט על מה שלא עשית זה בדיוק ההפך מגבורה, זה מעשה איום ונבזי. אבל ככל שאנחנו קוראים את זה לעומק מסתבר שאין כאן ארבעה שקרנים אלא לכל היותר אחד דובר אמת וארבעה שמשוכנעים שהם דוברי אמת לא פחות ממנו. למעשה הסיפור של כל אחד מהחמישה, וזה גם חלק מהאתגר, צריך להיות מסופר מתוך כבוד אמיתי ומתוך הזדהות מוחלטת לגרסה שלו. הצופה הוא זה שאמור לנסות להחליט מי לדעתו היה הסיפור המשכנע ביותר. הדרך להכריע מי עצר את הטנק היא החלטה ערכית.


הטנק, מתוך חדר החזרות, תמונה באדיבות תיאטרון הקאמרי



חמש גרסאות שקשורות לערכים הישראלים
 
הטנק הזה הוא כמו כתם רורשאך וכל אחד יכול להשליך עליו את מה שהוא מאמין בו. למשל שלמה אנשל, שהיה חייל בבריגדה ולמד לתפעל פִּיאַט-מטול חי״ר נגד טנקים והוא גם נחשב לצלף עם גביעים. הוא ירה והחטיא ואז הרים שוב בחמש מעלות ופגע. אז אם את מאמינה בדייקנות ומקצוענות אז את תרצי להאמין שאנשל הוא זה שעצר את הטנק. לעומת זאת אם את מאמינה באילתור וב׳יהיה בסדר׳ הישראלי יכול להיות שתבחרי בגרסה של יצחק עשת שראה בפעם הראשונה מטול פִּיאַט ואילתר ופגע. אולי עשת הוא האבא של האילתור הישראלי של הסטארט-אפ ניישן, אבא של מדינת הפרטאץ‘. או אותו ניצול שואה שלום הוֹכבאוּם, שהשליך על הטנק בקבוקי מולוטוב, זו גרסה כל כך חשובה שמחזיקה את הביטוי משואה לתקומה, זה אותו בקבוק של מרד גטו ורשה. ואם מישהו מאיתנו הוא אדם מאמין יכול להיות שהוא יבחר בגרסה של דוד זרחיה שהוא אדם מסורתי שרואה בעצמו שליח של בורא עולם ומבחינתו היה פה נס בדיוק כמו דוד שעל שמו הוא נקרא שעצר את גוליית. אפילו בתור אדם חילוני אני מאמין שעצירת הטנק היא נס. אם התנ״ך היה ממשיך להיכתב אין לי ספק שהקמת המדינה היתה הפרק האחרון. יש כאן חמש גרסאות שקשורות לערכים הישראלים וכל אחד יבחר את הגרסה שמבטאת את הערכים שלו״.
 
נדמה לי שכישראלים אנחנו נוטים להכריע לא רק בהתאם לסיפור אלא בהתאם לאיך הסיפור המשיך ומה גודל המחיר שכל אחד מהם שילם בחייו לחברה ולמדינה כשהקרבת הבן זה מחיר אבסולוטי ואין גדול מזה.
 
אם מתסכלים על הרזומה שלך נדמה שיש לך נטיית לב לדמויות מהמיתולוגיה הישראלית כמו הפנתרים השחורים כמו חלוצים ולוחמי מחתרת, ולוחמים. למה בעצם?

״לפני שבוע ראיתי את הסרט הכי מצליח של השנה ׳ספיידרמן: אין דרך הביתה׳ ויצאתי באמצע. זה סרט שהכניס 750 מיליון דולר, אני קצת מגזים אבל זה סרט שכל בן אדם חמישי בעולם ראה אותו. הלכתי כי מיתולוגיות תמיד עיניינו אותי בטח בתנ״ך ובמיתולוגיה היוונית, הרי יש בהן את הגדול מהחיים ואלה בדיוק החומרים שהתיאטרון מחפש וניזון מהם, אבל הדמויות הן תמיד אנושיות מאוד ומורכבות מאוד. והסיבה שיצאתי באמצע היא כי הבנתי שהדמויות המיתולוגיות של החברה האמריקאית העכשווית הן שטוחות לחלוטין ונעדרות קונפליקט פנימי. הן לא עוברות שום מהלך דרמטי. המציאות כאן מורכבת והיא יוצרת דמויות מורכבות. הפצעים הלאומיים שלנו עמוקים וכשאנחנו מסתכלים על רגע ההקמה ועל הרגע שבו המדינה הזו כמעט נחרבה, כשדיין הכריז ב-73 על חורבן בית שלישי, המיתוס ושיברו מעניקים לנו את כל מנעד המורכבויות שעדיין נמצאות היום. אנחנו עדיין מגדלים ילדים על אתוס של מלחמות, והשכול ממשיך לגבות מחיר, ויש עוד כל כך הרבה גנרלים ישראלים שממשיכים לכאורה למכור נשק למדינות באפריקה, כמו הטייס והאסטרונאוט הישראלי השני איתן סטיבה שהקים חברה בשם LR וגרף הון בעסקות נשק ונפט באנגולה, מדינה שארבעה מיליון מתושביה נהרגו במלחמת אזרחים עקובה מדם. גם אם אסור להשוות מדובר כאן בשואה. אולי הדבר החשוב ביותר הוא איפה ״הטנק״ פוגש אותנו היום?״ 
 

יואב שוטן-גושן, צילום: רדי רובינשטיין


אוהב לשתף פעולה

אתה עבדת על המחזה עם עירד רובינשטיין שגם ביים , מה בעיבוד השתנה בחזרות ?

״בדרך כלל אצל עירד ואצלי המחזה כמעט ולא משתנה בשלב החזרות. הפריבילגיה לעבוד צמוד גם עם מי שמביים את ההצגה היא כזאת שאנחנו רואים כמעט מההתחלה מה עתיד לבוא. העבודה עם הבמאי מאפשרת לשטוף את הטקסט באופן מאוד יסודי לעבור על כל פסיק וכל אות קטנה וכל מילה כדי שנוכל לרפא כל בעיה בשלב הכתיבה ולא על הסט או בחדר החזרות.
 
אני בכלל מאוד אוהב לשתף פעולה. כתבתי סדרה בשם ״כיפת ברזל״ עם אישתי איילת גונדר-גושן וכתבתי סרט בשם ״מקוללים״ עם אישתי ועם עירד שעבדנו ביחד גם על לא מעט הצגות אני מאמין גדול מאוד בעבודה משותפת, זה הסוד הגדול באיך לנטרל את האגו. ברור שאני אוהב כל מילה שאני כותב אבל כשיש מולי מישהו זה מחייב אותי לנמק או למצוא הסבר או פתרון וזה גם מה שעושה טוב ליצירה. ויש משפט יפה מהמקורות שמבחינתי הוא מנטרה: ״אין סכין מתחדדת אלא בירך של חברתה״ בדיון משותף ההבנה משתכללת ומתפתחת״.
 
הסגנון כתיבה שאסף ענברי פיתח הוא סגנון כתיבה מנומק שגם מכיל את התשתית העובדתית שבספרי העיון וגם את רוחו של רומן הפרוזה, על עלילתו ודמויותיו. הסגנון הייחודי שלו נשמר בעיבוד לבמה?

״ענברי מנסה בין העובדות לנתח את המהלכים הפסיכולוגים ולהבין את המניעים של הדמויות ולגמרי צעדנו בדרכו. אנחנו היינו צריכים לברוא את זה כסצינה בימתית להמציא את הדיאלוגים אבל בהחלט העבודה היתה ברוח הספר. מצד אחד להבין מהן הפעולות ומצד שני להשאיר לצופה מרווח לניתוח פסיכולוגי. אסף ענברי גם היה מעורב בקריאת הדרפטים התייעצנו איתו המון, הוא הפך לבן בית ואנחנו בקשר מתמיד איתו. גיליתי סופר שגם יודע לחשוב תיאטרון.״
 


הטנק, מתוך חדר החזרות, תמונה באדיבות תיאטרון הקאמרי


לסיים כל חזרה עם דמעות

איך מתמודדים בתיאטרון עם אתגר הספקטקל המלחמתי עם הציפייה של היותו מרהיב ועוצמתי עד כדי התפעמות אסתטית וריגוש ?

״אנחנו מבצעים שחזור של קרבות, אנחנו גם נעזרים בהקלטות אמיתיות ממלחמת 73.
ניסינו להעביר את שתי התחושות גם את מקרי הקיצון הנוראים אך הגדולים מהחיים שמתקיימים במלחמה אבל גם להעביר את הכאב והטרגדיה. הצגה של שני הדברים האלה היא הביטוי המדוייק של המציאות. מלחמה היא דבר מפעיל ומפעים אבל גם הורס״. 
  
סצנה אחת מרגשת וחזקה במיוחד?
״לא סצינה אלא הדמות של יצחק עשת, עובד סוציאלי שיכול לתת כתף למי שעומד מולו, שמוכן לוותר על הקרדיט כשברגע האמת הוא מבין שיש מישהו אחר שזקוק לו יותר. השחקן שמשחק אותו דודו ניב מסיים כל חזרה עם דמעות״.
 
מאיזה חלק בתהליך העבודה אתה הכי נהנה?
״אני מאוד נהנה מהכתיבה. יש רגעים שאחנו ממש נעמדים על הרגליים ונכנסים לדמויות ועושים אילתורים ומתיישבים לכתוב ולדייק את מה שעשינו. בחזרות זה כייף כי רואים את זה קורה אבל האקשן האמיתי מבחינתי נמצא בכתיבה, בבריאה. יש משפט יפה באנגלית שאומר: if it's not on the page it's not on the stage או בתרגום ״אם זה לא כתוב זה לא קיים״, הכתיבה היא רגע של אדרנלין שבו אנחנו כל הזמן שואלים שאלות. ואנחנו גם חושבים על הפקקים באיילון. אנחנו חושבים על האנשים שלקחו בייביסיטר ועומדים בפקקים כדי להגיע לתיאטרון והם משלמים על חנייה וכרטיס כניסה ועכשיו אנחנו צריכים להעביר אותם את כל הרכבת הרים הריגשית שבין 48 ל 73, לגרום להם לאהוב את הדמויות אבל גם לשנוא אותם, לראות בכל דמות את ההיבריס שלה. המחוייבות לקהל דורשת מאיתנו כל הזמן לחשוב ולחדד ולהשתפר״.
 
אם נשכח לך את לימודי המשפטים שבוודאי עזרו לצד המילולי, אתה גם מחזאי, גם תסריטאי וגם סופר, מה אתה יותר?

״מבחינתי הכל אותו דבר, סיפור הוא סיפור הוא סיפור. בכל סיפור אני מנסה להבין מה המסע של הדמות, מה הדמות רוצה ואיזה שינוי היא עוברת דרך המסע. לכל מדיום יש את היתרונות והחסרונות שלו אבל המהות מבחינתי היא זהה״.
 
אם מסתכלים על הכתיבה שלך בכלל אתה עסוק המון בשאלות של גבריות. במה שמאפיין גברים, ובמחשבה מתי אנחנו מספיק גבריים.

״לא חשבתי על זה. אני כן יודע שחשוב לי להכניס דמויות נשיות אבל יכול להיות שהעולם שלנו, ואני אומר את זה לא לחיוב, הוא עדיין מאוד גברי ולא שיוויוני לצערי הרב. אבל אני חושב שבתור יוצר אני צריך ורוצה להיאבק בזה והייתי רוצה לחשוב שאני גם עושה את זה. אולי זה הקשר הביוגרפי שמכתיב את הנושאים כמו העבר הצבאי שלי שמשפיע״.
 
דרמה יכולה לעזור להשיג שינוי חברתי ופוליטי?

״אני חושב שבמידה מאוד קטנה. כשיוצאים מההצגה ״פנתר כפול״ מחזה על הפנתרים השחורים אז אנחנו שואלים את עצמנו איפה יש גזענות. כשאנחנו יוצאים מהצגה כמו ״הטנק״ אז אנחנו שואלים את עצמנו איך חונכנו ואיך אנחנו מחנכים את הילדים שלנו ואיפה הפצעים הפתוחים שלנו מובילים אותנו להחלטות לא נכונות. במובן הזה הדרמה, האמנות יכולה לעורר שינוי יחד עם זאת צריך להיזהר מלהפריז. יש גם כאלה שיגידו שהאמנות מנקזת קיטור, שאולי דווקא זה שהיא נותנת לאנשים את האופציה לצפות בו יוצא מאפשר להם להמשיך בחייהם. אני אישית חושב שהתפקיד של הדמה הוא לתווך בין המודע ללא מודע, זאת אומרת להמחיש לכל אחד מאיתנו איך הכוחות הלא מודעים, הנסתרים, מנהלים את חיינו. וכשאנחנו רואים את זה קורה אצל הדמויות אנחנו מחפשים את הדברים האלה גם אצלנו״.
 
מה החלום הבא?
המחזה ״פנתר כפול״ עומד להצטלם בקיץ אז יש עבודה לקראת זה, ויש כמה ספרים שאני חולם לעבד אבל תצטרכי אקדח מאוד רציני כדי להוציא ממני את שמותיהם. זה סוד מסחרי מבחינתי.


רכישת כרטיסים


למועדי מופעים >

14/02/2022   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע