מוזיקה - הכבש הששה עשר: גרסת 2018

לי בירן ואליאנה תדהר במופע מחווה מקורי עם טוויסט עדכני לשירי הילדים שנכתבו לפני 40 שנה

אמנם הכבש הששה עשר היא יצירה שנועדה לילדים, לפחות בעקבות ספר שירי הילדים בשם זה, מאת יהונתן גפן.

אולם מאז ראה אור אלבום שירי הכבש הששה עשר, לפני 40 שנה, הוא נמסך במחזור הדם של הרוק הישראלי והפך ליצירת רוק לכל דבר - אם בזכות המוזיקאים שהלחינו אותו, אם בזכות הזמרים שביצעו את שיריו, אם בזכות מעמדם המצטבר של חלק מהשירים עצמם, שזלגו, הודות למבצעיהם, אך בעיקר הודות ליופיים ולעמידותם, לרפרטואר הרוק הבוגר.

כך שלהגדיר את ההפקה בימתית החדשה, הקונצרטית בעיקרה, כמופע לכל המשפחה, לילדים ולהוריהם, הוא מעשה מתבקש מאליו.

ואולי הסדר ההפוך הוא הנכון - מופע להורים ולילדיהם. עוד תוספת, נכבדה ובעלת זכות ראשונים אפילו, לגל מופעי הרוק לילדים, אגב תחרות ל"איך שיר נולד?", "מופע הילדים" - אם תורשה לי הגדרה רגעית - של יהונתן גפן עצמו.

הכבש הששה עשר, צילום: שלומי פינטו

אינטרפרטציה חדשה ומקורית

לי בירן, 28, הוא יוצא העונה השישית של "כוכב נולד". זמר, נגן, יוצר ומפיק מוזיקלי, בעל יומרות משחקיות-בימתיות. אליאנה תדהר, זוגתו, בת 26 בקיץ זה, היא יוצאת להקה צבאית ושחקנית טלוויזיה וקולנוע, שהפכה לכוכבת פסטיגלים וקיבלה גושפנקה ליכולותיה כזמרת וכשחקנית במחזמר "פשוט לאהוב" בהפקת תיאטרון הקאמרי בשנה שעברה.

ביחד הם מעלים את שירי הכבש הששה עשר (לא את כולם, את רובם המכריע), מלווים בהרכב של חמישה נגנים. זה לא המחזמר שרקח הבמאי מיקי גורביץ בעקבות השירים של גפן (והועלה עד כה בקאמרי, בהבימה ובמדיטק). זו אינטרפרטציה חדשה ומקורית, בלבדית של השניים, לשירים היפים של הכבש כשהדבק ביניהם הוא החיים שלהם עצמם, מערכת היחסים ביניהם, וקריצות לעבר ולהווה של הקהל. כמו ללמד שמדובר בקלאסיקה שניתנת למסירה מדור לדור ולעיבוד בהתאם לצרכיו.

הכבש הששה עשר, צילום: שלומי פינטו

למרות הגישה הקלילה והמשועשעת, הלא מכופתרת והלא מחויבת, בירן ותדהר לא "הצליחו" לקלקל את ההנאה מהשירים המחויכים, הנבונים והנהדרים של גפן ויוני רכטר, המלחין המרכזי של הכבש, ושל עמיתיו שפי ישי ("ריבים קטנים"), יצחק קלפטר ("אני אוהב שוקולד"), עדה נסטוביץ ("אני כבר לא תינוק") ודויד ברוזה ("ברקים ורעמים" - לעיתים רחוקות אתה פוגש רעם נחמד).

גם כשיצקו לעיבודים רוקנרול ("מי שמביט בי מאחור", למשל), האיצו את הקצב עד כדי סחרור ("גן סגור") וצבעו - באפלייה מתקנת - את "כמו ים" (אבא חזר מאילת והביא לי צדף אחד) במזרחיות-טורקית "כבדה" ואת "כשאהיה גדול" בים-תיכוניות לייט בליווי כפיים בהשראת טיפקס.

הכבש הששה עשר, צילום: שלומי פינטו

הזוג הנחמד

כאמור, הם שילבו סיפורים שלהם ב"הצגת" השירים. למשל, שלאליאנה רצו לקרוא בכלל טלילה, ושהיא חלמה על אביר על סוס לבן ששמו מתחיל בהברה לי - עם מבחר חלופות, רק לא הנכונה - ועל זה שהם מתכוונים להתחתן, וגם ניסו ליישר קו עם הטבעונות שבחיינו (שלכל מאכל יש חלופה ואפשר גם בלי שוקולד ועוגות גבינה) - מה שנקרא לנהל דיאלוג רלוונטי עם השירים. אבל דווקא את הסיפור הנונסנסי החביב על האיש הירוק, השמיטו משום מה.

בהיעדר הקריינות של המשורר עצמו, בירן (גיטרה וכלי הקשה) ותדהר נטלו על עצמם את כל המלאכה, ורק בשיר אחד - יותר דקלום - "כשאומרים" (הכי מצחיק זה להגיד כרובית), חלקו את חוויית ההגייה את שמות הירקות והפירות עם חמשת נגניהם - איתמר מאירי בגיטרה, אבי חזות בבס, אביב קורן בקלידים (ושותפות עם בירן בהפקה המוזיקלית), שי פרי בכינור ודניאל עצטה בתופים.

בעוד אליאנה, הפגינה עדינות, מתיקות וצניעות להקסים, ששיאן בדואט משותף עם פעוטה מהקהל את "הילדה הכי יפה בגן"; לי - השמח והתזזיתי, חסר המנוחה וההיפראקטיבי במופגן - עף על עצמו במעשי שובבות וליצנות, שכללו עלייה על השולחנות וגניבה שיטתית של תשומת הלב, גם כש"הבטיח" לשבת בצד ולא להפריע. היא אולי הכוכבת ביניהם, אבל הוא הדומיננטי על הבמה. וביחד הם זוג נחמד. משלימים אחד את השני. למרות שפה ושם לוקחים את הקשר האוהב שלהם צעד דביק אחד יותר מדי.

לי בירן, צילום: שלומי פינטו

מעריצות ללא גבולות

המופע, לפחות חלקים גדולים ממנו, מתנהל בחסות צווחות התרגשות והתלהבות של מעריצות צעירות - בנות עשרה מן הסתם, אפילו צעירות יותר - שספק אם שירי הכבש מעלים ומורידים בעיניהן. הכוכבות של בירן ותדהר, במיוחד של האחרונה שכיכבה בחלומות ההתרגשות שלהן בסדרות טלוויזיה ובסרט שובר הקופה "גאליס", היא - נדמה - החשובה בעיניהן.

הן באו בשבילה ועוטפות אותה באהבה ובאהדה שנראות למתבונן מן הצד אופנתיות ומזויפות, לא תלויות בדבר. הקולניות שלהן, והצילום הבלתי פוסק את אלילתן בעדשות הסמרטפונים בהם הן מצוידות, מפריע ופוגם בהנאת הקהל התמים, שהגיע "רק" ליהנות משירי הכבש הששה עשר.

לגיטימי, אבל לא כשעושים זאת בעמידה שלא לצורך, כבר בשתי שורות השולחנות הראשונים. אפשר לאהוד, להתלהב ולצלם גם בישיבה, מבלי להסתיר לילדים שמביטים בהן מאחור. החינוך לא נרכש בשירי ההופעה, מתברר. צריך לבוא איתו מהבית. עובדה. אפילו למחוא כפיים - כתודה על המאמץ וכבקשת הדרן - הן אינן יודעות.

הכבש הששה עשר, צילום: שלומי פינטו

אליאנה תדהר ולי בירן. הכבש הששה עשר. זאפה תל אביב, שישי, 8 ביוני 2019