סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
מחול
לוח האירועים 2022 אוגוסט 
א ב ג ד ה ו ש
 
10111213
14151617181920
21222324252627
28293031
ריאיון
 
מאת: ענת זכריה ה"חדר" של ענבל פינטו
 

 
 
היצירות מביאות לבמה את מאחורי הקלעים של דיכוי נשים-אוביקטים שתקועים בתוך אותם מצבים לא ברורים ולא פשוטים, בלתי נשלטים. ואין כמו החקירה הטוטאלית של פינטו להעמיד מנעד שברירי ושלם, כדי לדייק את התחושות של מה שבוער.
ענת זכריה בשיחה עם ענבל פינטו לקראת הופעות ליצירה "החדר" שעלתה בבכורה בנובמבר וחוזרת עכשיו לסוזן דלל



אנחנו נפגשות רגע אחרי שירדה האופרה "פליאצ'י" שבה יצרה ענבל פינטו כמעט את כל מה שראינו המוזיקה, הכוריאוגרפיה, התפאורה, התלבושות, האביזרים, כשהדבר היחיד שלא היתה לה השפעה עליו הוא הליהוק. העבודה על "פליאצ'י" ("ליצנים" באיטלקית), האופרה של רוג'רו ליאונקוואלו מ–1892, החלה לפני הקורונה מה שנתן לפינטו עוד שנתיים שלמות לדמיין ולצייר את הדמויות כולל בחירת פלטת הצבעים והחומרים.

זו היתה הפעם הראשונה שהיא יצרה הפקה חדשה לגמרי לבית האופרה בישראל, ליצירה על פי בחירתה. ועל פי הביקורות המהללות, פינטו במיטבה כשהיא התגלמות ה-  one woman show
 
יוצרת עצמאית בארץ ובעולם

פינטו היא כוריאוגרפית מצליחה ומעצבת שיצירותיה זכו לאהדה עטורת פרסים בארץ ובעולם. היא החלה את דרכה ב־1992 עם יצירתה ”דיו־כאן", וב־2002 חבר ללהקה בן זוגה לשעבר אבשלום פולק והם העלו עשרות יצירות בהן "אויסטר", ״שייקר״ “עטוף“, ״טראוט״, ״הידרה״, "פרחקיר" ו"עצקרח". וכן את האופרות "ארמיד" בגרמניה, "השועלה הערמומית" בנורבגיה והמחזמר "החתול שחי מיליון פעמים" ביפן. לפני שלוש שנים וחצי לצד הפרידה בחיים האישיים, עזבה פינטו את הלהקה שייסדה וניהלה יותר מ־25 שנה, ומאז יצרה עצמאית בארץ ובעולם. לפני שנתיים ביימה בתיאטרון המטרופוליטן בטוקיו את "קורות הציפור המכני"  על פי ספרו של הרוקי מורקמי ובתקופת הסגרים, יצרה בשיתוף פעולה עם אתגר קרת את ״בחוץ״ סיפור של קרת שעובד לסרט קצר, וידיאו דאנס בן 7  דקות, בקופרודוקציה ישראלית־יפנית, שצולם במקביל בתל אביב ובטוקיו. 
 

Living Room החדר, ענבל פינטו, צילום: דניאל צ'צ'יק

במידה מסוימת אותו דימוי שהיה לפינטו של אנשים שתקועים בין החוץ לפנים. הולידה את היצירה "החדר/ Living Room"  שנוצרה מאותו הלך רוח אבל היא מאוד שונה. העבודה שעלתה בבכורה בנובמבר וחוזרת עכשיו לסוזן דלל, היא מסע אישי פנימי המתרחש על במה עם כיסא, שולחן, מנורה, קומקום, שידה וחפצים נוספים שיוצרים חדר חי, ועם אישה-רקדנית שתקועה במצב לא ברור. סולו שחובר לרגע לדואט, שאת המוזיקה המקורית כתבה הצ'לנית מאיה בלזיצמן שעבדה עם פינטו גם ביצירתה ”פוגה“.

 אנשים שתקועים בין החוץ לפנים

פינטו מספרת שהזרע של היצירה "החדר Living Room"   נזרע בסוף הרצאה שהעבירה למסלול להכשרת רקדנים, כשנעמי פרלוב, המנהלת האמנותית של מרכז סוזן דלל, שאלה אותה מה היא הייתה עושה אם היא היתה מקבלת במה ו־16 רקדנים ליצור עבודה חדשה, פינטו ענתה בלי לחשוב פעמיים שהיא רוצה ליצור עבודת סולו, לראשונה בחייה. מרגישה שהיא זקוקה לאתגר שידרוש ממנה להתחיל מנקודה אחת.
 
אחת ההשראות לעבודה היא סיפור קצר בשם “הטפט הצהוב”  של שרלוט פרקינס גילמן שראה אור לפני כמעט 125 שנה, סיפור קלסטרופובי קטן של 5000 מילה שמתרחש כולו בחדר אחד, המכוסה טפט צהוב בדוגמה מוזרה בו ישנה אישה המנסה להחלים ככל הנראה מדיכאון אחרי לידה, ואותו טפט שמכסה את הקירות מתחיל להעסיק את מוחה, לטרוד את מחשבתה ולרדוף אותה, הופך לעולם שלה.
 
פינטו מספרת שבדיוק השבוע היא רכבה על האופניים שלה בעיר ופתאום נפלה עליה התובנה שהיא שנים היתה בשתיקה והסתכלה על העולם. שנים של התבוננות שבהם כמעט ולא דיברה. היום היא מרגישה אחרת. היום היא מדברת. 
 

Living Room החדר, ענבל פינטו, צילום: דניאל צ'צ'יק


איך זה להסתובב בעולם בשנים האחרונות כיוצרת שהיתה לה להקה כל כך הרבה זמן ואין לה עוד?

״זה לא היה פשוט לאבד את הלהקה. העזיבה היתה קריעה מבחינתי ויש לי מערכת יחסים אמביוולנטית איתה, נפרדתי מהרבה מאוד טוב ויקר שהיה חשוב לי. מצד אחד זה לא פשוט לעזוב מפעל חיים כשאתה משאיר מאחור את כל היצירות והאנשים ומצד שני אני לא חייבת להיות יצרנית ואני לא מחויבת ליצור למספר מסוים של רקדנים. וכשנסגרת דלת ונפתחת דלת חדשה, את מתחילה לשאול את עצמך: איפה אני יוצרת? למה אני יוצרת? במה אני רוצה ליצור? ואני מאמינה בתנועת הגוף ובתנועת הנפש ואני סקרנית לגבי הרצון שלי ליצור בדיספלינות שונות״.
 
את מרגישה שהיצירה שלך השתנתה מאז שאין לך להקה? שאת פחות מחויבת לתיאטרלי?

״אני לא מחפשת להיות תיאטרלית. תיאטרליות עבורי זה כלי ואני בעיקר לא מנסה לברוח מהלא-פיזי. ההגדרה היותר נכונה מבחינתי היא שאני אוהבת לשחק בחומר. בחומר שהוא תנועתי, בחומר שהוא פיזי ובחומר שהוא חומרי, ואני אוהבת אמנויות עתיקות. אני אוהבת כל דבר שאפשר ללוש אותו כל דבר שאפשר לקחת ולהפוך אותו למשהו אחר. וכל כלי הוא לגיטימי בעיני, גם טקסט וגם בגד מסוים, החיבור בין הדברים הוא המרחב שמעניין לי לשחק בתוכו. מבחינתי אין לי תחושה שאני עוברת מכלי לכלי. לדוגמא החיבור בין הבגד לגוף הוא אורגני. לא יצרתי יצירה וחשבתי במה להלביש את הרקדנים זה מתהווה תוך כדי התהליך, יש אבולוציה שנרקמת כמו שהתנועה נרקמת. זה כמו לקחת טקסט של מורקמי ולהפוך אותו לסצנות בימתיות, איך אפשר לקחת כאב של דמות ולהפוך אותו לדבר פיזי-ויזואלי, איך להפוך סצנות קשות לצורה. בכלל צורה וגוף וצבע זה הכל נהיה אחד מבחינתי בתוך תהליך היצירה״. 
 

Living Room החדר, ענבל פינטו, צילום: דניאל צ'צ'יק


אבל מה בדרך כלל מפעיל אותך, את יודעת לזהות מה נמצא בבראשית של היצירות שלך?

״כל פעם משהו אחר. במורקמי הייתי צריכה להבין את החלל לפני שהבנתי את המהלך הסיפורי ואת הדברים האחרים. ב ״חדר״ זה התחיל מהטפט שציירתי עם שני הבנים שלי במהלך הסגרים, ומלעבוד עם מורן מילר. דרכה הבנתי שאני מסוגלת לעבוד רק במסגרת של אחת על אחת ולדבר את האחת. ניסיתי למצוא משהו שידבר אותי בצורה הכי מצומצמת שיכולה להיות. והרגשתי את הצמצום הזה בהרבה מובנים. פתאום זה היה אני מול עצמי בלי להקה, בלי צורך לייצר קומפוזיציות ומערכות יחסים. אחר כך לא עמדתי בזה וכשהתחלתי לחשוב על המהלך חיפשתי פרטנר שישלים את התמונה, ולמזלי איתמר סרוסי שהיה רקדן שלי לפני המון שנים, חזר לארץ מהולנד וידעתי שהוא יהיה האיזון המושלם מול מורן״.
 
למדת בבצלאל. את מרגישה שבאת למחול מהאמנות?

״אני לא מרגישה שבאתי מזה לזה, החלק של האמנות הפלסטית הוא משהו שחי בי תמיד במקביל למחול. תמיד עשיתי גם וגם. תמיד רקדתי. תמיד דמיינתי מחול. בגיל 16 דמיינתי עבודת מחול בשילוב עם עבודת אמנות שגם היתה מאוחר יותר עבודת המחול הראשונה שלי. מתחתי קנווס לכל רוחב הבמה של סוזן דלל ותוך כדי תנועה שבה נכנסנו ויצאנו יצרנו ציור אבסטרקטי. וחשבתי שזהו זה זמני ואני חוזרת לבצלאל. אבל אז אוהד נהרין הזמין אותי ליצור לאנסמבל וככה התגלגלתי לכוריאוגרפיה. עוד לא הבנתי שהשפה שלי קשורה במכלול ושהביטוי השלם ביותר, נוצר כשאני כורכת את כל המרכיבים יחדיו״. 
 
כורכת את כל המרכיבים יחדיו

את ממלאת את כל התפקידים
, מעורבת בכל אספקט, ואת יוצרת מערך טוטלי. למה היצירה שלך צריכה את זה?

״נורא קשה לתאר את זה, להעמיד את היכולת שלי לחקור תנועה מול היכולת שלי לצייר. שניהם בעצם מתחברים לדבר אחד, לתנועה אחת שהיא גוף, וזה נובע מתוך הגוף. ואם את מתחברת למקום מדויק בגוף זה עובד. אני חייבת להיות עמלנית. לפני כמה חודשים התחלתי ללמד את עצמי אנימציה והיום יש לי כבר 900 פריימים שציירתי, החזון אצלי מתהווה תוך כדי העשייה. אני לא יוצרת מתוך ידיעה של מקום ברור שאליו אני הולכת. אני חשה את ״החדר״ ואז אני יודעת לאט לאט מה צריך להיות בו. התחלתי את החזרות עם מורן במחשבה שהיא תהיה אובייקט חסר תנועה שצריך לבקוע, ועמלנו על זה המון על היכולת להיות אובייקט ובן אדם, ובסוף מה שנשאר מהכליאה, היה החיפוש אחר התנועות הכי קטנות, אלו שעושות את הכי פחות אפקט״.
 
מה את מחפשת ברקדנים?

ורסטיליות מחשבתית ופיזית ויכולת לתקשר. 
 

Living Room החדר, ענבל פינטו, צילום: דניאל צ'צ'יק


יש הבדל מבחינתך בין ליצור כאן או ליצור בחו״ל?

זה מפגש עם תרבות אחרת והרגלי עבודה שונים אבל המהות נשארת אותה מהות. בסוף אני נשארת אני ואני היא זו שמכתיבה את הטמפרטורה של העבודה. אפילו ביפן ששם יש להם דרכי עבודה מאוד נוקשים שקל לי להשתלב בהם, ברור לי שאני משנה משהו במערכת יחסים בין במאי לפרפורמר.

כן חשוב להבין ביפן איך נוגעים, או לדעת איך לעבוד עם טקסטים. יש שם ביטוי שנקרא ״לקרוא את האוויר״ שקיים גם בין זוגות, שאומר שצריך להבין את המסר לא דרך המילים אלא דרך המחוות. וכמובן שעובדים עם מתורגמן לא כל אמירה מבודחת זוכה לחיוך מהצד השני. מעבר לזה החיפוש שלי הוא אותו חיפוש.
 
זה גורם לך להסתכל אחרת על העבודות שלך כשהן זזות למקום אחר?

״תלוי. זה אחרת ללמד להקה משהו מהרפרטואר שלך כשאת צריכה לתמצת  את מה שאת צריכה להעביר כדי שהם ילבשו את התוכן שלך. זה אחרת מלייצר תוכן חדש מתוך עבודה ודיאלוג עם בני אדם. הם בסופו של דבר מה שיצבע את היצירה בצבע שלה. זה לא רק ריבאונד. אני לא מייצרת רק צורה אלא משהו שנבנה בשכבות״.
 
 
את מרגישה שאת זוכה להכרה?

״זו מילה שהיא זרה לי. כן ברור לי שאני לא אנונימית ושמכירים ביצירה שלי במורכבותה ובאיכותה. אבל כשאני מסתכלת לדוגמא על הפוסטרים של ״פליאצ׳י״ זה נראה לי כמו גוף זר שלא שייך אלי בשום צורה. אני עדיין במקום שמסתכל ומתבונן על אחרים ויש חלקים בי שרוצים להתחבא. יש דיסוננס בין זה שהיצירה שלי בחוץ והיצירה שלי היא חלק ממני, לבין הצורך שלי להתכנס בעשייה שלי. יש פער בין החוץ לפנים. אני חושבת שתמיד אני מביאה רק חלקים ממני לבמה, אם זה ב״אויסטר״ המסכות או ״בחדר״ האנימציה בסוף שמביאה איזה חלק נאיבי שבי״.
 
כשאני שואלת אותה איך היא היתה רוצה שהעבודות שלה יפעלו עלינו. פינטו אומרת שהיא לא חושבת על זה ויותר מעניין אותה התהליך מאשר התוצר-החיבור הויזואלי שנוצר ונרקם בין הדמות לחלל. ושיש רגעים כמו למשל ב- ״חדר״ שברגע הראשון היה לה מוזר שאנשים באו לראות את העבודה כשהיא בעיצומה של שיחה אינטימית עם הרקדנים שלה. ״זה רגע קצת טראומטי״ היא אומרת.

רגע פתיחת המסך- זה הרגע המכונן 

מצד שני היא כן רוצה לתקשר את היצירה ובעיקר היא מקווה שאנשים יחושו את העבודה ויגלו את הרבדים השונים שלה, את הרובד הפילוסופי ואת הרובד הרגשי, בלי ספוילרים שהופכים רגעים ל- ״הפתעה״ בעידן הזה שהכל מיד נמצא בחוץ. פינטו מספרת שזה קרה לה  גם באופרה, ״אני לא כל כך רגילה לזה אני רגילה שבא צלם אני בוחרת שתי תמונות בקפידה שיהיו דימוי שיבטא משהו ועכשיו זה מתחיל ממישהו שיושב בקהל ומצלם וידיאו כי הוא רוצה להעלות פוסט עד יחסי הציבור שרוצה לתווך ולמכור וגם מאמין שזה העולם ושזה לא גורע כלום מהחוויה. אני נחרדת מזה. כי מבחינתי רגע פתיחת המסך, כשאת לא יודעת כלום זה רגע מכונן של התרגשות לקראת גילוי. בשביל זה אני חיה בשביל זה אני עושה את מה שאני עושה, בשביל הצימאון. הפייסבוק נותן לנו רוויה אינסופית של דימויים עוד לפני שנבנה בך המנגנון של הצמא. זה משטיח את החוויה.״ 


ענבל פינטו, תמונת יחסי ציבור


אני מבינה מה את אומרת אבל זה יכול לפעול לשני כיוונים
, כי לפעמים כשהקהל יודע מה מצפה לו והוא במתח הנכון, הוא מפסיק לשאול את עצמו מה יהיה ואז הוא יכול להתפנות לעיקר.
 
״כשהיינו צריכים להכין טריילר לסרט שיצרתי עם אתגר קרת אני כל הזמן דאגתי שלא יראו יותר מידי כדי שלא ידעו יותר מידי ואתגר אמר לי שבטריילרים הטובים רואים את הרוצח. אז אולי זה הדבר הנכון לעשות.״
 
את יוצרת כבר 30 שנה מה השתנה?

קודם כל יש לי יותר כלים וניסיון שרכשתי. אני תמיד מנסה לא לבוא עם תבנית מוכנה מראש וכן להישאר בתוהו ובוהו של אימת ההתחלה אבל לפחות היום אני יודעת שכאוס חיוני לי כדי להביא לתוצאה מסוימת ואני פחות מפחדת ממנו ויותר מתמסרת לו ומנסה ממש ליהנות ממנו. אני רוצה ללכת לאיבוד ולא לבוא יודעת ונוכחת. אני בונה מתוך חיפוש והקירות והרצפה של היצירה לאט לאט נחשפים לי.
 
מה גילית בתהליך העבודה על ״החדר״ שהפתיע אותך?

שזה הצליח להעביר את מי שאני ומה שהייתי באותה תקופה.
 
מה הדבר הבא?

אני בטח אעלה שוב את "קורות הציפור המכנית" של מורקמי בשנה הבאה ביפן ויש עוד הצעות ביפן ובשוויץ ובהולנד אבל אני בעיקר בודקת כרגע מה בוער בי ואם אני רוצה לעשות עוד אופרה או עוד מחול או בכלל להתכנס כדי להמשיך לגלות את עצמי כדי להמשיך לנבוע.
 
נשמע שאת מסודרת עם הצעות לשלוש חמש שנים הקרובות אם רק תרצי.

משהו כזה.
 
אם היית מעלה מחול שעוסק בחייך, מה הייתה סצנת הפתיחה?

אני לא רוצה להתחייב. כי נדמה לי שכל דבר שיעלה בי כרגע אני לא אהיה מרוצה ממנו. אבל את יודעת מה, עכשיו? אני ואת על הבמה מסתכלות אחת על השנייה.
 
באחת ההערות הראשונות שבספר "בשבח הצללים“, המסה המהורהרת והאסוציאטיבית מאת ג'ונאיצ'ירו טניזקי, מוזכר המונח היפני "מונו נו אוורה". מונח מורכב, המתאר עצב עדין המתעורר לנוכח יופיים בר החלוף של החיים, ואולי זה מונח שמתאים במיוחד לתחושה המלווה את הצפייה בעבודות של פינטו. ואם עוצרים ומתעכבים עליהן עוד רגע, נדמה שמה שמשותף לעבודות האחרונות של פינטו, גם ״פוגה״ גם ״החדר״ וגם ״פליאצ׳י״ הוא שהן מביאות לבמה את מאחורי הקלעים של דיכוי נשים-אוביקטים שתקועים בתוך אותם מצבים לא ברורים ולא פשוטים, בלתי נשלטים. ואין כמו החקירה הטוטאלית של פינטו להעמיד מנעד שברירי ושלם, כדי לדייק את התחושות של מה שבוער.
 
 לרכישת כרטיסים


למועדי מופעים >

27/03/2022   :תאריך יצירה
הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע