סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
מוזיקה
לוח האירועים 2024 מרץ 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן פותח קופסה: קספרים, רייכל, יעקובוביץ'
 

 
 
מופע הארנבות של ד"ר קספר מוציאים את אלבום השנה, עידן רייכל באלבום סולו וירוסלב יעקובוביץ' חוזר


מופע הארנבות של ד"ר קספר. מנגינות.

אלבום האולפן השישי של צמד היוצרים והמבצעים שי להב ואורן ברזילי, הידוע יותר בכינויו המסחרי "מופע הארנבות של ד"ר קספר", הוא אלבומם הטוב ביותר, בשני הגלגולים של הלהקה  - הראשון (1991 עד 1995) והשני (2007 עד כה).

יש בו יצירות מצוינות, משובבות ומפתיעות, כאילו כל מה שעשו עד היום היה רק מבוא ליצירה האמתית, הגדולה והחשובה ביותר שלהם, האלבום הנוכחי "מנגינות" - 11 שירים על 38:03 דקות משובחות.

נראה שלהב וברזילי, שכותבים את שיריהם ביחד (מפתה להגיד כמו לנון ומקרטני, אולם הם מצטיירים ונשמעים כמו "דפש מוד" משלנו, שבדומה להם ולצלילם, אי אפשר לטעות בקול ובסאונד האופייני של הקספרים, שרק מתהדק, ממריא ומשתבח באלבום זה), היו צריכים את הזמן על משבריו כדי להגיע לזיקוק הזה, תרתי משמע. "מנגינות" הוא כמו אלבום קונספט בוהק, שחלקיו מחוברים ושלובים זה בזה, באורח אינטליגנטי ומנומק, קוהרנטי ומעמיק.

למן "כמו כולם", הרצועה ההמנונית הפותחת ("הכל פה הפוך מתחיל ונגמר/ עייפים שקטים מרגישים קצת מוזר/ תמיד יפחדו להעיר את המת/ תשתוק, תחייך, אל תאמר את האמת ...מבחוץ הכל יפה ומושלם/ תמיד מהצד לא רואים את הכל/ להישאר רק למעלה לעולם לא ליפול/ כולם רוצים להיות כמו כולם/ כמו כולם!!!") שבה הם נשמעים צעירים מגילם הביולוגי אך עם ניסיון של ותיקים בתעשייה, הם נעים בין דרייב הנעורים, הלהט והתשוקה שביצירה ובביצוע, לבין תובנות ולקחים ומשאות של בוגרים ומנוסים שכבר נגעו בשאיפות והתרסקו עם אשליות ( "רחוק מכאן, מעבר לים/ ישן חלום חדש וישן/ שם אף אחד לא מעוניין למכור לי אושר/ כסף או זמן// כוכבים יורדים עליי בלילה מושלם/ אשליות לוקחות אותי רחוק מכאן" ("לילה מושלם").

לא רק בחיים ובניהול זוגיות, גם בעיתות משבר, "מנגינות" הוא בה בעת - לפעמים בלי יכולת לנתק או להפריד - גם תמונת העולם של היצירה שלהם,  ההיגיון שמאחוריה, לבטי האמנות והיצר המניע: "הכוכבים זורחים בעיניים של כולם/ האורות שורפים את כל מי שבדרכם// לרוץ ולא ליפול, לרוץ עד סוף הזמן/ ימים של תהילה, והעולם הופך קטן" ("זוהר" המופז באלקטרוניקת אייטיז מדודה). או: "אני הולך בים חלומות גדולים שזזים ומשתנים/ לפעמים הם מתקרבים, גדלים, לפעמים הם מתרחקים/ ואם ארגיש את כל חיי עוברים כמו רוח על פניי/ אתן לה לעבור מעליי" ("אז בואי עלי").

התובנות מפוזרות ביד נדיבה לאורכו של האלבום. במיוחד בשירי האהבה. "עד בלי די", "אהבה גדולה" ("ואם תרצי נתחיל מהתחלה/ ואם תרצי נשכח שהכל קרה/ כי זה הכל או כלום/ כמו אהבה גדולה").

מעל לכולם - "בוקר חדש", ללא ספק היפה בשירי האלבום, ממש יצירת מופת קטנה: "וזה בוקר חדש שעולה עכשיו וכל כך קשה לנשום/ אני מחייך כרגיל ומנסה להחביא שמתתי אתמול/ וזה בוקר חדש שעולה עכשיו וזה נראה כמו סוף העולם/ אני לא מרגיש כלום, נופל למטה אבל עדיין כאן// מה שלא הורג אומרים שמחזק/ אבל בכל פעם שאת הולכת משהו בי שוב מת/ מה שלא הורג אותך אומרים שמחזק/ אבל הפעם משהו בי מת".

   

וממנו, ללמד על מלאכת הנביעה והשזירה, נובע "הורג אותך" העוקב: "זה כל כך קשה/ לומר מה ש/ עמוק בפנים מסתתר אצלך/ לא מפסיק לזוז/ לא נותן מנוחה// עד שזה מתפרץ לו יוצא ובועט/ כי גם שקר מושלם בסוף הופך לאמת/ וזה הורג אותך/ זה הורג אותך".

היצירה הנוכחית של להב-את-ברזילי מתבגרת יחד איתם ועם קהלם. הם אחראים עתה לשירים שמכוּוָנים ומדברים לבני גילם, אלה שהיו נערים ונערות, צאן המרעית, כשהתחילו לפני יותר מ-20 שנה, וזה דבר לא שכיח בפופ בכלל ובישראלי בפרט - תמלילית, מוזיקלית והפקתית.

אולי מפני שהם יודעים כי "לכל מלה יש כוח/ לכוח אין גבולות/ והמילים בונות סביבי חומות/ הן מגינות עליי והן מחביאות אצלן/ את כל מה שהסתרתי מכולם/ ולפעמים בחושך הן צועקות החוצה את כל מה שקבור עמוק בתוכי/ עד שאשמע, עד שאראה, עד שאדע" מ"לכל מלה יש כוח" (עם רביעיית מיתרים) המאוחר בדיסק, ולא ניתן לנתק אותו, בטקסט, בהוויה ובצליל, משיר הנושא השלישי להשמעה: "עוטף עצמי במנגינות ועולה למעלה/ עולה למעלה/ עד שאני שוכח מהכול/ עוטף את עצמי במנגינות  ועולה למעלה/ עולה למעלה/ עד שאני יורד שוב חזרה".

וכשהם שרים את "מנגינות", לצלילי אורגן סיקסטיז מונוטוני ומרהיב, אי אפשר שלא להיסחף בלהט שלהם, בצלילי ההפקה המרובדת והמרתקת, המאווררת והקצפתית של אורי אבני, שלכל אורך היצירה מספק שומרי מסך מגוונים, מנווט בווירטואוזיות בין סאונדים, מחשבים, כלי נגינה, וגורם לך להתאוות לשמוע עוד ועוד, להסתקרן איזה צבע יהיה לשיר הבא. ואתה נשאב פנימה ובולע את המנגינות בשקיקה.

   

מה אוסיף? שיתוף הפעולה בין להב לברזילי, שלא להגיד זוגיות, פשוט מופלא. ביצירה הפופית המעולה ובעיקר בשירה הנהדרת, הכה צבעונית, שלהם. להב מוביל ב"כמו כולם" וברזילי מסיים ב"שקיעה אחת אחרונה" היפהפה (שמזכיר ולא במעט את היצירה של שלום חנוך). ראש אחד, שני פיות. פשוט תענוג. אלבום השנה מבחינתי.

(הליקון).


מופע-הארנבות-של-דר-קספר-גבריאל-בהרליה1.jpg
מופע הארנבות של ד"ר קספר (צילום: גבריאל בהרליה)

עידן רייכל. היד החמה.
 
אין כמעט ברירה מלתהות אם אלבום הסולו הראשון של עידן רייכל היה זוכה לאותה תשומת לב (והצלחה) אלמלא תריסר השנים הקודמות שלו בפרויקט. השאלה לגיטימית מפני שיש פער לא מבוטל בין שתי היצירות - עם חבריו להרכב וכסולן.
אני אפילו מעז להתחכם ולקבוע שמלבד שיר-שניים, שלושה מקסימום, שירי "היד החמה" היו מתקשים לעבור את הסינון הקפדני של הפרויקט. לא ששירי הסולו של רייכל גרועים או פחות טובים, הם פשוט אחרים, כתובים אחרת, מוקלטים אחרת וממוענים אחרת. אם שירי הפרויקט היו מיועדים לאוזן הציבורית, לרדיו, למיינסטרים למאסות של מאזינים, צופים ומורידים, הסולו של רייכל נכתב לאוזן הפרטית, לו עצמו, למשפחתו הגרעינית הקטנה – אנחנו רק מציצנים סקרנים.

עם הכוח התקשורתי והשיווקי שצבר רייכל, הוא יכול ובהחלט מותר לו להראות פנים נוספות ביצירה שלו. אישית, קטנה, לא להיטית בעליל (זה שהרדיו ואוהדיו הופכים אותה לכזאת זה עניין לבדיקה פסיכולוגית, ואת הציבור למשל עדרי). יפה שיש לו כאלה ויפה שיש בו האומץ להעיז ולדבר בכמה קולות (לא רק הפרויקט וסולו זה, גם הסשנים האינסטרומנטליים עם פארקה טורה ואחרים) וגם לתחום אותם בגבולות ברורים, מובחנים ונפרדים זה מזה. בבחינת מיסטר עידן ומר רייכל.

הסאונד שונה בתכלית מזה של הפרויקט. וההפקה המוזיקלית מינימליסטית יחסית. ביתית ומינורית. צנומה וקצת מתכתית, מתוכנתת. לא מהוקצעת וממורקת כמתכונת הפרויקט המבריק, מנקז ההשפעות ומגדירן מחדש. הוא המעבד והמפיק המוזיקלי כשגלעד שמואלי,יד ימינו בפרויקט, מייעץ מוזיקלית ומסייע פה ושם, כמו הרבה נגנים אורחים.

אין לו האפיל ה"בינלאומי", שם נרדף למוזיקת העולם שבזכותה התפתח רייכל. ועם הזאת האנושיות המובנית בה, ההורית, האבהית והמשפחתית, היא מהסוג שמחלחל לטקסט בכל שפה. רייכל גם לא מקפיד בה על זהות הסולן. כלומר, הוא בוחר לשיר, כי לא חשוב לו הקול היפה, המושלם, אלא האמירה האישית, הנכונה מבחינתו, ולעזאזל פגמי השירה וההבעה. עובדה שכשחשוב לו קול אחר (ב"געגוע"), הוא מפנה את עמדת הסולו לדנה צלח, פליטת "The Voice" של העונה הראשונה, הרחק מהפרויקט.

11 רצועות באלבום, על 31:49 דקות. יצירות (אחת מהן, "לחכות" הפותחת, אינסטרומנטלית) מהתקופה בה הפך לאיש משפחה ולאב. הנושאים אהבה ותפילה, דאגה לילדה שזה עתה נולדה, מגע יד בטוחה (מוטיב שחוזר בשלושה מהשירים), התבוננות בפרטים הקטנים והרהורים על מוות (כמו ב"אי בודד" שנשמע כסקיצה של הדבר האמיתי). לחנים קטנים ופשוטים, כמעט לא מאתגרים. וגם שר אותם ברוגע ובנינוחות, כמו לעצמו, כמעט בקול אחיד וללא גוונים, ללא שינויי טון או צעקה. ולפעמים זה משעמם ומרדים, עם ובלי כוונות לשיר ערש.


   

שיר הנושא, שילוב של פסנתר, קונטרבס (גלעד אפרת) סקסופון וחצוצרה, ו"לפני שייגמר" הנועל, הם הבולטים לטעמי באלבום. אני לא מתלהב מהמונוטוניות של הלהיט "מעגלים", אולם מצדיע לממשיכו "בחמש שניות", מעין שיר סיכום שיש בו אתניות מחוספסת וכיפית סטייל השמחות-איזבו-בום-פם.

לא קונה את האריזה, חוברת "עשויה בעבודת יד, בעט ודיו". כתב היד של רייכל בלתי קריא בעליל, ואני מסתקרן לדעת מה היה אומר גרפולוג מומחה על מחוללו.

 (הליקון)



עידן-רייכל-יריב-פיין-וגיא-כושי1.jpg
עידן רייכל (צילום: יריב פיין וגיא כושי)

ירוסלב יעקובוביץ'. בכל זאת זה צובט בלב.

אלבום כפול זה (21 לחנים, 78:41 דקות), שבו "מיטב היצירות הישראליות בביצוע הסקסופון הייחודי של ירוסלב יעקובוביץ'", הוא לכאורה לא רלוונטי, מנותק, ד"ש מן העבר. גם באופי המתוק-נוסטלגי של העיבודים והביצועים, גם בזהותו של הסקסופוניסט – יעקובוביץ' האגדי, שהיו תקופות בפופ-רוק הישראלי (בעיקר בשנות השמונים של המאה שעברה) שאי אפשר היה בלעדיו בשום אלבום ואולפן, בהקלטות כהופעות טלוויזיה.

יעקובוביץ' 2015, לוחם ומהפכן בצעירותו, אינו מציע שום חידוש לא ג'אזי ולא סקסופוני בהקלטות אלה, בעיבודיו ובהפקתו המוזיקלית של בנו, דניאל יעקובוביץ'. לא נועז,  לא תוקפני, לא מסעיר. לא רוח תזזית, לא פרשנות חדשנית, רק היצמדות - בסקסופון, קלרינט וחליל - למקורות האופטימלי. רך ומרוכך, יותר דבש מרוק'נרול.
אבל, זה אמנם לא חדש לנו, אבל כיף לקבל דיאגנוזה ממישהו שהעתיק את פעילותו אל מעבר לים – שכותבים כאן מנגינות ולחנים נהדרים, שהם מספיק חזקים גם ללא המלים.

אני לא יודע מה אומרות הבחירות האלה של האב ובנו (ורוח הסקסופון) לאוזן זרה, לטעמי - יעקובוביץ' לוכד בשירים שבחר את הנוגות הבסיסית, שלא להגיד המלנכוליה הלאומית, ממש סוגד לה בערגה. בגישה תמציתית, הנשיפה כנגד השירה האנושית, ללא יציאות ג'אזיות ופראזות רוק'נרוליות, הנהוגות במחוזות הנגינה שהרו את יעקובוביץ'.

הלב הם שירי ארץ ונופיה  - "משירי ארץ אהבתי", "אתה לי ארץ", "שיר ארץ", "אין לי ארץ אחרת", "שיר העמק", "כנרת" (שם הרי גולן), "בגליל", והאחרים שירים "בסביבה" – "מה אומרות עינייך", "רוח סתיו", "אנחנו מאותו הכפר", "האורח", "ימים לבנים", "שער הרחמים" וגם "זה לא בדיוק געגוע", הלחן הפחות מוכר, הכי חדש (והאנטגוניסטי) באוסף, של יהודה פוליקר מ-2004.

מסמבורסקי, נרדי וזעירא ועד יידוב, אלאל ומאיר בנאי, וגם ארגוב ושמר (שלושה כל אחד), קראוס (שניים), זראי, רוזנבלום, הירש, אילת, פייקוב וקלפטר. ובכל זאת זה צובט בלב – ההרגשה שלו והתחושה שהוא מצליח להעביר.

(התו השמיני)


ירוסלב-יעקבוביץ-Patryk-Rebisz.jpg
ירוסלב יעקבוביץ', צילום: Patryk Rebisz



22/12/2015   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע