סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
מוזיקה
לוח האירועים 2024 מרץ 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31
טור אישי
 
מאת: עמוס אורן חדד, פורטיס, גוב והכהן הגדול
 

 
 
עד מתי תמשיך שרית חדד לעסוק בכלום? המשולש  של פורטיס מול המשולש של גוב ופרידה מסולימן הגדול


מסתפקת בשירי חתונות
 
הזמרת שרית חדד -בעצם, לא היא, אבל נניח לזה לרגע -  כינסה בראשית השבוע מסיבת עתונאים. לא דבר שקורה בכל שנה ולא עניין של מה בכך, והסקרנות, בהתאם, הייתה לקראת בשורה מרעישה. לא מניה ולא מקצתה. אלא אם הפצה בלעדית של האלבום הבא שלה, בחודש הבא, בחברת התקליטים "הד ארצי" (זו שאו-טו-טו נמכרת ל"אן.אם.סי."), לראשונה בקריירת ההקלטות העצמאית שלה, מזיזה משהו למישהו.
 
היו עוד "חדשות" באירוע, כמו הודעה ראשונית לגבי סיבוב הופעות הקיץ החדש שלה, בעקבות יציאת האלבום החדש, ה-18 של הצעירה מחדרה, במהלך יוני הקרוב. מידע שצריך להתייחס אליו בקונטקסט המתאים, נוכח הזירה הים-תיכונית המתלהטת בשנה-שנתיים האחרונות, בכיכובם של שלומי שבת, אייל גולן וקובי פרץ. בכל זאת, ארבעה מועדים בקיסריה, בהם שלושה ערבים ברציפות, הם הפגנת כוח והצהרת כוונות שאי אפשר להתעלם מהן.
 
"חדשה" נוספת הייתה השמעת בכורה, לייב, של השיר הראשון מתוך האלבום שבדרך. אם הניוז הקודמים הם לגיטימיים, "הבשורה" הזאת שברה אותי ואת לבי. פשוט לא ייאמן שזמרת כוכבת, אחת הפופולריות בארץ, אם לא האהובה שבהן, בוחרת להציג שיר חתונות בשם "מקודשת", כמייצג או כמבשר את אלבומה החדש. ותאמינו לי שלא צריך לצטט את מלות השיר ושאתם לא באמת רוצים לשמוע על מה היא שרה במקרה זה.
 
איזו אכזבה, ואני לא מתייחס לאיכותו המקצועית והמוזיקלית של השיר, כי חדד, כהרגלה, היא מקצוענית לעילא, וגם הצוות שאיתה אינו קוטל קנים. אבל אני תוהה עד מתי היא תמשיך לעסוק בכלום. שרית זמרת נדירה, אדירה, חרוצה בצורה יוצאת דופן, מקצועית ללא דופי, לא הגיע הזמן שתקליט משהו משמעותי, איכותי, בעל משקל סגולי, שיכניס אותה - ובדלת הראשית - אל פנתיאון המוזיקה הישראלית והזמר העברי?
 
מצד אחד, קשה לבוא אליה בטענות. הנוסחה שלה מנצחת והקופה רשומת. מצד שני, אם לא עכשיו, כשהיא יכולה, אימתי? או: זה בסדר (ואפילו מעורר קנאה בקרב חוגים מסוימים) להקליט שירים שישרתו את מכונת ההופעות והחלטורות וימשיכו להדפיס כסף. אבל מה עם הנשמה, עם האישיות, עם הרצון להגיד משהו, להוציא מעצמך, ולא להיות עבד נרצע לשרשרת הלהיטים? ויותר מזה: מה עם הנצח? איך להרחיב את השריטה לחותמת ממשית, עמוקה, של שירים ראויים, שישרדו גם אחרינו, ולא של להיטים בפרוטה, שהיום הם עובר ומחר אף אחד מהם לא שב? 
 
ונראה שכל עוד חדד שבויה בחיבוק הדב, החם והנעים כרגע, של אבי גואטה, המנהל האישי, המפיק, האמרגן, מורה הדרך והמצפן שלה, לא נדע לעולם מי היא שרית חדד, מה מעניין אותה, מה היא חושבת, על מה היא מוכנה להילחם.עצוב. וגם השיר הזה ("מקודשת בטבעת זו אני נשבעת/ לאהוב אותך ולדעת/ שאתה שלי בעולם") לא יסייע להסרת הלוט. עצוב.
 
קל להגיד, קחי דוגמה מאריק איינשטיין, אבל איפה חדד ואיפה איינשטיין. לא בגיל, לא בניסיון, לא במעמד, לא באיכות ובטח לא במעורבות. באותו שבוע שחדד מציעה את עצמה כשושבינה לכלות טריות ביום חופתן, איינשטיין בוחר לשיר על גיא חבר, בתקווה לפזר סוף-סוף את מסך הערפל מעל היעלמותו. נכון שחדד שרה, מדי פעם, על עניינים חברתיים כאלה ואחרים (כמו "חברים בכל מיני צבעים"), אך היא עושה זאת מעט מדי (ההשוואה למעמדה ולמצופה-לכאורה ממנה) ובעיקר יחצ"ני מדי. הוא, ולא צריך דוגמאות, חי את זה ביום יום, גם משבתו ספון בביתו.
 
משולש כנגד משולש
 
ימים אלה עדים גם לצאתם לשוק של שני אלבומים משולשים. מצד אחד, "שלל שיריו" של גידי גוב (עם יותר מ-50 שירים!), ומצד שני "1 2 3 פורטיס משולש" של רמי פורטיס (שכולל שלוש יצירות נפרדות: "יער ישראלי", "חזל"ש" ו"חימושניגיגי"). מבלי לחטוא בבקרת איכות וטיב המוצר, אני מוכן להסתכן באמירות לגופם של שני האמנים, שלמרות קרבת גיל (גוב 58, פורטיס 54), דמיון בהתנהלות (חברות בלהקות מהן יוצאים לפעילות סולנית ולהיפך), אותו הספק פחות או יותר (יותר מ-15 אלבומים, כולל ההרכבים) ואותה הגדרה ז`אנרית (רוק), דומה שאין יותר הפכים משניים אלה.
 
קודם כל, האחד אמן-יוצר והשני רק זמר-מבצע. לאחד (גוב) הכל בא לו בקלות, כמו בכפית זהב, בזכות כשרון וחן וללא צורך (כמעט) להתאמץ. הקריירה שלו זורמת בניחותא גם במעברי מדיום שונים (מוזיקה, קולנוע, תיאטרון, טלוויזיה), ומזרימה הכנסות נאות. השני (פורטיס) לעומתו, הוא יוצר מתייסר ששום דבר לא מובן אצלו מאליו, לא בנתיב החתחתים שבתחילת הדרך וגם לא מאוחר יותר, בחלוף השנים, ובהשתנות הזמירות והטעמים. הוא חורק שן על יצירתו ומזיע עם אמנותו. שניהם, אגב, פרפומרים מצוינים. כל אחד בדרכו, בסוגו ובסוגתו.
 
הדבר הכי רחוק מהשוואה בין השניים הוא ההספק הסולני שלהם. מספרית הכמות דומה: לפורטיס 11 אלבומים שנושאים את שמו (כולל האחרון), לגידי 12 (לא כולל "הכבש הששה עשר"). אך בעוד אצל פורטיס רק אחד הוא אלבום אוסף (אוספורטיס מ-1999), דומה שגוב שכלל את האריזה מחדש לכדי אמנות מושלמת ואפילו נשגבת. זה נשמע הגיוני בהתחשב בכך שאינו יוצר מובהק, אבל מדהים לגלות שיותר ממחצית אלבומיו (שבעה!) הם בעצם אוספים. חלקם ("תנו לגדול בשקט", "שירים שהתפזרו") הוקלטו להפקות שונות ובהזדמנויות שונות, חלקם ("שירים מלילה גוב", אחד ושניים) הם חידושים שלו לשירים מוכרים כפי שהוקלטו בתוכנית הטלוויזיה שלו לאורך השנים, רובם ככולם כדואטים, וחלקם ("דרך ארץ ההופעה", "ריקוד ירח" - בחלקו, בעיבודים חדשים, ו"שלל שיריו" הנוכחי) הם אוספים בכל פרמטר וקנה מידה. הוא שאמרנו, בקלות.
 
ואם לא זו תמצית ההבדל בין אמן יוצר, חדשן, יושב על קוצים, הרפתקן ולהוט להתקדם, לבין אחד שחי בנעימים, על בטוח, שטוב לו עם מה שיש לו ושאינו נלהב להרעיש את העולם, מה כן?  
 
פרידה מהכהן הגדול
 
הרבה לפני שנודע כאביהם הגאה של חופני, פיני, יזהר ו-ורדינה, שלמה כהן ז"ל, שהלך השבוע לעולמות בגיל 88, נצרב בתודעה כסולימן הגדול. שם שהיה בו הרבה יותר ממשחק מלים עם שם משפחתו, כהן, ומעמדו. ואכן, שלמה-סולימן היה שר הטקס, המנהיג הבלתי מעורער של "חבורת האש" המיתולוגית, להקת הייצוג הבלתי רשמית של הפולקלור הישראלי בערש הולדתו. שירי פלמ"ח, הווי רועים, בארות ומים, לילות כנען, ובעיקר - שירי הווי, כפיים ושמח.
 
סולימן הגדול הוא זכרון ילדות. קול רועם, עשיר ועתיר טמפרמנט, מפלח את חשכת הליל - לצד קולה הזך, הצלול והגבוה של שרה אשתו, תבדל"א, מתגבר בקלות על צלילי אקורדיון, טמבורין ותיפוף ידני, מונוטוני ומעורר, על קופסאות פח מרובעות, ששימשו לכבישת זיתים. צלילים של חגיגה ושמחה (שלימים רבים מאוחר יותר נתכנו בשם חאפלה) שבקעו מרמקולי "הורן" (דמויי חצוצרה) מיושנים, משכונת מחנה יהודה התימנית, והתערבבו עם יללת התנים שעלתה מן הפרדסים העבותים שהפרידו בינה לבין שכונת מגוריי בפאתי פתח תקווה. "סולימן הגדול!", הייתה אומרת אמי בידענות, ואי אפשר היה שלא להבחין בנימת הכבוד וההערצה, לאיש ולצליל. גדול, הספיק לתאר את האיש.  
 
סולימן היה נפיל. זמר ענק. כפשוטו. קולו לא נזקק להגברה. היום, בטח היה עושה קריירה אופראית מרשימה. אבל אז, בראשית שנות החמישים, הוא היה ריטה, ארצי וגולן ביחד. כוכב. מסמר חגיגות ימי העצמאות הראשונים של המדינה. כשתוספת של שאווארבּ, השפם הרס"רניקי המטופח, וחיוך רחב וצחור שיניים מתחתיו, רק הוסיפו הדרת תואר וכבוד.
 
סולימן הגדול כתב את המבוא לפולקלור הישראלי, את הדפים הראשונים בספר השירה שלנו. בימים של רדיו מנורות, כשמדורת האש הייתה הטלוויזיה, ותפוחי אדמה מפוחמים בגחלים היו הג`אנק פוד, סולימן המציא - ואם לא, אז פיתח לדרגת שלימות - את שירת הקומזיץ. רק שנים רבות אחר כך הוא שמח לגלות שזוקפים לזכותו את לידתה של השירה בציבור. רק שאז, כשהיישוב היה קטן, מלוכד וגאה במפעל הציוני, הוא לא נזקק לדפי מלים, חוברות, שקופיות ו...קריוקי, כדי לשיר ביחד. כולם ידעו את כל המלים, הכירו את כל השירים, גם כי לא היו הרבה וגם כי כולם שמעו וצרכו אותם שירים.
 
מקומו בהיכל התהילה של הזמר העברי מובטח.


19/02/2009   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע