סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
מוזיקה
לוח האירועים 2024 מרץ 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן עומדת ברוח - גילה אלמגור סולו
 

 
 
גילה אלמגור במונולוגים אישיים, סיפורים, חוויות ותובנות מחייה המעוצבים כשירים במופע שירה


מופע תיאטרון יותר מאשר מופע זמר
 
אחת לכמה זמן, מן הסתם כשיש סיבה טובה ונסיבות מחיבות, מתפתה השחקנית גילה אלמגור ומתמסרת לחיידק השירה. אצלה, תודה לאל, הוא לא כרוני, וגם לא ממאיר. בא והולך וגם חוזר. כמו ב"עומדת ברוח", שבכורתו התקיימה במסגרת פסטיבל ישראל ירושלים האחרון.
 
לא תאמינו, אך זה כבר (או רק, תלוי בנקודת המבט) מופע השירה השלישי שלה. הראשון היה לפני 38 שנים, אי אז בראשית השבעים של המאה הקודמת, בערב שירי קברט בשם "במועדון הזמר של לולה הקטנה" (אהוד מנור תרגם, צדי צרפתי ביים). השני, ב-1984, היה "כמעט חזקה", בהדרכתה המוזיקלית ובעיצובה של סנדרה ג'ונסון, מופע שהפך גם לאלבום שירים (מקוריים מרביתם) ראשון של אלמגור.
 
עברו עוד 27 שנים של שלל עיסוקים - על במת התיאטרון, מול מצלמות הקולנוע, על מסך הטלוויזיה, בכתיבת ספרים, בעסקנות פוליטית עירונית (עיריית תל אביב) ומקצועית (אמ"י) ובפעילות התנדבותית לטובת ילדים חולים -  עד למופע הזה, כשהשנתיים האחרונות הוקדשו לאיסוף ולכתיבת השירים, כולם בעקבות שיחות ופגישות של אלמגור עם הפזמונאי יואב גינאי ועם המלחין אוהד חיטמן.
 
כפי אפשר לצפות מפרסונה ותיקה וכה מוכרת כמו גילה אלמגור, זה יותר מופע תיאטרון מאשר מופע זמר. כלומר: מצד אחד אין בו להיטי רדיו ופזמונים קלילים לשיר אותם ולקחת הביתה; מצד שני אלמגור לא תהפוך עורה ותהיה זמרת בגיל 72. היא אמנם שרה אבל כפי ששחקנית עושה זאת, והדגש הוא לא על יפי הקול, השירה או הסלסול, אלא על האמירה, על ההגשה ועל ההדגשה. וככזאת, היא לא יכולה לשיר סתם.
 
ואכן, אלה מונולוגים אישיים, סיפורים, חוויות ותובנות מחייה ומניסיונה, מעוצבים כשירים. רובם ככולם בנויים כך שחלקם הראשון הוא ספק קטע קישור, ספק הקדמה, וחלקם השני הוא השיר. מפאת אורכן של ההקדמות, לפעמים נדמה שהאתנחתות בין הסיפורים הם השירים ולא כפי אפשר היה להניח מראש. אבל אי אפשר לבוא בטענות על כך לשחקנית שהמלה, המשמעות והדרמה שהן מייצרות הן החשובות עבורה. ובמיוחד חשובה לה האקספוזיציה, שנבין למה היא שרה את מה שהיא שרה ואיך זה מתחבר-מתקשר אליה.
 
הלחנים שמציע לה חיטמן אינם מסובכים או מורכבים ואינם מקשים עליה. אלמגור אינה זמרת וגם אין לה יומרות להיות, וחיטמן מתאים עצמו אליה. גם בליווי. תוך כדי ההופעה, הוא פוקח עין מעל הפסנתר, בוחן בערנות את התנהלותה ומתאים את הנגינה והקצב לטמפרמנט וליכולת שלה. ובכל זאת הנימה השלטת היא שנסונית, ולא מפני שחלק מהשירים נוגעים בצרפת ובפאריס, אלא מפאת הסיפוריות שלהם, ומהצורך הדי ברור לעשותם זורמים, חמים ומחבקים, ללא תזזיתיות, תפניות בעלילה, ודרישות קיצוניות מקולה של המבצעת.
 
שנסון וגם קברט. מסיבות דומות. שהמלה והסיפור חשובים יותר מהלחנים. שקברט, בהיותו אמנות תיאטרון, הוא זירה נוחה להתנהלותה הזמרתית של אלמגור, להתכתב עם מורשת (וניסיון!) עבר ועם תבניות הגשה מוכרות, גם לה וגם לקהלה. ובשילוב הזה, של שירה תיאטרלית, לאלמגור לא רק יותר קל ונוח, אלא גם יותר בטוח. אפילו שאלמגור, פעם מקצוענית תמיד מקצוענית, לא מקלה על עצמה ונותנת שיעור חשוב לזמרים בני כל הגילים: תפקידים על הבמה, שירים במקרה זה, לומדים על פה. לא משתמשים בדפי מלים או בטלפרומפטר.
 
אגב, הייעוץ האמנותי, שכלל מן הסתם גם את עיצוב הבמה שיש בה פסנתר, כסא מוגבה ("איך אני יורדת מהדבר הזה?"), שולחנון עגול עטוי מפת קטיפה שחורה וכוס יין גבוהת רגל מלאה במי שתיה, הוא של צדי צרפתי.
 
חוויות ממפעל חיים
 
14 שירים - אחד מהם, שיר הנושא, מושמע פעמיים, גם כהדרן - במופע. שנים עשר שלה, שניים של חיטמן ובביצועו, כשהיא יוצאת להפסקה קלה. מהתריסר שלה עשרה חדשים שכתב בעבורה גינאי. הם אמנם אשנב לעולמה הפרטי, המוכר יותר וגם המוכר פחות, אולם למרות שהוא שם אותם בפיה, גם הוא עצמו נוכח בהם, בצורה כזו או אחרת.
 
היא פותחת עם "נוסטלגיה" שהוא בעצם ההיפך ממה שמרמז שמו - לגמרי לא בטוח שהיה כאן מצוין ושיש על מה להתרפק, כיוון שנוסטלגיה אינה נוזל כביסה שמעלים את הפגמים של פעם ומחליק את הצלקת, הוא יותר געגוע משתפך שהופך לדלקת. ממשיכה עם "המציאות המקבילה", השיר הראשון שכתבו לה גינאי וחיטמן, כמתנת יום הולדת 70 (לפני שנתיים) ושהוליד את הקשר וגם את המופע. שיר לשחקנית, שעוסק בחיים הכפולים שלה, במציאות ועל הבמה.
 
"אף פעם לא בוכה" מחזיר את אלמגור לזיכרונות הילדות שלה, כבת לאמא פולנייה קפדנית, שאסרה עליה לבכות בפרהסיה. האיסור, שידע חוויה מתקנת בלימודיה אצל לי שטרסברג, מקבל בשיר אדפטציה בוגרת, בפניה לגבר של חייה: אני רוצה שתראה אותי רק שמחה. את הבית הראשון אלמגור שרה כא-קאפלה באומץ ראוי לציון, בהמשך יותר קל לה, כי חיטמן מצטרף לשירה בפזמון.
 
לפני שהיא שרה את "לא סופרת אותך" הקברטי, נזכרת אלמגור בימיה ככוכבת צעירה, כשהרבה לפני הסלבס והטוקבקים באינטרנט, הפכה למזונן העיקרי של הברקודות של השבועון "העולם הזה". עכשיו, ממרומי הגיל והניסיון, היא יכולה לצפצף על השמועות ולעשות את חשבון חייה בעצמה. חוויות ממפעל חייה, פעילותה ההתנדבותית ב"קרן המשאלות של גילה אלמגור", היא מקדימה לשיר על גיל שבעים (שעליו אומרים היום שהוא כמו החמישים של פעם) ועל הפנטזיות הכמוסות שמעבר לפינה.
 
"האשה של חייו" הוא מעין הומאז' כפול למחזאי ארתור מילר (שכתב את "לאחר הנפילה" שבו גילמה את מגי) ולכוכבת מרלין מונרו, שלמענה עזב את אשתו והיא לבסוף עזבה אותו. "הוא חי את חייו", היא שרה, "והיא חיה בסרט...". המעבר ממונרו האמריקאית לאנה מניאני האיטלקית, אולי השחקנית המשפיעה ביותר על אלמגור, מתבקש. "שנה ועוד שנה" (המוצג גם כ"קומבניזון שחור", סמלה המסחרי של מניאני) שכתבו עבורה חיים חפר ודובי זלצר, הוא אחד משני שירים מ"כמעט חזקה" שאלמגור לוקחת איתה ל"עומדת ברוח". שיר על נאמנות ללא סייג ועם לא מעט סיוט לאותו גבר.
 
למשמע שני השירים אי אפשר שלא לעשות את ההקבלה לחייה הפרטיים של אלמגור, ולתהות לסוד היציבות בנישואיה מאריכי הימים למפיק יעקב אגמון. שנה ועוד שנה עוברת ואיתו היא נשארת. האם גם היא האשה של חייו?
 
בהפסקה הקצרה שאלמגור נוטלת, חיטמן משמיע שניים משירי האהבה הגדולים שלו ואולי של העת האחרונה: "תגידי לו" ו"חשבתי שיהיה רומנטי". הראשון שלו לגמרי, את מלות השני כתב כידוע גינאי, חיבור אמיץ לפריז ולשנסון הצרפתי, וביצוע נמוך-הילוך שהולם את המסגרת, את רוח המופע ואת אופיו התיאטרלי. אלמגור חוזרת תוך כדי ביצוע השיר השני, לדקלם את הצד שלה בדואט הבלתי ממומש שלו.
 
בעקבותיו היא שרה את "פריז 1942", שמתכתב עם השורשים שלה ושל המחבר יואב גינאי באימת הסלקציה וההשמדה של החיה הנאצית מלחמת העולם השנייה. וממנו, כאמירה מתריסה, היא עוברת ל"עומדת ברוח", שיר הנושא: "הכל כבר ידוע, אני חשופה/ הכל עוד פתוח, עוד לא עייפה". ויש לה רצון וכוח להמשיך עוד ועוד בעיסוקיה המגוונים, כי אסור לה לנוח. יש לה אפילו פתק מהרופא.
 
 ואולי זה הפחד מהשגרה שנוכחת על כל תחלואיה, בשיר הבא. תמונת מצב ישראלית קשה ומאכזבת, שבה ילדה קטנה מושלכת לירקון, ניצול שואה מחפש אוכל בפח אשפה, נשים מוכות, ילדים מגורשים, כלבים ננטשים, ובין הריאליטי לבורסה, נעלמה לה החמלה. קצת יותר מתכתיות מרלן דיטריכית והשיר היה אפקטיבי עוד יותר.
 
ההנאה שבאיטיות
 
רק בהקדמה ל"לאט לאט", השיר שנועל את המופע, מפקיע חיטמן את זכות הדיבור ומספר על ההתנהלות הלא נחפזת של הפרטנרית שלו בעבודתם המשותפת. אלמגור מצדה מסבירה כמה הנאה יש באיטיות. ובכלל, יש לה עוד חלום: לא לנוח לדקה. לא רוצה להיות אשה נואשת שרודפת אחרי השעמום האינסופי שבתוכה. שיר קופצני עם גוון היתולי.
 
ההדרן לקוח מ"כמעט חזקה". בעצם שיר שהקליטה לראשונה שש שנים קודם (ב-1978): "וידוי" של אלכסנדר פן בגרסתו המולחנת של שמעון שגיא. למרות הלחן הלא שגור, השיר הוא קלאסיקה בימתית בכל מצב צבירה, ואלמגור לואטת אותו בהטעמה ובעמידה. לבקשת הקהל היא חוזרת ל"עומדת ברוח" שמתברר בהשמעה שניה שפזמונו קליל וקליט, והצופים יכולים להצטרף הן בשירה והן במחיאות כפיים קצובות.
 
העליצות והשמחה הם אולי לא הסיום האידיאלי לערב מסוג זה, הלא שכיח על במותינו, אבל בהחלט הזדמנות לקהל להודות לאלמגור על האומץ וההעזה להתמודד עם אתגר כזה בעת הזאת. היא עומדת ברוח בגבורה. וגילה תהיה הראשונה לאמץ בחום את הסיסמה הצבאית שמה שלא הורג, מחשל.
 
גילה אלמגור, עומדת ברוח. תיאטרון גבעתיים. חמישי, 20 באוקטובר 2011

למועדי מופעים >

23/10/2011   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע