להקת הפלמנקו הישראלי בערב בו הקצב מחשמל והדיוק המהפנט של הפלמנקו מנצח
אין גיבורים ורקדניות ראשיות
המופע "ויטראז" של להקת הפלמנקו הישראלית מצליח להעלות ערב של פלמנקו ללא פלמנקו. אין נפנופי חצאיות ולא קיימת הזמרה הצרודה. אין תחושה של מסיבה שמצטרפים אליה באקראי. אין סיפורים שאפשר לזהות ואין גיבורים ורקדניות ראשיות. מה שנותר הוא הקצב המחשמל והדיוק המהפנט והתנועה הבסיסית של הפלמנקו עם הזרועות המורמות והטיית הראש המתריסה והאחיזה הבסיסית של הגוף שכולה גאווה.
איך שהוא הערב הזה למרות היותו מבוסס על המחול הספרדי יש בו הבנה כמו בינלאומית, והקריצות של הומור במערכונים המכונים "מעברונים" המקשרים בין קטעי המחול הם חסרי לאומיות ומשעשעים, הם נותנים מין חופש לרגע מהו ה"ציווי הפלמנקואי - ספרדי" עד כדי חולין מוחלט במעבר בו הרקדנית (טליה קליגר) מתיישבת על הרצפה בשיער גלי אפור מפוזר ושרה ללא ליווי שיר לדינו בקולה הערב, הנמוך, המקומי.
Vitrage, Ella, צילום: רונן רוזנבלט
מחול שמעניק לנשים עוצמות שאיני מכירה מסגנונות אחרים
כשצפיתי בהנאה הולכת וגוברת ביצירות השונות וברקדניות המעולות עלה בדעתי שהפלמנקו הכולל דרמה נצחית בין המינים, מעניק לנשים עוצמות שאיני מכירה מסגנונות אחרים של מחול אולי להוציא את מרתה גראהם שהנשים בריקודיה הן עזות נפש והביטוי הגופני גם הוא כזה, מלא כוח, והוא לא מאולף ומרחף כמו בבלט הקלסי, שדורש כוח אך הכוח מוסתר מאחורי הקלות והגמישות. הקסטנייטות המוזהבות המלוות את "סולטנה" המשתמשת במוסיקה אנדלוסית נראו לי ככלי מלחמה זעירים ונוצצים, המשמשים מגינים הסובבים את גוף האישה כאשר תנועת הזרועות המתנחשלות בו נעות ללא הרף יוצרות רקמה סבוכה, נשית אך בלתי חדירה.
מחול לאחר תאונת דרכים ואבדן רגל
רגע מצמרר הוא המחול של איילת שחר שיצרה ריקוד עבור יוליה טלר אשר איבדה רגל בתאונת דרכים וחזרה לרקוד. בעדינות ובקבלת הקושי והתגברות עליו יוליה טלר יושבת על כיסא ותחילה רוקד רק הצעיף הרקום שבידיה. לאחר מכן היא קמה ובכמה תנועות מצליחה להעביר את תחושת המחול והקרב על קיומה באופן מעורר השתאות.
הדואט של מאיה שני וקיריל סובלפוב ב"עלייה" היה חושני במיוחד, כאשר הארוטיות מתבטאת בקשב ההדדי, בידיעה שעכשיו ברגע זה על הבמה הם בלתי נפרדים, ובהרמוניה המלאה שבין הרקדנים ללא היסוס או טעות כל עוד הם רוקדים ביחד. המוסיקה והזמרה של לאסה דה סלה. מובילה אותם ואת הקהל בכמיהה ובהתענגות.
הטכניקה הבוהקת של הקבוצה כולה מצליחה לאסוף תחתיה גם רקדניות שהברק האישי חסר והידיים המלאות פיתוי המתערסלות מעל לראשיהן וסביב גוון מצהיר על יכולת עמידה מול העולם וגאווה בעמידה זו.
Vitrage, seguiriyas, צילום: רונן רוזנבלט
Vitrage, Aliah, צילום: רונן רוזנבלט
הגברים במחול
גם הגברים שבלהקה זו ממלאים את תפקידם המסורתי ולמעלה מזה. הם מעזים להיות מצחיקים, לשמור על מידה נכונה של החצנת ה"גבריות" בקטעי רקיעות הרגלים שהם אמירה ברורה של הכרזת קיום גברי ווירטואוזיות.
המעברונים בבימוי הדס נסטל נחנו בחן רב. על במה ריקה הוצב כיסא או עגלה שיש להניע ובדמיון שופע מקורי מקבלים תפקיד רגעי של הרגעת הרוחות ושינוי אוירה מן בדרמה מלווה כל תנועה שהפלמנקו הוא מקורה.
ההכרעות האסתטיות הן ללא מתום. התאורה של ברסי, מעצב התאורה הוותיק של מרכז סוזן דלל מעולה, מלאת השראה. אין בומבסטיות ודרמה מיותרת במופע זה שדרושה החלטה אמיצה להימנע ממנה.
גם התלבושות יפיפיות של ורוניקה שור תוך ויתור על קישוטיות, כאילו נותר רק הצמצום של השפע הפלמנקואי מבלי לותר על הזהות המוכרת כמו גם הקול שהיה מאוזן באופן נדיר ומהנה.
ערב מחול מצוין, מוקפד ומלאה השראה.
Vitrage, Ella, צילום: רונן רוזנבלט