סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
מוזיקה
לוח האירועים 2024 מרץ 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן פותח קופסה לגברים בחורף
 

 
 
חמישה יוצרים מתחדשים בימים אלה באלבומים טריים. מי המס את עמוס אורן ומי לא הצליח להרשים?


אור הילאי

שני עניינים צדים את האוזן באלבום הבכורה חסר השם של אור הילאי. האחד הוא שירתו המיוחדת - הרכה, החמה והמנחמת, רומנטית עגולה ומלטפת. היום כמעט שלא שרים כך. יוצאי להקת הנח"ל של פעם. זוכרים את שאול צירלין ב"סוכר", או את דני כץ?

עניין שני הוא שפתו יוצאת הדופן - בהשראה קדומה, בתמימות נשכחת ובערגה לעבר, מורכבת מדימויי טבע ותיאורי נוף, ומתובלת בצירופי מילים ותחביר של פעם. דוגמת "כוכבים שראינו ביחד/ שירים שיודעים לדבר/ ילדים שאנחנו מתחת/ לזמן שבחר למהר// חלומות שחיינו בלי פחד/ שנגדל והכל יתגשם/ בינתיים לנצח כמו פעם/ יהפוך העתיד להווה" מ"לנצח כמו פעם", בלדה לזוגיות שפותחת את האלבום.

שירה יפה ושירים יפים (שמונה במספר על 25:55 דקות). שירי אהבה וחיזור, של חלומות וחיפוש עצמי. המבע אקוסטי בדרך כלל, דוגמת הוואלס המתערסל של "ורד אדמדם", פולק המסע של "רכבת אל החופש" (שהוא מסע אל ההכרה והתודעה), החליל הבארוקי של "אם תדע", שיר פרידה וגעגוע באיכות היימנית, או האקורדיון של "יפת עיניים"; מלבד שניים, "אוויר לדרך" ו"אהבה בפשטות" שלקראת סופו, בהם בולטים ניואנסים חשמליים-אלקטרוניים, שמגבירים ניחוח אתני-פולקלורי של מוזיקת עולם בינלאומית.

הילאי מוכשר. הוא כתב, הלחין ושר, היה שותף בעיבודים ובהפקה המוזיקלית, ניגן בגיטרה, בקלידים ובחליל (ממש כמו פעם) וגם אחראי לגרפיקה. לאלבום נחוצה הגהה מסיבית ("אצתמק") ולהשלמת התמונה צריך לראות את הילאי על במה (עצמאי).


אור הילאי, צילום: אופיר בן שמעון



  


יקיר הלל - כך לא נראית אהבה

שם אלבום הבכורה של יקיר הלל לא נכון לו. הוא בנאלי מדי, והדבר האחרון שיש בהלל ובאלבום שלו זה בנאליה. חלקו הגדול, שמונה מתריסר השירים שבו, הוא יצירה מרתקת, יוצאת דופן, אפילו מבריקה, עם אמירה תוכנית ומוזיקלית לא שגרתית ובלתי צפויה.

יש להלל נוכחות קולית מרשימה. הוא נשמע כממשיך דרך מודרני למסורת השירה והאמירה של אילקה רווה, שמעון ישראלי ואריק לביא של פעם. ממש כמו ששיריו הם תוספת מאוחרת ועכשווית, סביבתית, חברתית ואנושית, לשירי מדבר, רועים ורוכבים קדומים.

"ממלכת יהודה", "ליל אלול על ההר", "ספינת העבדים" ואחרים בחלקו הראשון והמצוין של האלבום הם גוספלים עבריים עמוקים ומהדהדים, ממש כמו נגינת הבנג'ו שלו. הראשון ("ידי קצרה מלהושיע/ הלא תראה הלא תדע/ איך שהורסים באין מפריע/ אדמת ממלכת יהודה") הוא פולק-אקולוגי טעון במחאה נגד בולענים בים המלח וזיהום נחלים בנגב. השני הוא קאנטרי דרומי דרמטי שמיטיב לתאר נופים ואווירה מאובקים; והשלישי מנכס לעצמו בצורה מרשימה, מלאת פאתוס ואמת, שורשים אפריקאים.

שיר הנושא הוא קינת אהבה מלאת הוד, צרובה בחומו של מדבר צחיח. את "שיר נודד" מאפיינת שירת נשמה בוערת, "הנה האושר" הוא סוג של קאנטרי אופראי ואילו "שיר בסגנון יווני-רומי" הוא דרמה רוקנרולית, שמזכירה איך הפכה ארץ הקודש לאדמת דמים.

האלבום ארוך מדי (56:27 דקות) ולקראת סופו קצת חוזר על עצמו וחדל מלרגש, על אף "פגז", הרצועה החבויה בסוף האלבום, אמירה אפוקליפטית על המצב והסכסוך המדמם. אולם טקסטים טובים, קול מעניין, שירה מצוינת, הפקה מוזיקלית נהדרת (יוסי מזרחי, הקולקטיב) מלאת בשר והדגשים נכונים, הופכים את "כך לא נראית אהבה" לקרש קפיצה למציאות אחרת, מחזירים את ההווה לעבר ומשרטטים - באופן כללי וגם ליקיר הלל - עתיד מזהיר (עצמאי).


יקיר הלל, צילום: שי שגיא



  

 
נדב הולנדר - מתת ועוגן

לרגע אחד, ב"להפסיק להביט לאחור", השיר הפותח את "מתת ועוגן", אלבום הבכורה של המוזיקאי נדב הולנדר, קיוויתי להיפגש סוף-סוף עם צד רציני, או לחילופין צנוע ומכונס שלו. אבל לא הולנדר. הוא שאחראי למוזיקה בקומדיית הפרינג' המצליחה "מייקל" ולפארודיה המיותרת "אבי הזמר", לא מצליח להימנע מהתבדחות וסתלבט.

יש לכבד את ההחלטה לעשות הכל לבד - לכתוב מילים (מלבד שיר אחד, "השומר" של אלי אליהו) ולחנים (עשרה שירים, 31:56 דקות), לעבד, להפיק, לנגן ולשיר - אבל הוא לא מספיק טוב ומוכשר בשביל הכל.

התוצאה חובבנית משהו. נשארת ברמת הרעיונות והטיוטות. נגינת הקלידים שלו חלולה ולא מספקת. לא מנומקת ולא נקייה. ולא רק הדיקציה לא שלמה, גם הפונט שבו המילים מודפסות אינו ברור. למרבה הצער אני נוטה להסכים עם ההרגשה שעולה מ"בלעדיי": "או שהזמן לא עובר/ או שנגמרה הבטריה/ השעון עומד במקום/ זה ערב נורא ואיום...".

גם שם האלבום מעיד על חוסר רצינות בלתי נסבל. חמישה שירים הוקלטו במתת וחמישה בהעוגן. אפשר לחשוב יצירת מופת, אבי רוד שלו. אפילו הפוטנציאל הקומי של השירים הוחמץ. את "יומבו" (הנועל) אנחנו זוכרים לטוב מאלון עדר ולהקה, ואם עוד משהו ראוי להזדמנות נוספת זה "טיפות" - קטן ומתוק, ג'אזי משהו. לטעמי, לו נשאלתי הייתי ממליץ לגנוז. לתומכי הדסטארט מגיע יותר (קמע).


נדב הולנדר, צילום: דניאל צ'צ'יק



  


רן ראשון - עת לזרוע

כולם רוצים להידמות לאביתר בנאי, או לפחות להיות חברים שלו. רן ראשון מגשים חלום כפול ב"עת לזרוע", אלבום הבכורה שלו, ששיר הנושא שלו, דואט משותף לשניים, הוא אולי תמצית החיים שבין האמנות והפרנסה לבין האמונה והמשפחה: "עת לזרוע אמונה/ בין חיתולים והפרעות שינה... בנינו מגדל מגילויים של ישועות/ ובו גידלנו פרנסה, ילדים ותהיות/ איך הנעלם מחבר את כולם/ איך הנעלם מחפש את כולם".

בתשוקה וביכולת לחיות את האמנות מבלי לוותר על האמונה, ראשון, בעל תשובה ואב לשלושה, שואב השראה ברורה מבנאי. חוצב מנגינות וניגונים מן הנשמה לתריסר שירים של התגלויות ותובנות, תהיות, היסוסים וחששות שנכנעים לאמונה, לצד מאבקים פנימיים שמסתיימים בהארה.

הטקסטים פילוסופיים במידה ("המסובב", פולקאבילי צוהל עם ישי ריבו), פתוחים לפרשנות, כל אחד כמידת נכונתו ורשותו למחשבה חופשית ("בור עמוק"), או בקבלת הדין כמלותיו ב"התנוצצות" הפותח: "להניח את הראש לדקה/ להתכסות בנעימות האמונה".

48:19 דקות שנתמכות בהפקה מוזיקלית קשובה וחילונית לגמרי של יהוא ירון, פולקית-אתנית-רוקית, יצירתית ומגוונת, עם שירה שהיא שֹיחוּחַ עם הבריאה - ספק תפילה, ספק יבבה. או שאתה מתחבר לזה, או שלא (קמע).


רן ראשון, צילום: אסף אנטמן



  


ניר שלמה - האמת היא שריר

ניר שלמה
הוא הרוקר הקשוח מבחוץ והרך מבפנים, אבל צריך לחפור עמוק כדי להגיע אל התוך. אלבום שני, אישי מאוד בדרכי ההבעה הייחודיות שלו, שהן חבילה מלאה בגיטרות, גרנג'יות ודיסטורטיות, זעם וכעס כנגד כל העולם ומאבקים פנימיים, עם המחשבות והסיוטים, השקרים והאמיתית שכולנו מתמודדים עימם, בין במרומז, בין במפורש.

"האמת היא שריר/ לא תזיז אותו והוא/ יתחיל להתנוון/ כשתקבל בדיוק מספיק כדי/ לא להתלונן" מהשיר הפותח "השקר הגדול ביותר", שמעניק לאלבום את שמו, הוא דוגמה לכתיבה המדוברת שלו, לעתים גם בוטה, חפה מפואטיקה ומצליחה להיות אניגמטית ומאתגרת. אינדי רוק דברני ואפלולי שמזכיר בהתמסרות לאמנות שבו את יהוא ירון ובהתמודדות עם השדים שבפנים את אביב גדג'.

עשר יצירות (על 41:23 דקות) שרק במאמץ אפשר לקרוא להן שירים, מפאת מקוריותן ומבניהן הבלתי מתיידדים. מסע חפירות אינטנסיבי בתוך הנשמה ששֹשֹ לפצח, לפענח ולנצח את השיטה, מתגאה בתבוסות ובכשלונות, פה ושם בז לנצחונות קטנים - מול המצפון ("חופשי"), בחיי האהבה ("מתחת לגלים") והזוגיות ("לישון בלעדייך"), בתוך סחי המציאות ("כל הנוצות הלבנות"), מירוץ החיים ("אגרוף"), טבעו של האדם ("עדר") ומשמעות קיומו ("זן"). הסיום, עם "אהובה", מציע סוג של פיוס, מצב רוח של מחילה וגם מלודיה נעימה. קשה גם כשזה רך (קמע).


ניר שלמה, צילום: עומר מסינגר



  


01/01/2018   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע