סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
מוזיקה
לוח האירועים 2024 מאי 
א ב ג ד ה ו ש
   
1011
12131415161718
19202122232425
262728293031
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן פותח קופסה: אלבומים חדשים לקיץ
 

 
 
חנן בן ארי הוא ללא ספק האמן הישראלי המשמעותי, אם לא להשתמש בתואר השחוק 'חשוב', ביותר של זמננו. תופעה יוצאת דופן ומחממת לב."
חנן בן ארי, נינט טייב, דניאל רובין, שי המבר ועוד אלבומים שירעננו אותכם בחום


חנן בן ארי, יש כאן יותר מזה
הוא ללא ספק האמן הישראלי המשמעותי, אם לא להשתמש בתואר השחוק "חשוב", ביותר של זמננו. תופעה יוצאת דופן ומחממת לב שמציעה, מזה עשור, חיבור נדיר בין בית כנסת לאיצטדיונים, בין רוק לתפילה, בין ארצישראל לנשמה, בין כישרון לתשוקה, בין פנימיות לניראות, בין ענוותנות לגדלות רוח, בין מוסר עבודה גבוה ליכולת התחדשות מופלאה. דבקותו המרשימה והמאלפת בבסיס היהודי, בזיקתו לספר הספרים ולרוח המקורות, לערכי המשפחה ולשורשים מבית, מעוררת הערכה מהולה בהשתאות. אי אפשר שלא להצדיע לכשרון שהוא, אי אפשר שלא להתפעל מהשירים שלו, אי אפשר שלא להתפעם מהמסרים שלו, ובעיקר מיכולתו להפוך כתיבה כל כך אישית לאמירה אינטגרטיבית, חוצה מגזרים ומוצאים, אמונות ומעמדות, גילים וטעמים. עשרה שירים (אחד מהם, "הינדיק" 2023, גרסה עדכנית ללהיט מוקדם) שמציעים חברות ומעניקים תחושה של בית במסרים של אחווה, שותפות ואנושיות. הוא שר על אהבה, קשר וזוגיות ("ישנה" משיר השירים ו"עטלף עיוור"), על קיום ומהות, על לבטי יצירה ותחזוק הדיוק ("אחד עד עשר"), על שאיפה מתמדת לתיקון ולשיפור עצמי ("למעלה" עם הראפר טדי נגוסה), על אמונה יוקדת למרות ספקנות ועייפות ("אחריך"), על התבגרות והתפכחות ("חוץ מכדורגל" המתוק והמרגש), מצדיע להשראה ולמגדלור ("אביתר") ומציע תפילה לאיחוי העם וחיבור למקום ("אמסטרדם"). אלבום מכונס שמביט פנימה, אך מבטא במלים בהירות ומדויקות את מחשבותינו ועולמנו. תומר בירן, בעיבודים ובהפקה מוזיקלית נהדרים, בהישענות על גוספל ונשמה, היפ-הופ וראפ, פופ ורוק, בלדות פסנתר ובגיטרות מלאות רגש, עושה סדר בחיים שלו, המבולבלים, מול המציאות המתעתעת. האלבום, תחושה שלי, עצוב טיפה (כמרומז בשיר הנושא, בלדה פולקית בהשראת סימון וגרפונקל), אבל נבון וחכם. וכן, יש יותר מזה בחיים ובאיך שהם ניראים. ויש בו, בחנן בן ארי, יותר מזה. אנחנו עוד נראה את זה (D music).


חנן בן ארי, צילום: עמית אלקיים

נינט טייב. קמתי לרקוד

אי אפשר שלא להעריך את נינט טייב על דבקותה באמנות שלה. היא, שישראל היתה פרושה לפניה, ויתרה על הדרך הקלה, רק כדי להגשים את הרוקנרול היוקד והבוער שלה. אולי זה לא הולך לה בעולם כפי שתכננה, אבל בשביל זה יש תמיד מולדת, כדי להפיק אלבום עברי, כאתנחתא ואולי כשלב-ביניים, בניסיונותיה הבינלאומיים באנגלית. שלושה עשר שירים, אישיים בדרך כלל, נוברים בנשמה ובמחשבה, ומתכתבים עם תחנות ותובנות-בדיעבד בחייה. בעיקר שירים על חשיבות הנאמנות לדרך, לתהליך ("אני הולכת רחוק"), למימוש העצמי ולהגשמת החלומות (בנוסח "רק שלא תיפול הרוח" או "לא לפחד כלל"), על התמודדות עם הציפיות ("ככה זה" עם טונה) וגם שירים על אהבה ("בין הצללים" עם השורה "הרומנטיקה היא מסתור ליקום"...) ותחזוק הזוגיות הלא פשוטה במתח האמנותי הזה ("גיבור" העוצמתי). אף שהאלבום מזמין להתנועע לצליליו, ומוגדר כשמח ביותר שלה, אני מוצא אותו ארוך מדי ועמוס מדי ולא הכי קומוניקטיבי שאפשר. אני לא משתגע על הסאונד הקשוח (בעיקר בניווטו של בעלה יוסי מזרחי, בשותפות פעילה של דודו טסה וחברים נוספים כאסף אמדורסקי), אבל גם משוכנע שאני לא קהל היעד שלה. ועדיין, השירים יפי לחן וניתן יהיה לקלף אותם משכבות הרוק והדיסטורשן (הליקון/ארומה).

   


שי המבר, כל החלומות

קל להבין איך ומדוע הפכה שי המבר למאמי לאומית תורנית. דומה שהשתמשה בתבונה בקרשי הזינוק של "בית ספר למוזיקה" ו"הכוכב הבא" הטלוויזיוניות, לפרוע שטרות ולממש הבטחות וחלומות. בדרכה השקולה והמרגשת, הרכה והעוצמתית, היא חודרת מתחת לעור. היא הוכחה שלא צריך צעקה גדולה. די ביצירה כנה ובשירה כובשת. הכתיבה שלה ("אתה יודע/ הזמן לא נוגע/ במי שחולם/ תזכור שבסוף זה רק פצע/ תזכור שבסוף זה רק לב" מ"נגן לי") מצטיירת כקלה, בהירה ופשוטה, מדויקת וקולעת לבנות גילה ולצעירות ממנה. על החיים הלא פשוטים במדינה הלא קלה, הקשוחה הזאת. כאבי גדילה והתבגרות, לבטי זהות וקיום, חיבוטי אהבה, זוגיות וקשר, וכמובן כאבי פרידות וגעגועים. תחת הניהול האמנותי הנדיב של קרן פלס, המבר מציגה לחנים יפים ומרגשים, שירה יציבה וסלסול מתוק, ובעיקר אישיות קורנת עם מבע בוטח ובטוח. ההפקה המוזיקלית של ניר מימון (בעיבודים משותפים לו ולה) עוטפת את השירים בפוטנציאל איצטדיוני, אבל חזקה על המבר, שמרגשת כל כך ב"שיר ליואל", "חייאתי", "אלי את לי פריז", "בואי אהבה", בגרסתה ממתיקת הסוד ל"ימים לבנים" (גולדברג את יידוב) וכמובן בשיר הנושא, שלא תתפתה בקלות ל"הבלי העולם הזה" (דו-שיח עם ההשגחה העליונה) ותתנהל בתבונה גם בהמשך דרכה, מסקרן לעקוב (D music).

   


דניאל רובין. סוף סוף באמת
כבר אלבום רביעי למי שרק תמול-שלשום היתה הבטחה מרנינה והפכה למוכיחה סדרתית. סינגר-סונג-רייטרית בהתקדמות עקבית. יוצרת מחוננת שממשיכה לינוק מהשראה ג'אזית לצליל המעוגל שלה הפעם בהפקה מוזיקלית של רוק-אנד-רוך של יוגב גלוסמן. בה-בעת ממשיכה להיות נאמנה לסיפור האישי שלה, ומגוללת כמיהה למערכת יחסים יציבה, לזוגיות ולאימהות, לצד אמירות על חברויות ויצירה. "אם תשמע את השיר הזה/ תכעס שגם על זה כתבתי שיר", היא מדויקת ויפה ב"נפש תאומה". "תשמע, לא יכולתי לענות לך/ הצלחתי רק לכעוס את זה יפה/ מנגינה שתכסה כאב אדיר/ כתבתי שיר/ מה תעשה?". היא מרגשת בשיר הנושא ("קל לקדש את עצב/ הוא לא כל האמת"), כמו בדואטים "נמסיס" הבא חשבון באומץ (עם ג'ני פנקין) ו"לאהוב בענק" הקייצי והמתוק (עם גיל בר-הדס). הניסיון שלה לאתגר את "אולי מחר" המוכר (לאה גולדברג) עם לחן משלה, ייבחן רק בעתיד. לעומת זאת ראויים לציון שירי התודה, התובנה וההוקרה לאמה ("למרות הכל", "תשע שעות" ו"בשורה"), כ"תיקון" וכהשלמה ל"האלבום שיעיר את אמא", אלבומה הקודם, שמעידים על ההתפתחות וההתבגרות שלה (יהלום/הליקון).


דניאל רובין, צילום: ענבל איל


אליעד, בין עולמות

מבלי להעליב ועם הרבה כוונה טובה הייתי מגדיר את אליעד נחום כהיפ-הופר מחמד. פרסונה חביבה וזמר-יוצר שמבקש לשאת חן בעיני כל, לא מה שהיית מצפה מראפר נשכני, סוגת המוזיקה העיקרית שעמה הוא מתכתב ובהשראתה יוצר. באלבומו החמישי בעשר שנים (חתיכת הספק!) עשרה שירים, רובם ככולם בענייני חיזור, הבטחה, רומנטיקה פורחת, ופה ושם זרעי פרידה. רובם ככולם למעריצות, לאו דווקא צעירות. ההפקה המוזיקלית (בידי יוצרים מגוונים ומוכשרים, בולט בהם מתן דרור, כשגם ג'ורדי מבצבץ ב"VIP" המהוקצע) מעודכנת ומרשימה. מוהלת אתניות ("אל תקחי ללב"), פולק ("הזוג של השנה") ושאנסון ("למה את מחכה") במבע גרובי ומייצרת להיטים בשרשרת. אלא שכתיבתו חסרת-רוע, ממזריות, קריצה או עקיצה - זה כמובן לגמרי בסדר - אבל לא מלמדת דבר ולא אומרת כלום על אליעד, לא כיוצר ולא כאדם. שיריו חסרי ייחוד ואם כבר רומנטיקה, הניואנסים הלאטיניים של "פה" (עם הראפר מטרו דה סאוואג') ו"מאמאסיטה" נשמעו לי הולמים אותו יותר (D music).


   


התקווה 6. שותפים לנצח

גם עמרי גליקמן, מנהיג התקווה 6, סולנה והיוצר בה, כותב להיטים להמונים, אבל דבק באמת שלו. אולי הוא לא נושא דגל בראש חוצות, אבל האמנות שלו דעתנית ומדבררת את עצמה בשלל נושאים. במפתיע או לא – כי הגיע הזמן להתבגר ולהתאים את עצמו לגילו - גליקמן, אחד הזמרים הטובים יותר ששרים עברית בשני העשורים האחרונים, כותב ושר הפעם את חייו שלו. אוקי. הרצנו דאחקות, השתעשענו עם החיים, הרמנו לאחרים, "החיים זה עכשיו" וזה הזמן למחשבות, חששות ודאגות, אולי גם מעשים, על העתיד שמעבר לדלת. על חירות יצירתית, על מאבק למימוש עצמי, על החלום להיות מרוצה ולהתמקד באושר שלו ("תחלום יותר טוב מזה"). גם על תחזוק הזוגיות ("כל אהבתי"), חשיבות הביחד בעיתות משבר ("השמש תחזור") ובכלל העצמה של בת הזוג (שיר הנושא) ואמונה בשבחה של הבריאה כגיים צ'יינג'ר ("רולטה" האירוני ו"הקב"ה יסדר הכל" הנאיבי למהדרין). השירים של התקווה 6 מתיידדים משמיעה ראשונה, לא רק בזכות שירתו המרהיבה, המחבקת והמכילה, אלא גם הודות למלודיות הנהדרות ולהפקה המוזיקלית המבריקה של דני קרק (פילוני) שמסנתז את הרגאיי, ההיפ-הופ והפאנקי, סוגות לא מקומיות בעליל, לישראליות עולצת, חמה ומדביקה. "בואו נרים כוס" הנועל הוא מעתה גם שיר סיום אולטימטיבי לכל הופעה (עצמאי).

   


אסי ישראלוף. אני והקלישאות שלי

 אי.פי.,רק שישה שירים, אבל מיני-אלבום מכמיר ומחמם לב של זמר נפלא שתדמיתו הציבורית – כצלע בשלישיית הבידור "מה קשור?" וכעמוד תווך בסאטירה הטלוויזיונית המטורפת "בובה של לילה" בערוץ הספורט – "מחבלת" בהכרה המגיעה לו כמבצע (אף שזה אלבום שני בלבד שלו). ישראלוף נעזר בחברים יוצרים, כותבים, מלחינים ומפיקים, שהקשיבו, תמכו ועזרו לו להביע רגשות ותחושות בהתמודדות שלו עם גירושין כואבים מלפני כשלוש שנים. התוצאה היא מסע אישי מרגש ולפרקים מטלטל בכנותו יוצאת הדופן, על רגעי משבר וחדלון, עצב וגעגוע עמוק וגם ניתוח מפוכח לסיבות שהעלו את הזוגיות על שרטון. ישראלוף שופך את הלב והנשמה, לא חושש להתרסק ולסדוק את תדמיתו לעיל, בקינתו מעוררת החמלה והאמפתיה. שירים יפהפיים. "ברים חברים" הוא מן הסתם תיאור מדויק של הניסיון למלא את הריקנות בבריחה מן הבית הריק. ב"אל תגידי לי בוא" הפותח, שממנו לקוח שם האלבום, וב"געגוע", שתיהן בלדות צבועות באתניות, הוא מזכיר באופי השירה את שלמה ארצי, שאותו הוא גם מחקה נפלא. ב"למה אני לבד" הוא נוטה דווקא לרוק טסה'אי. וב"שר לבד" הנועל (מלים, לחן והפקה של דודיבר דוד) עם השורה האותנטית "גם ליצנים בוכים" וסיומת דנסית-אופטימית, שירתו הצרובה-צרודה מפלחת קרביים. מעניין יהיה לעקוב איך ההישג המוקלט, יתורגם אם בכלל, להפקה בימתית (עצמאי). 
 

אסי ישראלוף, צילום: שי פרנקו, עיצוב: אלעד שולץ


אלון עדר. החיים שלי פיגוע יפהפה

גם אלון עדר נפרד מאשתו לפני כשנתיים. אלא שהוא, כבדרכו המבודחת, לא ייתן לשינוי הסטטוס לקלקל לו את המסיבה, כמתבקש משמו של האלבום, השנים עשר שלו בתריסר שנים (שראה אור ממש ביום הולדתו הארבעים). הזדמנות לעדר להמציא שוב את עצמו, הפעם ללא "להקה" וכזמר-מבצע שמתמסר להפקה מוזיקלית של חברים-יוצרים, ולסאונד שהוא יותר אלקטרוני מבעבר, הרבה יותר קצבי וביטי – היפ-הופי בעיקר, אבל גם פולקי ואפילו פסיכדלי. אמנם הוא לא מחצין רגשות כישראלוף, אבל האלבום אישי וחשוף. החל מקריאת תגר ראפ'ית כנגד ההשגחה האלוהית ב"הנשמה הכי ניצחית שלי" ("השם ישבור אותי"), הכולל אירוח גאוני ומלהיב של אריאל זילבר, שמתקן ל"השם ישמור אותי", וכלה בדיאלוג מוזיקלי עם התת מודע, שמסתתר ב"תשובה לעולם אחר" האלטרנטיבי, תרתי משמע. תשעה שירים (לא כולל ספוקן וורד מקסים בפתיחה של זילבר, "דוד" שלו מ"תמוז" של אבא. וגם דיבור של "דיבור בתוך דיבור בתוך דיבור" באמצע) הגותיים, פילוסופיים לפרקים ("כשאני אוהב יותר/ אז אני יותר אני..."), על הנשמה, על עצמו ("אין לי פחד לאבד/ יש לי פחד לאהוב"), על יצירה ועל החיים. שיר הנושא ("שגרה זה רע/ זה זמן בלי כיף/ תדליק לי אש של יצירה") הוא בלדת פסנתר צבועה בקרן יער מקסימה; "אהבה עצמית" ("המשמעות נמצאת ברגעים חולפים/ כשהמחשבות נחות והיצרים שוטפים") האגואיסטי בעליל, עם זיקה ברורה, בפעם המי יודע כמה ל"דוד" סנדרסון מ"דודה" של אבא; והחוויה שלו, המקטינה את עצמו בדרך כלל, את משבר הזוגיות עם הפאנקי (ושירת פאלצט!) "על השולחן"; "גבר הולך בצד", עתיר סימפולים וצביטות בס קטלניות; "אהבה יבשה" (עם מעיין ליניק); ו"קארמה שלי יפה" הג'אזי כניתוח פסיכולוגי, שטחי משהו. "הלופ הקדום", שירה מדוברת א-קאפלה, הוא סיכום חיים, מימושים מול חלומות, על קצה המזלג. עדיין מלא הומור, אבל האלבום הכי רציני של עדר עד כה (יהלום/ הליקון).

   


העיר הזאת, אופרת ראפ בלשית

למי שטרם ראה את הסרט ולא את ההצגה המשובחת לעצמה (הפקת תיאטרון האינקובטור הירושלמי וכלת פרס קיפוד הזהב), עליה הוא מתבסס, הפסקול הוא תוצר נילווה בלבד, שאינו עומד לכשעצמו כאופרת-ראפ, אולי רק כהסכת (פודקאסט). להוציא שני קטעים – שיר הנושא ו"שפתותייך חוט שני" – אין בו "שירים" שיש להם חיים עצמאיים. ועם זאת, היצירה המוזיקלית המשותפת של עמית אולמן (שכינויו הבימתי הוא פדרו גראס), ג'ימבו ג'יי (שנולד כעומר הברון) ואיציק פצצתי (עומר מור בתעודת הזהות) אשפי הסלאם פואטרי, היא ספוקן וורד בתפארתו. מצד אחד אינספור הברקות לשוניות, משחקי מלים ואסוציאציות, והצדעה מסחררת לאושיות בזמר ובפזמון הישראלי ("יחיד מול רבים") של הראשונים, מצד שני עיבודים מרהיבים והפקה מוזיקלית מכשפת של האחרון. כשרון ענק. אולמן מהנה בנעליו של האמפרי בוגארט העברי. חובת ההוכחה חלה עדיין על מוריה אקונס. ואילו "חידון" זיהוי גיבורי ההיפ-הופ הישראלי קל יותר בסרט מאשר בפסקול (עצמאי). 

   

 


15/08/2023   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע