סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
מוזיקה
לוח האירועים 2024 מרץ 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן אלברשטיין ושבן: אשפי ההגשה
 

 
 
שבן לא מנסה לגנוב את ההצגה. הוא שם לשרת אותה. מתמסר אליה כתלמיד אל מורו... פה ושם יוסיף או יציע דגש הומור, כבדרך אגב, לא ימנע מהפלא להתרחש... וחוה שרה. מגישה, מספרת, משחקת, מציגה. חיה את השירים. באינטונציות קול ובמחוות ידיים וגוף. כמו שעת סיפור לצמאי תרבות. כשהם מבקשים היא טוענת אותם בבדיחות הדעת ואף בליצנות, כשהם מבקשים היא כואבת עימם. המגישה המושלמת."
במופע של שלומי שבן וחוה אלברשטיין - הוא מנגן והיא שרה, הוא מתמסר לפלא והיא חיה את השירים


הם ללא ספק שניים מגדולי המגישים והפרשנים בזמר העברי בכלל ובפופ הישראלי בפרט, לבטח לאחר הסתלקותם של אריק לביא ויוסי בנאי. שיתוף הפעולה הבימתי שלהם, עם כל היותו יציאה מרהיבה והמצאה בלתי רגילה, הוא הדבר הכי מתבקש והכי מובן מאליו שניתן היה להעלות על הדעת. קבלו את שלומי שבן בפינה השמאלית (של הבמה) ואת חוה אלברשטיין במרכזה. הוא מנגן. היא שרה. שירים שלה.

הקוסם המשרת

אלברשטיין, ששרה כבר עם כל פורמט נגנים מלווה אפשרי, עושה זאת הפעם עם שבן כתזמורת שלה. היא עם המיקרופון. הוא עם פסנתר כנף משמאל, איתו יפלרטט עם מרבית שירי המופע, פסנתר "עומד" ותוף-דוּד מימין, שישמשו אותו במקצת האחרים. כמעט ולא עושים מופעים כאלה. רק יחידי סגולה.

"הערב הזה לא היה בתוכניות שלי", "תתנצל" אלברשטיין בעיבורו של מופע. "רק ששלומי לא הירפה. היה לשלומי חלום, והחלום שלו היה לחוויה מענגת בשבילי". גם בשבילנו, הצופים, המשתאים, האוהבים, הלא שבעים.


חוה אלברשטיין ושלומי שבן, צילום: שלומי פינטו


שבן, אתם מכירים כבר, הביא את העיבודים. ממוחו היצירתי הקודח. העיר, טילטל והסעיר את הרפרטואר האינסופי של אלברשטיין. ניער את האבק מחלקים בלתי מבוטלים בו, טען בחשמל את האחרים. שכנע את הפסנתר שהוא יכול, הפסנתר, להתאמץ ולהשתדל קצת יותר. עיבודים שמן הסתם האירו שירים נושנים - וגם חדשים - בהילה אחרת, הציתו בחוה געגוע, נטעו בה אתגר ושכנעו את הגברת הראשונה לחזור אל פרֶה-קלאסיקות שלה, אל שירים שחלק מהם כבר שכחה שהקליטה ושרה אי פעם, בלי כמובן להתמכר לנוסטלגיה סנטימנטלית. בכל זאת, חוה אלברשטיין.

הוא קוסם. זה לא חדש. כשמתרגלים לסיטואציה - וזה קורה חיש קל - מתמגנט המבט על אצבעותיו הרצות על הקלידים, מלטפות אותם, דוחקות בהם, צובטות אותם, מכות בהם. וירטואוזיות היא לא מילה גסה אלא יכולת מבורכת להתגאות בה. לכן המראות שמונחת בניצב למצע הקלידים בפסנתרים בהם הוא מנגן. אולם לרגע שבן לא מנסה לגנוב את ההצגה. הוא שם לשרת אותה. מתמסר אליה כתלמיד אל מורו. קשוב לשירה שלה, לניואנסים בהבעה שלה, לא מפריע לרגע. פה ושם יוסיף או יציע דגש הומור, בקטנה, כבדרך אגב, לא ימנע מהפלא להתרחש.

והיא שרה. שרה? מגישה, מספרת, משחקת, מציגה, מפרפרמת (אין מילה כזאת בעברית). חיה את השירים. באינטונציות קול ובמחוות ידיים וגוף. כמו שעת סיפור לצמאי תרבות. כשהם מבקשים היא טוענת אותם בבדיחות הדעת ואף בליצנות, כשהם מבקשים היא כואבת עימם. המגישה המושלמת. אין בילתה. רק מירי רגב משוכנעת ששרית חדד היא הזמרת הלאומית.


שלומי שבן, צילום: שלומי פינטו



ילדות ושנות ה-70

שני מנייני שירים ויותר, על יותר משעה וחצי. רובם ככולם שירים שנכתבו על ידי נשים, אבל גם אלה שנהגו על ידי גברים מצאו אצל חוה פה הולם וביטוי אידיאלי, ובתמורה הפכו אותה לקול חשוב, בולט ומעצב.
הפתיחה, עם "מנת קרב" של דוד אבידן, חדשה מדי, לא מוכרת מספיק (מאלבומה "ואיך אצלך", 2013), אפילו מכה בהלם.

"לשתות מים כבדים/ לנשום חיל-אויר צח/ ללבוש מדים ומועדים/ לנצח את המנצח/ לרדת לחיי הירידות/ לעלות בנסיקת נשיקה/ לאבד אבדות אבודות/ ולמצוא את כולן במכה/ ולא לאבד נוזלים/ ולא לתרום כסף או דם/ כי כל העולם נוכלים/ ואתה לא בעדם/ אבל לחכות לעתיד/ בעיניים פקוחות לרוח".

אבידן, אבל חוה של עכשיו. דעתנית, דאגנית, פוליטית, הומאנית. מתחברת בדרכה הייחודית לניגון יהודי של בידי בידי דם דם. מכל כיוון סוג של מוטו ומגדלור.

היא עושה זאת לבושה בשחור כשברקע, מאחוריה, דימוי של בלון אדום מוקרן על יריעת בד לבנה ענקית, תלויה באלכסון בירכתי הבמה, כבמעין רישול מתוכנן, ונפרשת כמעט עד קדמת הבמה, מתחת לרגליה ולרגלי שבן (עיצוב במה - וגם תאורה - שי שטריקר). מוטיב הערגה לילדות לובש מיד פנים ומשמעות עם "חופשה באדום", גאולה ועדנה לשירם העתיק של עמוס אטינגר וסשה ארגוב, שנכתב עבור להקת הנח"ל בתכניתה "לא לצאת מהכלים", 1959, כשחוה היתה בת שמונה.


חוה אלברשטיין ושלומי שבן, צילום: גיא פריבס


רק אחריו היא הופכת את ההזדמנות יוצאת הדופן שזימן לה שבן, לחזור לשורשים ולצאת במסע שלה אל ימיה הראשונים כזמרת, אל הבלדות שעיצבו את דרכה בראשית שנות ה-70, עם "סולווג" שכתבה והלחינה דפנה אילת בעקבות גיבורי "פר גינט" של איבסן; "תפילת יום הולדת" של תרצה אתר ומשה וילנסקי שמתלבש בול על האירוניה המופלאה שלה, בטח במפגש המחודש עם "אלוהים שלי אשר מאחורי הברוש"; "כשתגדלי תביני", גם הוא של אתר וּוילנסקי, כשהיא נהנית להיות סבתא בשובה אל השאלות הדעתניות לאמא ולתשובות הבוגרות לבת; ו"כל יום מאבדת" של רימונה דינור ווילנסקי, שיר עגבים וחשקוקים נועז דאז, כשלנערות "אסור" היה לעגוב על בחורים.

היא כמעט ולא זזה ממקומה, מבטלת את דרישת הלייב, לתת שואו. כשיש שירים טובים (מעולים, בינינו) שמספרים סיפור, ויכולת מוכחת לבצע-לספר אותם, לא צריך הצגה מול העיניים. כן, בהחלט. מילים יכולות לרתק.

קצת יידישקייט

לוקח זמן להיכנס לראש ולנגינה של שלומי, ומלאכת הניחוש את השירים על פי פתיחתם נעשית הנאה מענגת. לצלילי הטונים הנמוכים שהוא מגרד מפסנתר הכנף מבהירה חוה שהיא כאן לא רק לשעשע אלא גם להבכיא ולהדמיע, עם "שיר משמר" הכואב והמוטרף מדאגה שכתב נתן אלתרמן לבתו תרצה אתר (וילנסקי, איך לא, הלחין). אתם יכולים לשמוע את השיר העצום הזה אינספור פעמים, רק אצל אלברשטיין הוא נשמע חד-פעמי. ממש כמו הערגה והגעגוע לנופי המולדת ב"שיר תשרי" של רחל שפירא ודני עמיהוד (מ"התבהרות" 1978), שמילותיו ("השמיים משתנים לעיני החקלאים/ השכנים מתכוננים לימים הנוראים") נדמה שנכתבו בימים אלה ממש של חמסינים וטרור חקלאי.

חוה, כמו חוה, לא תוותר בשום מקרה על הזדמנות להזכיר את השורשים היהודיים עם שירים ביידיש וברוחה. גם עם שלומי. תחילה "א דודעלע" הישן-נושן, המיוחס לר' לוי יצחק מברדיצ'ב, ניגון חסידי שהוא יותר תפילה ותחנון בפני הקב"ה; בעקבותיו את "בלדה על סוס עם כתם על המצח" שכתב יורם טהרלב כאילוסטרציה למעשיית-עם כובשת והקהל - גם אתאיסטים גמורים - מצטרף בדבקות לפזמון חסר המילים שהלחין מתי כספי.

ולפני שנספיק לתת דין וחשבון לעצמנו מתי היתה הפעם האחרונה שבה שמענו ניגונים יידישאים מפי זמרת רוק (ואלברשטיין של השנים האחרונות היא בהחלט כזאת) היא נועלת את הפרק הזה ב"שיר השקיעה", גם הוא מאותו פלך, תרגום של רחל שפירא לאיציק מאנגער שהלחין מוני אמריליו. שיר שלדבריה כמעט לא שרה עד הסיבוב עם המופע הזה, ובפיה גם שיר "חדש" לגמרי יכול להישמע חבר ותיק בהאזנה ראשונה.


חוה אלברשטיין, צילום: אסף אנטמן



שוקעת-זורחת

משקיעה לשקיעה. ממאנגער לרמי פורטיס. כן. שיחקו אותה שלומי וחוה עם "שקיעתה של הזריחה" האפוקליפטי של פורטיס וסחרוף, שבפיה ובפרשנותה הנינוחה והישובה נדמה כשיר עם ישראלי. דימוי הווידיאו (שעיצבה הציירת מאיה גולד) מסחרר בעוצמתו הוויזואלית, כששולי יריעת הבד "עולים באש", והיא "נאכלת" על ידי הלהבה עד שהיא "מלחכת" את רגלי כסאותיהם. יציאה עצומה, ביצוע מפתיע, מרגש בהדגשים שלו, נפלא באימפקט שהוא מייצר.

"מנת קרב" לא נשאר חדש בודד במערכה על לב חסידיה משכבר. בהמיית גוספל וכששבן חוצה את הבמה אל הפסנתר שמימין, אלברשטיין מגייסת לשם כך את "בוא המורה", שיר הנושא מאלבום האולפן האחרון שלה עד כה (2016; ובאמת, מה עם אלבום חדש? עברו כבר שנתיים. לא אופייני).

"כי זאב עם לעם אדם לאדם/ עמית לרעהו בור שחת כורה - בוא המורה// כל שביל נשתבש וכל אורח נסתם/ מלב האדם אל לב האדם - בוא המורה// כי חלל המבוכה כבש לבבות/ של עדר רבוא רבבות - בוא המורה// כי מולך הטרף פער את לועו/ בוהה לו סוגד לו עולם ומלואו - המוצא הורה// אף אם ישלחו עקרבים ופתנים/ בך הרחום יידו אבנים - בוא המורה// כי גדל האסון וגברה הרעה/ אולי אות ייסוריך יגדיש הסאה ודרך יורה".

המילים של אנדה עמיר הקדימו את זמנן ומתכתבות עם המציאות ונורמות ההתנהגות הפוליטיות והחברתיות, וגם בלי שהתכוונו לא היה מתאים ממנו (בלחנו המרטיט של ערן ויץ) לקונן את מותם הנואל והמיותר של עשרה צעירים באסון השיטפון.


חוה אלברשטיין ושלומי שבן, צילום: גיא פריבס


שלומי נשאר אצל הפסנתר הניצב עוד שני שירים. בניגוד לצליל הקלאסי, המנחם והעגול של פסנתר הכנף (יחסית, כשזה בידיו של שבן), לעומד יש צליל יותר מתכתי, יותר עצבני, חסר סבלנות ומטריד, מן הסתם כדי להעצים את תחושות הכאב והאובדן, וגם את החוסן הנפשי העצום וההעצמה הנשית המפליאה שב"אדבר איתך" הנאדר ("כשאתה חיוור מצער/ מתחפר בשתיקתך/ תן לי לדבר אליך/ וללכת בין צלליך/ להיות איתך// לא אשאל אותך מדוע/ לא אחריד את בדידותך/ זהירה, כמו מהססת/ באותות חיבה וחסד/ אדבר איתך") של שפירא ואלונה טוראל.

משם ממשיכים ל"בגלל הלילה" ("אינני נלקחת לשום מקם/ בכיתי בגלל דברים שאין להם שמות/ ובגללך למשל בכיתי רק לרגע/ מפני שהיו בי דמעות פתאום// לא בכיתי כדי שתלך/ רציתי להחליף את המילים/ ביקשתי ללכת מעט אחריך/ חשבתי שתלך בצעדים קטנים") של אתר ודפנה אילת. שתיים מהקלאסיקות הגדולות של אלברשטיין, אף על פי שהיא נשמעת כלא מתאמצת, כאילו שרה לעצמה.

בין לוין, שמר וגרשווין

כששלומי חוזר לפסנתר הכנף חוה מזדקפת שוב. את "לונדון" של חנוך לוין היא שרה הפעם כאילו ניהלה שיחת ילדוֹת בסלולר, עם חברה או חבר. הכי דור הכאילו, הזה והבאיוש. גם הייאוש נשמע די קרוב. מה שמזכיר את העברית המושלמת והעילאית שבפיה, מדוקדקת ומדויקת, ומוכיחה שאפשר להקפיד ולא להישמע פאתטי, אם זה מה שמטריד את העילגים שבזמרינו.

מהמפלט האוטופי בלונדון היא חזרה בְּ"געגועים" אל בית אבא ואמא בקריות, לצעירותה ולתחילת דרכה כיוצרת ("וכשכותבים עלי/ איזו מילה טובה/ אני עדיין מקווה/ שאבא כבר שמע/ שאמא מתגאה/ רוצה להיות ילדה טובה// אני לא בוכה/ רק מתגעגעת") שהיא כתבה והלחינה, אחד מיני כמה שירי סיום וסגירת מעגל שיש באמתחתה.


חוה אלברשטיין ושלומי שבן, צילום: שלומי פינטו


כמובן שאי אפשר ללא "תרגיל בהתעוררות", השיר שהתחיל את החיבור ביניהם, באלבומו באותו שם של שבן, מלפני ארבע שנים. שיר של שאלות גדולות, בלבול ואובדן, שכול וגם יתמות ("אם זהו רק תרגיל זה אכן תרגיל מוצלח/ השמיים צבועים וניל/ האופק מפויח/ הכל חוזר אדום יותר באלונקות ובפרחים/ אמרי האם? אמרי האם?"), דיאלוג בין בן לאמו, שנשמע בין השירים שלה, הרבה יותר אינטגרלי וקוהרנטי מאשר ברפרטואר שלו. סוף סוף רואים-שומעים אותו לייב. בסיבוב שלו נכח רק קולה המוקלט.

שאר ההדרנים יותר צפויים: "את חירותי" של ז'ורז' מוסטקי בתרגומו של יורם טהרלב - לא זוכר ששמעתי אותה כה מפויסת בביצוע שיר זה. תמיד היה נדמה לי שהיא עושה זאת בחרי אף. בעוד שבן מוציא מן הפסנתר צלילים של נגינת גיטרה; "נשים רוקדות" ההומוריסטי של טהרלב וּוילנסקי בעיבוד יוצא דופן, רוקנרולי מצד אחד, ג'אזי מצד שני, כולל חיבור ל"The Man I Love", הסטנדרט האמריקאי של ג'ורג' גרשווין ובילי הולידיי, בהשתובבות פורקת עול לשניהם; וכמובן "שיר סיום" של נעמי שמר על פי מנוס חג'ידקיס ("לי לא איכפת, לי דווקא די נעים/ לשיר באוזניכם/ את השירים הכי פרועים/ ולהתייצב בפני האלוהים/ עם שתי גומות של חן/ ועם שישה מיתרים קרועים"), שבן מפיק צלילי חליל ממקלדת (קסיו?) זעירה, ואלברשטיין מאפשרת - בפעם היחידה כמעט - שירת רבים לקהלה.

מאסטר קלאס של אשפי הגשה, בנגינה ובשירה. שלא ייגמר לעולם.


חוה אלברשטיין ושלומי שבן, צילום: דודי חסון


חוה אלברשטיין ושלומי שבן. חוה שרה ושלומי מנגן. היכל התרבות פתח תקוה. שבת, 28 באפריל 2018

למועדי מופעים >

30/04/2018   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע