הדה גאבלר אמנם נוצרה במוחו הקודח של המחזאי הנורווגי הנריק איבסן בסוף המאה ה-19, אבל היא נותרה - גם במאה ה-21 ובגרסה עדכנית - הביץ' האולטימטיבית, ולכן גם תפקיד חלומות לשחקניות. מגי אזרזר היא הדה הנוכחית, בגרסה חדשה שתרגמה עכשיו מיה ערד יסעור וביים יאיר שרמן בבית ליסין, הפקה תשיעית בישראל של המחזה שנשאר רלוונטי תמיד. והדה של מגי אזרזר היא לגמרי שלה, והיא מרהיבה.
 
רעבתנות יצרית ללא גבולות 
 
הדה גאבלר היא בתו של גנרל ז"ל, ידוע ומוערך, בת תפנוקים יפה, מניפולטיבית וכוחנית, שנישאת – במה שמשתמע כחישוב קר – לאקדמאי בורגני רופס, בעל תחום מומחיות אזוטרי – בלשון המעטה.

בתום חצי שנה של ירח דבש שבמהלכו הבעל הטרי, יורגן טסמן, עסק לא מעט בתחקיר בספריות, מגיע הזוג לביתו החדש, שם ממתינה להם דודתו האוהבת של הבעל – שהדה בזה לה, עוזרת בית נאמנה שהדודה הורישה להם שגם אותה הדה מתעבת בגלוי, והר הולך ותופח של חובות, שכן הדה אינה יודעת גבולות בשום דבר, ודאי שלא במגבלות כלכליות. לטסמן לעומתה, פשוט אין מושג מהחיים, מצדם המעשי.

הדה גאלבר, צילום: דניאל קמינסקי


רגע לפני שהדה שוקעת בשעמום גדול – שהרי לכאורה טרם הספיקה לתכך איזה תכך או לעורר שערורייה כלשהי כדי לשמח את עצמה, מופיעות בבית החדש, בזו אחר זו, דמויות מעברה ומעברו של טסמן והדה מתנפלת ברעבתנות יצרית על האפשרות לעורר מהומות-מלחמות.

ראשונה להגיח היא תיאה הצעירה מעט מהדה, שלמדה איתה בבית הספר וזוכרת היטב התעמרות מצד הדה-מלכת-בית-הספר, אם כי הדה כמובן משכתבת את ההיסטוריה הזאת לצרכיה. מעט אחריה מגיח איילרט, אהוב-אוהב לשעבר של הדה, שעכשיו הוא מושא אהבתה של תיאה – אף שהיא נשואה לאחר, קשיש ממנה. איילרט הוא אקדמאי בעצמו, מתחרה של טסמן למעשה, המאיים על קידומו. מופיע גם השופט בראק, המוציא והמביא בענייני כספים ושאר תככים אישיים ומקצועיים של טסמן, הדה וכל מי שנקשר בהם כך או אחרת. 


הדה גאלבר, צילום: דניאל קמינסקי
 
סערה של יצרים ותככים
 
הבמאי שרמן ואיתו מעצב התפאורה רוני תורן ומעצבת התלבושות פולינה אדמוב, משרטטים קווים על-זמניים לסביבת התסבוכת האישית, הזוגית והבינאישית המסתבכת על הבמה, שהולמים את הנוסח הנוכחי של המתרגמת ערד יסעור, שהניחה בפי השחקנים שפה מדוברת, אבל נטעה הכול באיזו מציאות זרה ואחרת, מוכרת אך מרוחקת.

ממש כך הבמה בוהקת בלובנה כחלל שהוא מאוד עכשווי ועם זאת מהווה פשוט קנבס נקי לדמיונות, ורק רמזים קטנים, כמו משחק אור וצל (תאורה: פליס רוס) של תריסים חשמליים לכאורה שעולים ויורדים, מרמז על הווה, לעומת ערמות דפים של עבודות וכתבי יד ותלבושות שגם הן מערבבות עבר – חליפתו של בראק למשל, הווה – בגדיה של תאה לדוגמה, ונצחי-עכשווי – כמו שמלת הקומבניזון-סאטן של הדה.

כל זה מקרב אל הקהל את סערת היצרים והתככים המתרחשת על הבמה, אבל מי שבאמת מקרבים הכול למרחק נגיעה הם השחקנים, שכולם עושים עבודה בהחלט טובה בעיצוב הדמויות ובעיגול הפינות של הסטריאוטיפים לכדי בני אדם אמינים.

מניפולטיבית, סקסית, אכזרית
 
בראש כולם כאמור אזרזר, שהדה שלה היא מניפולטיבית, סקסית, אכזרית, חדה, אגואיסטית, שובה, מרושעת, מעצבנת, מושכת, מעוררת חלחלה וחמלה. יחד עם שמלת הסאטן הסקסית הנשפכת, אזרזר לובשת את דמותה של הדה בשלמות – מנפנופי שערה הלקוח מפרסומת לשמפו, ועד לחיתוך דיבורה המקטין-מחניף-מצמית-מתעתע –  ויוצרת ביץ' לתפארת.

תום חגי כטסמן חסר עמוד השדרה רופס לתפארת, וגיל פרנק כבראק הנכלולי, עושה גם הוא מטעמים מכל גווני הרשעות של דמותו.

לפני שנתיים ראיתי את "הדה", עיבוד מבריק-לטעמי של דפנה רובינשטיין למחזה הזה של איבסן (הועלה בהפקה פרטית), שמיקמה הכול ואת כולם באותנטיות משכנעת-מצמררת בעולם ההיי-טק. ההפקה הנוכחית, עליה מנצח הבמאי שרמן, אינה מקרבת את העלילה עד כדי מרחק נגיעה כזה מאיתנו, אבל זו בהחלט הפקה מלוטשת, מהנה ובהחלט שווה צפייה, בעיקר כאמור, בזכות השחקנים.

מגי אזרזר, הדה גאבלר, צילום: שי פרנקו

לרכישת כרטיסים