לצלילי ירושלים של זהב

מי אמר שמירי רגב, שרת התרבות, "רעה" לתיאטרון הישראלי? העובדות, ככל שנוגע לפרס התיאטרון הישראלי, מוכיחות אחרת. שנה שניה ברציפות שהטקס בנוכחותה (המתארח במרכז ענב בתל אביב) זוכה לעניין רב ולביקוש שיא, גם אם לא מהסיבות הנכונות. וכבר הועלה רעיון להעבירו בשנה הבא לאולם גדול יותר. הכל בזכות השרה.

אלא שהפעם הפתיעה השרה רגב בנאום פייסני, גם אם אסרטיבי, שזכה למחיאות כפיים ולא לשריקות בוז, כפי שהורגלנו בטקסים קודמים. ניטרול חומר הנפץ היה הדדי: התזמורת (עדי רנרט בפסנתר, אסף רוט במרימבה, קרן טפרברג בתופים) ליוותה את עלייתה לבמה - להענקת פרס ההצגה המקורית של השנה - לצלילי "ירושלים של זהב", כהדהוד לשמלת ירושלים שלבשה השרה בפסטיבל הקולנוע בקאן, רק יום קודם.

רגב, בתגובה - אם כי בנאום מתוכנן כהרגלה - ביקשה מהנוכחים להיות לא צפויים ולרדת מהשבלונה של קריאות בוז כנגדה. "אני מסתפקת בקאן", אמרה בחצי חיוך. "היה לי חשוב להגיע כדי לכבד את יוצרי התיאטרון שפעלו ללא לאות", הוסיפה, וגילתה שלשם כך הקדימה את שובה לארץ בלילה ללא שינה.


אודליה פרידמן, השרה רגב, חנן שניר, אפרת בן צור ונעל סמל (צילום: איציק בירן)

השרה, שהשכילה להתעלם מעקיצותיה הפוליטיות של המנחה רבקה מיכאלי (קטעי קישור: אפרים סידון), חזרה על עיקרי תפישתה ואמונתה, אם כי בטון הרבה פחות מתנצח ומתריס, לפיהן היא פועלת למתן הזדמנות שווה בתמיכה לקידום פעולות התרבות לכלל האכלוסיה, בני דתות ומוצאים אחרים, תושבי הפריפריה, לטובת "מציאות אחרת... פסיפס בשלל צבעים, הרמוניה שתבטא גיוון". "זו זכות גדולה להיות שופר של הקול האחר, ולא חשוב המחיר", אמרה רגב בקוראה לנוכחים, הצמרת הניהולית של התיאטרון בישראל, לעבוד ביחד "ולא לשחק ברוגז. אני לא נגד. אני בעד. אני בעדכם. בעד אדם. בעד כולנו", הטעימה, וקצרה הפעם תשואות.

גם דבריה על הפרסום הצפוי (בתוך חודשיים!) של המלצות התקצוב החדשות, על קידום יוזמתה לקציבת קדנציות הניהול בתיאטרונים הנתמכים על ידי המדינה, על היעדרם המצער של תיאטרוני גשר, יידישפיל ואחרים מטקס חלוקת פרס התיאטרון, כולל אמירתה נגד נסיונות החרמה מבית ("אמנים מחרימים לא באמת אוהבים את הקהל שאוהב אותם..."), התקבלו ללא הפרעה ובהסכמה.
 
בראש המצעד: הבימה והקאמרי
 
והיו גם פרסים, 21 על הישגי השנה החולפת, תשע"ז, ועוד אחד, למפעל חיים, על שמו של השחקן מאיר מרגלית, לשחקן הוותיק גדי יגיל. התיאטרון הלאומי הבימה היה המנצח הגדול של הטקס ה-22, עם עשר זכיות על חמש הצגות, כשהחשובים והמשמעותיים שבהם היו ארבעת הפרסים ל"אשה בורחת מבשורה", על העיבוד למחזה של חנן שניר (לספרו של דוד גרוסמן), על הבימוי (גם הוא חנן שניר), כהצגת המחזה המקורי הטוב של השנה וגם השחקנית הראשית של השנה, אפרת בן צור, בשוטף שחקנית תיאטרון "גשר", שבדברי התודה לתיאטרון הבית שלה רק המחישה עד כמה חיונית וחשובה השתתפותו במעמד. ממש כפי שדברי התודה של יגיל לתיאטרון היידישפיל, האחראי לשובו לבמה, העידו שאל לתיאטרון היידישאי הוותיק לוותר על נוכחותו.


רבקה מיכאלי וגדי יגיל (צילום: איציק בירן)

שלושה פרסים נפלו בחלקו של המחזמר "עלובי החיים" בהפקת הבימה - המחזמר של השנה, עיצוב התפאורה (ערן עצמון) ושחקן ראשי במחזמר - קטגוריה חדשה השנה (לזמר-שחקן אמיר דדון). "לבד בברלין" זכתה בשניים: עיצוב הווידאו (ניב מנור) והשחקן המבטיח (בן יוסיפוביץ, גם על הופעתו בהצגה "קוריולנוס").  ההצגה "סיפור פשוט", עיבוד יצירתו של ש"י עגנון, זכתה בפרס המוזיקה (דניאל סלומון).



איתי טיראן, מיה דגן (צילום: איציק בירן)


התיאטרון הקאמרי, שותפו של "הבימה" בהפקת "אשה בורחת מבשורה" (ולפיכך שותף בארבעת הפרסים לעיל) זכה בחמש נוספות (ותשע בסך הכל) גם הוא על חמש הצגות, בהם שני תפקידי המשחק הגבריים החשובים של "מפיסטו" (עיבודו החדש של הלל מיטלפונקט לספרו של קלאוס מאן) - איתי טיראן כשחקן ראשי ואלי גורנשטיין כשחקן המשנה; מיה דגן, כוכבת "מצחיקונת", זכתה בפרס השחקנית הראשית במחזמר (גם היא קטגוריה חדשה); המחזמר "סיפור הפרברים" זכה בפרס עיצוב הכוריאוגרפיה (אביחי חכם); ואילו המחזה המתורגם "עמודי החברה" (הנריק איבסן) זיכה את ג'וי ריגר כשחקנית המבטיחה של השנה.


אשה בורחת מבשורה (צילום: ז'ראר אלון)

אחריהם תיאטרון בית ליסין, עם ארבעה פרסים לשתי הצגות ("הר לא זז" עם עיצוב תלבושות למאור צבר, עיצוב תאורה לזיו וולושין, והשחקן המבטיח - ביחד עם בן יוסיפוביץ' – לשאדי מרעי; ו"לצאת מהארון" הקומדיה של השנה) ותיאטרון באר שבע, עם שלושה פרסים להצגה אחת ("הורים איומים" של ז'אן קוקטו: ההצגה המתורגמת של השנה, בתרגומו של אלי ביז'אווי ושחקנית המשנה אביגיל הררי).


הורים איומים, אמיר קריאף, נעמי פרומוביץ' ושירי גולן (צילום: מעיין קאופמן)


תיאטרוני הפריפריה האחרים, חיפה והחאן, נותרו בידיים ריקות. לאו דווקא משום היותם טובים פחות, כמו בשל הצטיינותן של ההפקות הזוכות. אם כי ראוי לציין שהפקת החאן את "חלום ליל קיץ" של שקספיר, "נפסלה" מטעמים טכניים (מה שצימצם את המועמדות לפרס הקומדיה לשתיים בלבד...) בגלל שהתיאטרון לא הצליח להציגו ב-31 בדצמבר כפי שהתכוון, אלא כשבוע מאוחר יותר, ולפיכך יהיה זכאי להשתתף בפרס הבא, לשנת 2017). מתוך 28 הצגות שסיפקו את המועמדויות הסופיות, זכו בסופו של דבר 12 בפרסים.
 
בסימן פרידות והתחלות חדשות
 
בתוכנית האמנותית נטלו חלק שמואל וילוז'ני, במונולוג פתיחה מבריק מ"כטוב בעיניכם"; "לוס פיקודוס צפונוס" (מוצי אביב, דובי גל, אבי דור ואשר סיוון) במחווה מוזיקלית לגדי יגיל, יוצא הלהקה; חמישיית "האשכנזים" בשיר ההומוריסטי "דברים שאף אחד לא אמר אף פעם"; והשחקנים יניב ביטון ואיתי טיראן במערכון פרידה משעשע ביותר ממנכ"ל הקאמרי היוצא נעם סמל, אחרי 26 שנים בתפקיד.


איתי טיראן ויניב ביטון (צילום: איציק בירן)

הטקס עמד גם בסימן פרידה מאילן רונן, המנהל האמנותי של הבימה (ומי שביים את "לבד בברלין"), ובברכה לכניסתם לתפקידים חדשים לשמוליק יפרח (Will-Blossom במערכון ביטון וטיראן) כמנכ"ל הקאמרי, משה קפטן (במאי "עלובי החיים") כמנהל האמנותי של הבימה, ואורן אהרוני כמנכ"ל תיאטרון באר שבע (במקומו של יפרח).

עולם התיאטרון הישראלי נפרד גם מאנשים יקרים שהלכו לעולמם בשנה החולפת - השחקנים יהודה אפרוני ושלמה תרשיש, המחזאי גלעד עברון (שמחזהו "הר לא זז" נחל השנה הצלחה רבה), הבמאי מיכה לבינסון, המפיק עודד פלדמן (מנכ"לם לשעבר של הקאמרי וחיפה), עסקנית התרבות שרה ליסובסקי ועמיתנו, מבקר התיאטרון אליקים ירון.