סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2022 אוגוסט 
א ב ג ד ה ו ש
 
10111213
14151617181920
21222324252627
28293031
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן הצגות מוזיקליות בתאטרון הקאמרי
 

 
 
איציק כהן מפגיז בקברט משוגע, מיה דגן מרהיבה כג'ודי גרלנד וגם מופע שנסונים עוצר נשימה


"החיים הם קברט"
 
אפשר היה לחשוד שההפקה הזו היא סתימה, "פילר" לימים שאחרי הקורונה, עד שהעניינים יירגעו והתיאטרון יתאושש. אלא שההצגה הראשונה של "החיים הם קברט", השואלת את שמה ותבניתה מעולם מחזות הזמר וכותרתה המשנית היא "מחזות הזמר הגדולים, מאז ועד היום" - התקיימה כבר בראשית חודש מרץ 2020, שנת התיאטרון האבודה. כלומר, הפקה בכוונה תחילה.

לא שהיא נראית או נשמעת כהצגת שאריות או טלאים, אבל "החיים הם קברט" היא קולאז'. תפורה בידיו של הכוריאוגרף עוז מורג -ש"קודם" כאן גם לעמדת במאי - מנאמברים של מחזות זמר שהועלו לאורך השנים בתיאטרון הקאמרי, מרביתם בשני העשורים האחרונים ומקצתם ("שלמה המלך ושלמי הסנדלר", "יוסף וכתונת הפסים המשגעת" ו"עלובי החיים") משנות השמונים.

קטע הפתיחה שלו ("משהו רקוב!", ממחזמר מ-2015 שעדיין לא הוצג בארץ) מעיד על ההשראה. המחזמר הקומי, יצירתם של ג'ון או'פארל וקרי קירקפטריק, משמש דוגמה אם לא מודל להתכתבות בזכות אזכורים לאינספור מחזות זמר וגם ליצירות של שקספיר, השזורים במהלכו. אלא ש"רקוב!" הוא מחזמר מקורי, קוהרנטי, עם עלילה מתוחכמת והגיון, בעוד "החיים" מושתת על סיפור שלד צנום שבמרכזו פריק למחזות זמר, שמכור לפסי-הקול ולתקליטים (הנצחיים, בעיניו) שלהם. והוא, אלברט (בדמותו של איציק כהן העסיסי), מעביר את זמנו בהקשבה להם מספת הטלוויזיה בביתו, ואפרופו נסיון להכין עוגה, מלווה אותם בהגיגים, תובנות וחוות דעת על המתרחש בתיאטרון, בעולם הבידור המקומי והעולמי, וגם על החיים בישראל בכלל - מקורונה ו-וולט, דרך קירל ומרגי ועד תוכניות ריאליטי, חוק הפונדקאות ופוליטיקה. 
 


החיים הם קברט, צילום: גבריאל בהריליה


טור דה פורס חסר מעצורים

 
בעקרון, "החיים" היא שיר הלל לסוגת המחזמר, בעיקר מצד התנועה והתלבושות. לצלילי תזמורת מוקלטת משובחת בניהול מוזיקלי ועיבודים של אוהד בן אבי, מורג משתולל חופשי. מגשים את כל החלומות שלו בהעמדות מחודשות, עתירות תנופה ומותאמות לנאמברים מרכזיים - פה ושם מקוצרים - גם למיוזיקלס שלא עיצב בעבר, על במה רחבה, נקיה ממכשולים של תפאורה (אדם קלר) ורקוויזטים מכבידים. כמותו קוראת דרור לדמיונה גם מעצבת התלבושות אורנה סמורגונסקי, בססגוניות הלבוש ועושרו הצבעוני.

התאורה (אורי מורג) ממלאת בעצם את תפקיד התפאורה, בהתמודדות רוקנרולית עם חלל הבמה העצום (אולם 1), ביצירת קשת פרוסניום ומסכים – אבל לא מוותרת על המדרגות המוארות בשורות של נורות ליבון (אביזר הכרחי כמעט בכל מחזמר) ווילונות כבדים בעומק הבמה.

באותה מידה, "החיים" היא תצוגת תכלית ליכולות הלהקה הצעירה של הקאמרי, אודישן מרובה משתתפים של כישרונות שראויים לתפקידים מרכזיים, ובינתיים מעסיקים אותם כאן. את שורת המקהלה המשכנעת הזו מובילים שניים שכבר עשו זאת: דנה ("פשוט לאהוב") פרידר כסאלי בולס מ"קברט" וכפאני ברייס מ"מצחיקונת" וגל ("שגעון המוזיקה") פופולר כ"קזבלן" וכטוני מ"סיפור הפרברים". לצידם מנצנצים, גונבים את ההצגה ואפילו מאפילים עליהם - נוי הלפרין, רוויטל זלצמן, ירדן ניקפהמה ועופרי ביטרמן המצוינים. רק תנו להם תפקידים.

בשורה התחתונה זו הצגה של איש אחד. איציק כהן. הטקסט המקורי, כמו הייעוץ האמנותי של אורי אוריין, הם רק בסיס להופעה ולשינויים של כהן. אולי הוא מתחיל כאלברט, אבל חיש קל הוא חוזר לעצמו. מצד אחד נועץ שיניים בחדווה בנאמברים מרכזיים מ"כנר על הגג", "קזבלן" ו"המפיקים", ומצד שני מתפרע בחן השמור רק לו. בציניות צוהלת ובאירוניה עצמית, הוא מחסל 15 מחזות זמר בערב אחד, ובטור דה פורס חסר מעצורים כמעט, חוזר לימיו כחסידה וורת'ווייל (שווה את הזמן!) מ"בנות פסיה" (כמו ב"שיר המריבה" מ"שלמה המלך ושלמי הסנדלר") ונהנה על הבמה כפי שלא נראה הרבה זמן. אם אתם מחסידיו, זה המופע בשבילכם.
החיים הם קברט. שבת, 23 באוקטובר 2021
 
  
 
 
"עד קצה הקשת" 

הדרמה המוזיקלית "עד קצה הקשת" היא מחווה ריאליסטית לזמרת-שחקנית-כוכבת האמריקאית ג'ודי גרלנד, שלא זכתה בישראל לכבוד, לתהילה ולעניין שעוררה ב-47 שנותיה במולדתה. ולמרות הרצון הטוב והאומץ של הקאמרי להעלות את ההצגה, מן הסתם בעקבות גרסתה הקולנועית המצליחה, קשה להאמין שהיא תאדיר את שמה ומעמדה בישראל.

גרלנד נודעה כילדת פלא ואת פריצתה העולמית עשתה בגיל 16 (1939) בסרט "הקוסם מארץ עוץ" בו גילמה את הילדה דורותי ושרה את "מעבר לקשת" (Over the rainbow), שהפך לשיר המזוהה ביותר עמה. אלא שתעשיית הקולנוע ההוליוודית, כמו הכוכבות המוקדמת שקפצה עליה, התאכזרו אליה - חיסלו את ילדותה, ביגרו אותה בן לילה, הכתיבו לה משטר עבודה תובעני והרסני, שיעבדו אותה לסמי מרץ ולכדורי שינה ושיבשו ללא תקנה את חייה. אמנם גרלנד כיכבה בלא מעט סרטים, מהם לקוחים להיטיה (כמוFor me and my gal, The trolley song,  Get happyאוThe man that got away) שזיכו אותה במועמדויות לאוסקר ולפרסי גראמי לרוב, אולם אישיותה היתה פריכה וחלשה.

על אף היותה חיית במה שחרשה אולמות קונצרטים ברחבי העולם, חייה הפרטיים (אם היו כאלה) נעו בין התמוטטות עצבים אחת לאחרת ובחייה הבוגרים הספיקה להתחתן ארבע פעמים וגם להפוך לתפוח אדמה לוהט שמפיקים ואמרגנים חששו לגעת בו.

זה בעצם הסאבטקסט של "עד קצה הקשת" (End of the rainbow), המחזה של פיטר קווילטר שהועלה לראשונה ב-2005 ושימש בסיס לסרט "ג'ודי" (2019), בכיכובה של זוכת האוסקר רנה זלווגר. המחזה, בתרגומו הקולח של דורי פרנס, מתמקד בקאמבק האחרון בהחלט של גרלנד, בגילומה של מיה דגן - סדרת ההופעות הלונדונית שהושגה בדי עמל והפכה לאחרונה שלה, חודשים ספורים לפני מותה הטרגי ב-1969. היא משתוקקת לכבוש מחדש את לב הקהל ונחושה לשחזר את תהילתה, אך בה בעת היא מפקפקת בכוחה וביכולתה לעשות זאת - מודעת מן הסתם לסף השבירה הנמוך ולתובענות ממנה. ההתמודדות הכפולה שלה, עם השדים של עברה ועם התמכרותה לאלכוהול ולסמים, מכריעה אותה ואת מערכות היחסים עם הסובבים אותה.

המחזה, בבימוי רגיש ותמציתי של עידו רוזנברג, נע בפלאשבקים אל העבר, אך אלה אינם מעמיקים ומפותחים מספיק (אזכורים בודדים בלבד להתעללויות שחוותה בילדותה, להתעמרות מנהלי האולפנים בה, לארבעת בעליה ולהיותה גיי-אייקון פורצת דרך). בעיקר הוא דן בהווה, במשברי הנפש והתודעה ובאימפולסיביות והקפריזיות של גרלנד המתקמבקת.

ההתרחשות נעה בין שתי זירות - חדר המלון בו היא שוהה עם מיקי דינז, בעלה החמישי והצעיר ממנה בשנים רבות, אך חדור אמונה בה, לבין במת האולם בו היא מופיעה - "שיחת העיר". לכאורה, השימוש בבמה מסתובבת למעברים מהירים בין הזירות, חכם ביותר. לבמת ההופעה יש קסם אפל ומרתק (קרן גרנק תאורה), אבל משהו בעיצוב (שני טור) החדר שבמלון מכאיב לעין ויוצר קלאוסטרופוביה צפופה וחונקת. אולי זה נעשה במתכוון, כאילוסטרציה לחייה של גרלנד, אבל יותר מפתרון ראוי הוא משקף השלמה בעייתית עם חלל הבמה הקטן (אולם 2). 
 

עד קצה הקשת, צילום: גבריאל בהריליה


מרהיבה, להטוטנית וקפריזית

 
המחזה כולל ארבעה שחקנים בלבד. אלה רוזנצוייג אפיזודית בדמות גרלנד הצעירה, תוספת נבונה ומעשירה של הבמאי רוזנברג - דורותי ניצחית, מעין אלטר אגו אבוד ונכסף, שמייצג זמנים יפים יותר, בניגוד להווה המדכא. היא מרחפת כחלום ונשמעת כחלום, ובעיקר מפתיעה ומופלאה כזמרת. המעברים בין שירתה לשירה של דגן עוצרי נשימה, לא מעט הודות לניהול המוזיקלי של אמיר לקנר. ערן מור (כדינז הצעיר) מעורר אמפתיה בנסיונותיו הכנים, הנואשים ממש, להחזיק את גרלנד רלוונטית ובחיים, כמו בייאושו מכשלון מאמציו.

כל מה שאיציק כהן חסר ב"החיים הם קברט" - הוא מוצא בשפע ב"עד קצה הקשת". דמותו של אנתוני, מנהלה המוזיקלי, פסנתרנה הנאמן וחבר הנפש של גרלנד, מבליטה את יכולות המשחק המשובחות שלו. עם לוק אלטון ג'וני (תלבושות סיקסטיז נאמנות של אורנה סמורגונסקי) אם כי נעדר הילת זוהר, הוא מינורי ומאופק, קשוב, חם ואנושי, רגיש, פגיע ומכיל. שובר את הלב בנאמנותו. לחבק אותו.

כזכור, מיה דגן "ערקה" לקאמרי כדי לככב ב"מצחיקונת". היא זכתה גם בג'ודי. מרהיבה ביכולות השירה שלה ומתמרנת את עצמה במיומנות ובלהטוטנות בגילום הדמות המורכבת, ההפכפכה והמתוסבכת של גרלנד הנאבקת על האגדה שהיא. דגן מבריקה בדמות הזמרת שרק הבמה משרה עליה ביטחון, אך פחות משכנעת בשבריריות הדמות וברעיעותה הנפשית. היא יותר מדי מוחצנת, יותר מדי מיה דגן, הופכת את הקפריזיות לקרדום לחפור בו, ונדמה שאין זה באשמת הבמאי.

תרגום השירים ב"עד קצה הקשת" רק גורע מן הנאמנות לחייה האמיתיים של גרלנד ולביוגרפיה שלה. בישראל גרלנד נודעה כשחקנית קולנוע, אך לא פחות מכך היא הייתה זמרת מצליחה שנכנסה להיכל התהילה של הגראמי - ועדיף היה להציג את שיריה בשפה האנגלית המקורית. בעברית הם מאבדים אמינות. אם כבר אז לתרגם בית אחד, להבהרת כוונות ולהחמיא ליכולות התרגום של פרנס. שנוכל לזקוף אוזן ולהגיד: "אה, גם זה שלה?"

עד קצה הקשת. רביעי, 25 באוגוסט 2021


  

 

"לילה בפריז"

גם הרביו המוזיקלי "לילה בפריז" ראה במה לראשונה כשלושה חודשים לפני הקורונה, בדצמבר 2019, אולם רק עתה שב להרצה סדירה, בעצימות הראויה. במרכז ההצגה פגישה מחודשת עם השאנסונים הצרפתיים הגדולים של כל הזמנים, חלקם בתרגומים קלאסיים שהפכו ללהיטים ישראליים, וחלקם בנוסחים חדשים במיוחד להפקה זו.

הפגישה ממחישה ומאששת את הקשר האמיץ של הזמר העברי לשנסון הצרפתי מאז שנות החמישים והשישים - את האהבה, ההערכה וגם ההשפעה שהיתה לו על התרבות המתעצבת שלנו. כי השנסון, מעבר להיותו שיר סתם, עם לחן ומנגינה מתיידדים ומתפזמים, הוא גם היגד ואמירה על החברה, על נפתולי האהבה, על נסיון החיים. ולא בכדי, החומרים הדרמטיים הגלומים בשנסון הפכו את ההידרשות לו לאהובה ולרווחת בבתי ספר למשחק. זוהי עסקת חבילה מאתגרת של התמודדות עם אמנות ההגשה, הטמעת הכוונה והעברת המסר - אם במינימליזם של צלילי גיטרה, ניד עפעף, הרמת גבה או הנמכת קול, ואם בעושר של שירה ומשחק, תנועה וצבע - כמו במופע זה, שמאתגר את יכולות הביצוע של להקה שמתפוצצת מרוב כישרון.

בבימויו רב ההשראה של גלעד קמחי ובייעוצו האמנותי של אלי ביז'אווי שאחראי גם לתרגומים חדשים של שבעה שנסונים לפחות (אם היטבתי לספור), "לילה בפריז" הוא מסע לילי בעיר האורות - מפגש עם השירים, עם הדמויות והטיפוסים החיים בה ועם חיבוטי הנפש שמאפיינים אותם. וגם אם ההיבט הנוסטלגי לתור הזהב של השנסון ולעולם נהנתני הולך ונעלם הוא בלתי נמנע, הפרשנות בת-זמננו מעניקה להגשה דגש חדש ועוצמה רבה. את סיפור המסגרת, בנפתולי הבוהמה ובנבכי החטאים של פיגאל, מובילים קונפרנסייה נלהב (נדב נייטס המעולה גם כזמר וכבדרן) וליצן עצוב, ספק צ'רלי צ'פלין ספק מרסל מרסו (אלון סנדלר הנהדר). לצידם קאסט מובחר (וכפול) של שחקנים-מבצעים שכולל - בהצגה בה צפיתי אני - את רמי ברוך, אולה שור-סלקטר, ערן מור, אביגיל הררי, שני שאולי, נוי הלפרין, אלעד אטרקצ'י, רביב מדר ותום חודורוב.

משום מה, נעדרים מ"לילה בפריז" דווקא שיריו של ז'ורז' ברסנס, אחד השנסיונרים האהובים בצרפת ובישראל. אבל ספק אם תרגישו בחסרון "אין אהבות שמחות", "לא אבקש את ידך", "הגורילה" או "אי שם בלב", מפני שגם האחרים, יותר מעשרים שנסונים בשני תריסרים של נאמברים מוזיקליים הפכו לחלק אורגני בבידור הישראלי כבר יותר מחמישים שנה. ועדיין הם רבי קסם וכוח, מעוצבים באומנות ומבוצעים לעילא - מ"לה בוהם" (או "הבוהמה"; שארל אזנבור בתרגומה של דפנה ערוד) כפתיחה מבטיחה של נייטס ועד "אם נדע לאהוב" (ז'אק ברל במילותיו של יעקב שבתאי) לנעילה מלאת הוד של סנדלר והלהקה. 
 

לילה בפריז, צילום: רדי רובינשטיין

כבוד לשנסון עם להקה מתפוצצת מכישרון

 
אולה שור סלקטר דרמטית כנדרש ב"פאדאם פאדאם" ויותר מזה בקינה "אלי" (מון דייה) - שירים של אדית פיאף בתרגומים חדשים (ביז'אווי). ערן מור, ש"מקופח" מוזיקלית ב"עד קצה הקשת", נועץ שיניים בתאווה ב"נשים של פיגאל" הזנותי (סרז' לאמה) וב"בלדה על ז'אן סתום הלב" האובדני בהיעדר אהבה (מרגריט מונו), גם הם חדשים של ביז'אווי. תום חודורוב מפעים ב"את יופייה לא העזתי" (נוסח חדש, ביז'אווי, ל"אל אטה סי ז'ולייה" של אלן בארייר) ומצדיע לפיאף ב"בראבו לליצן" (דורי פרנס חדש).

נוי הלפרין גוזרת בצדק את הקופונים הסולניים שלה ב"אקורדיוניסט" וב"חיים בוורוד" הפיאפים (האחרון בצרפתית, על אף תרגום מוצלח של אהוד מנור לקורין אלאל), וכפרטנרית משובחת לבנות (שור סלקטר ושני שאולי) ב"מילורד" (שנשמע, בגרסתו הידועה של אבי קורן, לא מודע למהפכת "מי טו") וגם לבנים (תום חודורוב ורביב מדר) ב"סיפור יפה" של מישל פוגאן מ"הבזאר הגדול" (כנאמבר ש"ברח" מהמחזמר "עלובי החיים" בתרגומו של מנור).

אביגיל הררי מפליאה כזמרת ב"אירמה לה דוס" (מונו בנוסח חדש של פרנס) וכשחקנית בדואט הנשי הרומנטי "כדי לא לחיות לבד" (דניאל פורה ודלידה), לצד שאולי בהגשה המבודחת של "ההמון" (נוסח חדש של פרנס ל"חיוכים" של פיאף. חוה אלברשטיין) ומוכיחה שיש בה יותר מנערת מקהלה. אלעד אטרקצ'י גונב תשומת לב ב"מדלן" (ברל שתרגמה שוש רייזמן) כרפריזה מקוטעת לשלושה חלקים וגם ב"בונבונים", ברל המוכר מתרגומו וביצועו של יוסי בנאי. גם רביב מדר מגלה כישרון ויכולת ב"את חירותי" (ז'ורז' מוסטקי), כהמנון לרווקים בסוף דרכם, בתרגומו העל-זמני של יורם טהרלב.

הרגעים החזקים הם "אהבה בת עשרים", כבר שיר-עם ישראלי (נעמי שמר את ברל) בהגשתו העשירה ורבת הניואנסים של רמי ברוך המעולה. ברוך מלמד את חבריו הצעירים יותר מטריק אחד כשחקן, זמר וגם רקדן ב"ראיתי את עצמי", תרגום מבריק של דודו טופז לאזנבור, כנבואה אכזרית שהגשימה את עצמה. מרטיט גם נייטס ב"לב אילם", אזנבור בתרגומו של דניאל אפרת ובתוספת מכמירה של שפת הסימנים, ומאפיל על כולם סנדלר בהגשה קורעת לב, מהפכת קרביים, עוצמתית וחשופה תרתי משמע, ל"מה תגידו (אני הומו)", גרסה עדכנית של ביז'אווי לאזנבור. אגב, מעניין יהיה לבדוק את התרגומים החדשים במבחן ההשמעות ברדיו, אם רק יקליטו אותם.

זה מופע עוצר נשימה. מהפנט, מרתק, מסחרר ביופיו, באיכותו, במרכיביו וברמת הגימור שלו. סמורגונסקי עיצבה תלבושות קברטיות מרהיבות מכף רגל (מגפונים ססגוניים ונעליים מטורפות) ועד ראש (תוספות שיער ופאות משגעות). הבמה הבעייתית של קאמרי 3 זכתה לתפאורה (ערן עצמון) מפתה-מזמינה של ספק בר, ספק קברט, ספק בורדל, ונדיבה ברקוויזיטים, אביזרים ואקססוריז. משחקי התאורה של אורי מורג מפליאים בפילוח ובפיסול חלל הבמה ובבניית אווירה אפלולית ופתיינית, חושנית וחסרת רחמים. עם שלושה נגנים בלבד הניהול המוזיקלי הקברטי של לקנר מלא חיים, ובעיקר מכבד ומחמיא לז'אנר. קטעי הקישור מתכתבים עם אקטואליה. הדיקציה רהוטה, השירה מושלמת, ויש גם כתוביות רצות ותוכניה נהדרת.

אסקפיזם מושלם. שעה וחצי לא מכאן. ואולי דווקא כן, וזה מה שמרגש.


  


לילה בפריז. ראשון, 26 בדצמבר 2021


07/03/2022   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע