סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
מוזיקה
לוח האירועים 2024 מרץ 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31
טור אישי
 
מאת: עמוס אורן פותח קופה: עניינים על הפרק
 

 
 
בחירת השיר בקדם אירוויזיון התעלמה מטעם העם, על זכייתו של  שלמה ארצי בפרס אקו"ם ועוד


התעלמות מטעם הקהל
 
הבחירה ב"עינייך" כנציג ישראל לתחרות האירוויזיון, בפיהן של הזמרת אחינעם ניני ומירה עוואד, היא - איך להגיד זאת - משונה. מצד אחד, הזמרות-מבצעות-יוצרות לא מסתירות את שביעות רצונן מן התוצאה, ואפשר להבין אותן: מבחינת המסר, האמירה לשלום והתקווה לדיאלוג, "עינייך" הוא הביטוי הכי נכון, מדויק ומשקף עבורן. אבל מצד שני, העם, כלומר הבוחר הטלפוני והסלולרי, בחר שיר אחר לגמרי, את "בואי לרקוד איתי". וגם אם אי אפשר לשנות את ההכרעה, לפחות כדאי להעניק לה מחשבה שנייה.
 
יש הבדל בין הצבעה מהבית, מול מסך הטלוויזיה (וגם מול השמעות רדיו חוזרות ונשנות לאורך כעשרה ימים), כל אחד לעצמו, לבין הצבעת אולפן, של "צוותי שיפוט", שיש בהם אלמנט של שקלא וטריא, ואפילו של עדריות-מסוימת. רוצה להגיד שהבחירות האולפניות הן מודל שכבר פס מתחרות האירוויזיון מאז המעבר להצבעה טלפונית. ואם הן - שמשקפות יותר לא רק טעם אובייקטיבי ורגשי, כי אם התייחסות סובייקטיבית ועניינית - שקבעו את גורל השיר היוצא לאירוויזיון (ולא משנה מי ומה הוא), בניגוד ל"טעם הקהל", יש פה בעיה, שצריך לתת עליה את הדעת לעתיד לבוא.
 
עניינית, כאחד העם, כמי שהצביע עבור "בואי לרקוד אתי", אני יכול רק להגן על עמדותיי ולנמק אותן, בכך ש"הוואלס" הזה, אף אם הוא נשמע מיושן משהו, שפתו המוזיקלית ידידותית, מוכרת ונגישה, כבר משמיעה ראשונה. הוא קליט וחביב, סלוני ו"אירופי", במובן הטוב של המלה. ומעבר לכך, בקצב המערסל שלו, הוא מזמין התרחשות בימתית שבהפקה מתאימה יכולה להצעיד אותו ואת מבצעותיו רחוק. הוא גם השיר שנטמע יותר בהאזנות לאורך זמן (כפי שאכן מתאפשר היום לצופי האירוויזיון), כי יש בו יותר בשר. ולא בכדי הוא היה השיר היחידי בין הארבעה שהצריך נוכחות של משתתפים נוספים על הבמה באולפן הטלוויזיה.
 
חבל, אבל כל זה כמו חלב שנשפך. כי הפור נפל. על שיר יותר רוקי, שיש בו הרבה יותר אנרגיות, אבל גם בעיות. כמו הפתיחה של "עינייך" שיש בו פרולוג הצהרתי ("חייבת להיות דרך אחרת") מנותק מוזיקלית מהמשכו של השיר. כמו הלחן שהוא לא המציאה הכי גדולה וגם מביא את השריטה הכי עמוקה בטעם ובתודעה. עוד לחן רוקי כזה. וגם המסר, שהוא אמנם חשוב (במיוחד לעם שיושב בציון, כי כל האחרים מנסים לעשות פופ בשביל פופ), אבל מה לאירוויזיון ולמסר? עם כל הכבוד לנו, לניני ולעוואד, ולרצוננו העז והכן בשלום ובדיאלוג אזורי, האירוויזיון הוא לא הזירה לפתרון בעיות בינלאומיות.
 
אפשר עוד להעמיק ולנתח את המפגש הראשון עם הביצוע הבימתי של השיר, אבל ברור לגמרי - נוכח לוח הזמנים הצפוף של שתי הזמרות - שלא היה הסיפק בידן להתעמק בשאלות של העמדה, כוריאוגרפיה ובימוי, גם בשאלת לבוש ולבטח לא בעיבוד ובתזמור המוזיקלי הסופי. ויש לשתיים ולצוות שאיתן עוד הרבה עבודה ליטוש ההפקה וההצגה. אך עם זאת, אם להמשיך עם ההומור של השתיים, בתגובה לטוקבק ששלח השנה שתי ערביות לאירוויזיון, דומה שהקהל האירופי (לא זה שזכה כבר להכיר את נעה, ניני הבינלאומית) יהמר על עוואד כיהודיה בין השתיים (סטריאוטיפים, מה לעשות).
 
ואולי על העימות הזה, שבין מה שהעין רואה והמוח מפרש, לבין מה שהאוזן שומעת והלב סופג, צריך לעבוד בפרזנטציה של "עינייך". כי אם כבר אנחנו חושפים לעולם יופי ישראלי, ייצוגי ומסמא עין, בואו נלך על זה עד הסוף. כי זה מה שהאירוויזיון מוכר היום: איכויות אבל גם אריזה. 
  
 זמרים לעומת זמרים
 
ערב קודם לקדם אירוויזיון הייתה מירה עוואד אחת הזמרות שנטלו חלק במופע "דואט אהבה", דיאלוג מוזיקלי בין סולני אופרה לזמרי פופ ישראלי, על במת משכן אמנויות הבמה בתל אביב, אולם הבית של האופרה הישראלית. איך להגיד זאת בלשון עדינה? למרות הכוונות הטובות, היה משהו מעוות ונכה במרקם החברתי של המופע.
 
הרעיון, אם לא הובהר עד כה, היה להפגיש ולזמן זמרים משני הקצוות לביצועים משותפים או מנוגדים, של יצירות משני העולמות. שסולני האופרה ישירו להיטי פופ מקומיים ושכוכבי (ופרחי) הזמר העברי הפופולרי יתנסו בביצוע אריות אופראיות קלאסיות. אולם היה מילכוד קטן ובלתי מפוענח במופע: המפתח לבחירת זמרי הפופ דווקא.
 
הבסיס, התחוור, היה מפעל מוזיקלי בשם "כוכב נולד, קולות וצלילים בשכונות", שימיו מקדימים את פצצת הרייטינג הטלוויזיונית נושא חלקו הראשון של השם. והמפגש איפשר חשיפה והזדמנות ליוצאיו, בוגריו וזוכיו בשנים האחרונות, כמו מעיין בוקריס, בת ה-16 מנשר או אייל נסים בן ה-17 וחצי מאופקים, וגם שיר ביטון הדימונאית, שהייתה גם פיינליסטית של "כוכב נולד" הטלוויזיונית. תופתעו, דווקא הם היו בסדר. כאלמוניים וכמתחילים, שאין מהם ציפיות, הם ניצלו את המעמד כדי להבהיר היטב מדוע היה זכאים להזדמנות. העיוות היה סביבם.
 
נתחיל מהמיסמאץ` בין היצירות. מול פנינים אופראיות, ידועות ומוכרות, הפופ הישראלי שבוצע, היה רק בחלקו מהשורה הראשונה, וחלקו שולי, זניח ותמוה. זה לא תחרות, כמו שאומרים. נעבור לזה שאמנם שתי הסוגות נקראות שירה, אבל אלה שני עולמות שונים בתכלית. האופראיים לא צריכים מיקרופון, הפופיים לא נשמעים בלי מיקרופון (ולפעמים גם אתו). כששניהם עומדים על אותה במה אפשר להבין ששירה (אופראית) היא מקצוע ולא משלח יד, עיסוק זמין או חרטבונה. שירה צריך ללמוד וגם לתחזק, והתהייה אם שירלי צפרי ומירלה גרדינרו, או שמעון בוסקילה ויותם כהן, ואפילו ישי לוי הגדול (והמה זה חיוור ולא משכנע) וגיא מנהיים וגם אפרת גוש וקרן הדר, עוסקים באותה מקצוע, עלתה בחריפותה לאורך כל הערב (אגב, מירה עוואד בלטה ביכולתה להתמודד עם שתי הסוגות, בדיוק כמו קרן הדר עם הוורסטיליות המוכחת שלה).
 
אולם ההבדל הגדול והאמיתי הוא הכבוד שיש לזמרי האופרה למלה, לטקס, לליברית. הם כתבי קודש עבורם. לא כן אצל הזמרים "הפשוטים", שליבם וקולם גס בשפה ובלשון, וחבל. ואפשר לסכם ולומר: כי זו (האופרה) תרבות וזו שכרה, וזו (הפופ) סתם מסחרה.
 
בפרק המחמאות (על הרעיון, על היוזמה, על המחיר הנוח, 100 שקל בלבד) תיוחד מחמאה למנחה מיכאל אייזנשטט, שהשכיל לדלג מעל המוקשים והבורות הפתוחים ולא עשה הפרדה והבדלה בין פופ למוזיקה מזרחית, בין ישראלי לים-תיכוני, וכינה את כולם ישראלים. היא נזקפת גם לזכות האופרה והמשכן שדווקא הם הצליחו לגשר ולאחד, לבטל את ההבדלים ואת המעמדות, לפחות לערב אחד.
 
לא זקוק לכסף
 
קצת הפתיע השבוע להתבשר שהזמר שלמה ארצי זכה בפרס מפעל חיים מטעם אקו"ם. אחרי שצעירים ממנו ופחות מצליחים ממנו עשו זאת, היה נדמה כאילו הפרס הזה שוכן כבוד בביתו כבר שנים. וכנראה טוב מאוחר מאשר לעולם לא, במיוחד אצל ארגון החברים שנקרא אקו"ם, שמחלק פעם בשנה כמה מאות אלפי שקלים - טיפה בים מהכנסותיו המצטברות - בין חבריו. גם מחווה, גם רצון טוב, גם תוספת שכר בלתי צפויה ליוצרים - 30,000 שקל למפעל חיים, פחות מזה בקטגוריות האחרות, ששמות הזוכים בהן יטופטפו מן הסתם בתקשורת, עד למועד הענקת הפרסים ב-29 במרץ במרכז דוהל בתל-אביב.  
 
בניגוד לפרס ישראל שערכו הכספי זניח (למרות שהוא עומד על 50,000 שקל) אך משקלו ביוקרה שלו, לפרסי אקו"ם אין שום משמעות יוקרתית או אמנותית אלא רק כספית, כי בסופו של דבר כל שנה מצטרפים למעגל הזוכים (במוזיקה הפופולרית לפחות) בין ששה לעשרה חברי אקו"ם, ולפרסומים יש רק ערך יחצ"ני ותקשורתי מבחינת האיגוד.
 
ועם זאת אי אפשר להתעלם מהנימוקים שבהענקת  הפרס, ע"ש נעמי שמר, לשלמה ארצי, שמועמדותו תהיה לגיטימית מן הסתם גם בערכאות העליונות יותר, של פרס ישראל. אך יותר משפרס זה, בהיבטו הכספי, נחוץ לארצי - שמקבל את הפרס שלו מדי יום ביומו, בהשמעות רדיו, במכירת אלבומים ובאהבת הקהל בהופעות - הוא נחוץ לזוכים האחרים, שלפעמים גם זקוקים לכסף. ועל כך יש לברך את אקו"ם. על יכולתו לעשות את הבלתי אפשרי: לתת בסתר אך בפומבי. 


05/03/2009   :תאריך יצירה
הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע