קולנוע - לקראת רטרוספקטיבה וסרט חדש

"חרבת חזעה". "לחם". "אינדיאני בשמש". אלה ורבים אחרים כלולים ביצירתו העשירה (60 סרטים) של הבמאי רם לוי. הסינמטקים הגדולים עורכים לו החודש מחווה, שבה יוצג גם סרטו החדש "סכנין חיי", שיוקרן השבוע בערוץ 10.

סרט כדורגל של המגזר הערבי

מבלי לצפות עדיין ב"סכנין חיי" (50 דקות), סרטו החדש של רם לוי, שיוקרן ביום רביעי בערוץ 10 ובמרוצת החודש גם בשלושת הסינמטקים הגדולים, הרושם שמתקבל הוא שמדובר ב"בית שאן, סרט מלחמה" של המגזר הערבי.

כמו ביצירתם של רינו צרור ודורון צברי מ-96`, גם כאן מדובר בסרט על יישוב פרובינציאלי שבמרכז הווייתו קבוצת הכדורגל המקומית, סינדרלה מפתיעה שהעפילה לליגה הבכירה ומביאה מאז הרבה כבוד למקום. כאן המקרה עסיסי יותר, של קבוצה מיישוב ערבי, שלאחר עלייתה ההיסטורית לליגת העל, רשמה הישג תקדימי נוסף - זכייה בגביע המדינה – ואף וניפקה חלוץ חשוב ויוקרתי (עבאס סואן) לנבחרת ישראל. האופציה שהיא תרד בחזרה לליגה הלאומית, כמוה כהתאבדות עבור לא מעט אנשים ביישוב. וכמובן שזה לא סרט רק על כדורגל, אלא בעיקר על הוויה קיומית.

"מצד אחד זה נכון", מגיב לוי על ההשוואה הבלתי נמנעת ל"בית שאן". "הסרט עוסק בקבוצה שנמצאת בתחתית, גם מבחינת הרקע שלה וגם מבחינת מיקומה בליגה. הוא מתחיל עם השמחה הגדולה וההתלהבות של גמר הגביע, אך הקבוצה עוברת תהפוכות כאלה שיש סכנה שהיא תרד ותיעלם מהמפה. סיפור הישרדות. במובן זה הוא דומה ובטח יושווה ל`בית שאן`, שהוא סרט נפלא בעיני. אבל בהרבה מובנים הוא אחר לגמרי, ואני מעדיף שאחרים, אלא שיבקרו אותו, יעמדו על ההבדלים".

לוי מגלה ש"סכנין חיי" הוא בעצם סרט שנעשה עבור ערוץ 5 של הטלוויזיה הצרפתית, ויוקרן שם במרוצת יוני 2006, חודש המונדיאל, כחלק מסדרה של סרטי כדורגל מכמה ארצות, שמתוכננים לשידור בתזמון בו יתקיימו משחקי הכדורגל בגרמניה.

חייב לנקוט עמדה

במרוצת הקריירה הארוכה שלו כבמאי סרטים עלילתיים ותיעודיים (כשבסיס הבית שלו היה במשך שנים רבות מחלקת הדרמה של הערוץ הראשון) הרבה רם לוי למקם את עצמו ואת מצלמתו הסקרנית בסביבה של המפגש - או התנגשות – בין התרבויות הישראלית והערבית.

"אני אחמד" (66`) היה הסרט הראשון (בן 15 דקות) שטיפל ביחסי ישראל-ישמעאל שלא על רקע זירת הקרב, אלא מנקודת מבטו של פועל ערבי שעושה דרכו מהמשולש לתל-אביב. סרט מכונן אחר, "חירבת חזעה" (78`), על פי ספרו של ס. יזהר (בכיכוב דליק ווליניץ, שרגא הרפז וגידי גוב), עורר בזמנו סערה פוליטית כשהעז לטעון שבמלחמת השחרור חיילים ישראלים גירשה אזרחים פלשתינים, נשים, זקנים וילדים, מכפרם אל מעבר לגבול. הסרט נאסר תחילה להקרנה בטלוויזיה, ורק לאחר מאבק ציבורי ארוך זכינו לצפות בו.

עוד ברטרוספקטיבה בנושא זה - "הסרט שלא היה" (94`), המביא 12 עדויות של אנשים שעונו והושפלו על ידי השב"כ, מבין 110 אלף הפלסטינים שנעצרו במרוצת האינתיפאדה הראשונה, ו"רצח", כתבה ליומן השבוע בימים שלפני פרוץ האינתיפאדה, על קבוצת גברים ונשים מעזה שלראשונה יוצאים מהרצועה כדי לראות בתיאטרון בתל אביב את ההצגה "רצח", של חנוך לוין. ואלה לא כל הסרטים באג`נדה הזו שלוי יצר.

- מה מושך אותך לעסוק שוב ושוב בנושא בסרטיך?

"קשה לי לדעת בדיוק. גדלתי בסביבה מאוד ציונית-ישראלית-אשכנזית-צפון תל אביבית רגילה. צופים, תיכון עירוני א` וכו`. אבל כבר בשנות ה-50 התחילה אצלי החשיבה בנושא, כשהשואה הייתה באיזשהו מקום הבסיס. כלומר, העובדה שהעם הגרמני יכול היה להגיע לאן שהגיע. אמרתי לעצמי שזה בעצם יכול לקרות בכל חברה, שהיא תתחיל לעשות דברים לא תקינים כלפי המיעוט שלה. בלי להשוות, הגרעינים הבסיסיים של שנאת הזר ודיכוי הזר מתפתחים בכל מקום כוחני עם מרכיבים לאומיים, או לאומניים, לא חשוב איך נגדיר את זה. הנטייה כלפי המדוכא, לא חשוב מאיזו סיבה, הייתה בי תמיד. גם הנושא החברתי וחוסר השוויוניות בין האנשים היה דבר שמצאתי את עצמי מרגיש מעורב בו וחייב לנקוט עמדה".

- לאחרונה יוצרים מתוך המגזר הערבי עשו סרטים כמו "עטאש צימאון" ו"גן עדן עכשיו". אתה לא חושב שכשהם מטפלים בנושא זה יותר נכון ופחות פטרוניי?

"הבמאי של `עטאש` (תאופיק אבו ואיל) הוא תלמיד שלי, ואני שמח שקמים אנשים מתוך המגזר הערבי ועושים סרטים על מה שהם רואים סביבם. אבל אני לא חושב שזה פחות נכון כשאני עושה סרטים העוסקים באנשים מחתך אוכלוסיה זה או אחר. הרי בסופו של דבר אני מדבר על עצמי ועל המצוקות שלי. מדובר ביצירה שמגיעה ממקום פנימי. גם בסרטי החברתיים, כמו `לחם`, הגיבורים המקופחים נותנים ביטוי לתחושות הפנימיות שלי, למרות שאני לא מגיע מאותו חתך סוציאלי".

אף לא פיצ`ר אחד

ברקורד העשיר של לוי כ-60 סרטים, בנושאים שונים ומגוונים, שבכולם ניכרת הרגישות החברתית-פוליטית העצומה שלו. במסגרת המחווה ליצירתו יוקרנו בין היתר הסרטים העלילתיים "לחם" (לו תיערך הקרנה חגיגית לרגל מלאת 20 שנה להפקתו), "אינדיאני בשמש" (81`), "כתר בראש" (89`), "מי ורדים מפורט סעיד" (72`), "הכלה וצייד הפרפרים" (74`), הסדרה "מר מאני" (96`) ועוד.

- למרות שעשית סרטים רבים ובכל נושא וסגנון כמעט, משום מה לא התפתית לעשות ולו גם פיצ`ר אחד שמיועד לקהל בתי הקולנוע. למה?

"ועוד איך התפתיתי. היה לי חלום גדול. אבל מה לעשות שכשבאתי עם רעיונות שלי, לא נמצא הכסף הנדרש להרים את זה, וכשהציעו לי הצעות, וקיבלתי רבות, התסריטים לא נראו לי מעניינים מספיק. אני עדיין מקווה שאוכל לעשות פיצ`ר מחוץ לטבעת החנק התקציבית של הטלוויזיה, ולבטא את מה שאני רוצה לומר".

- אז זו לא הייתה הנוחות הבלתי נסבלת של העבודה בתוך החממה של מחלקת הדרמה של הערוץ הראשון שבתוכה עבדת.

"זו לא הייתה סתם נוחות, זה היה מקום מופלא, שבו יכולתי לבטא את עצמי בהרבה מאוד מהדברים שרציתי, לא בכל כמובן, ואמרתי לעצמי שאני יכול לעשות זאת שם. הפיצ`ר מביא אמנם קצת יותר תהילה וקצת יותר תקציבים, אבל יש את הבעיה הזו של להחזיר את הכסף של הסרט שאתה עושה, שמונעת את הכספים בהשקעה בהתחלה, ואחר כך מחייבת אותך לסגנון מסוים, לצורה מסוימת של עבודה".

- כלומר לא היית מוכן לוותר על הפרמטרים האישיים שמניעים אותך, ולא להיכנע למשל לתכתיבי מפיקים.

"נכון שאני אוהב לעשות את מה שאני מאמין בו, וזה מאוד מוזר שבמשך הרבה מאוד שנים דווקא בתוך רשות השידור יכולתי לעשות דברים שהאמנתי בהם, בלי, או כמעט בלי, התערבות".

עבודה של שנה הולכת בגלל תחרות

- כיוצר שעבד בערוץ הראשון בזמן שבו הוא היה מדורת השבט של הצופה הישראלי, מה דעתך היום על הפלורליזם הרב-ערוצי שעל המסך הקטן שלנו?

"הריבוי הוא נפלא ואני מאוד שמח על כך. לחמנו במשך שנים רבות שהיצירה תגיע להרבה ערוצים, וזה קרה. מצד שני נוצר מצב שהתחרות היא על מי יקבל רייטינג יותר גבוה, וזו לא התחרות שהייתי רוצה. התחרות צריכה להיות במאבק על הסרטים הכי טובים שאפשר לעשות, ורק לפעמים גם זה קיים. אי אפשר להשוות בין היום לבין התקופה של הערוץ הראשון שפעל לבד".

בציניות אירונית מהולה בחיוך אומר לוי ש"בשעה שישודר `סכנין`, מלבד הצופים שלי, החברים האישיים והדודות, שיהיו איתי בסינמטק בהקרנה של `לחם`, בדיוק אז מקרינה אילנה דיין את התחקיר על חברת התעופה `ישראייר`, כתבה שיש בה מרכיבי סנסציה. ובערוץ הראשון מקרינים באותה שעה את הסדרה היפה של בוזגלו `כתב פלילי`. אז יש להניח שאם הטכנאי בערוץ 10 לא צפה כבר בסרט, אז לפחות הוא יראה אותו... ככה הולכת לפעמים עבודה של שנה, בגלל שבאותו זמן יש תחרות עם משהו אחר. אבל זה חלק מהחיים שלנו. אין מה לעשות, צריך להיאבק על זמן שידור, למרות שחלק מהעניין לא נתון בשליטת אף אחד".

"אין לי את מרחבי השתיקות שיש לקורא"

לוי יצר לא מעט סרטים המבוססים על יצירות ספרותיות (כמו "מר מאני" של א.ב. יהושע), או מחזות (דוגמת "הכלה וצייד הפרפרים" של נסים אלוני ו"כתר בראש" של יעקב שבתאי). "צריך להבחין בין ספרות לתיאטרון, מבחינת העיבוד הטלוויזיוני", הוא אומר. "כשאתה קורא ספר, אתה בונה לעצמך את הדמויות, האווירה, הסביבה, הנוף, את המקומות שבהם הדברים מתרחשים, ואת זה גם אני עושה כבמאי. אבל מלבד הצורך הנורא לצמצם, אין לי את מרחבי השתיקות שיש לקורא, ואת הדמיון שלו שבונה את הגיבורים, על פי התיאורים הספרותיים. אני בונה את זה כמו שאני חושב, כמו שאני עושה זאת כקורא, כמו שהעולם בנוי, כמו שאני מעביר את זה דרך השחקנים שבחרתי, שהם הדמויות. כמובן שזה סוג אחר של חוויה. לפעמים טוב, לפעמים לא.

"אני מאוד אוהב את הגרעין שאני מוצא בתוך היצירה הספציפית, שמגרה אותי. `מר מאני` זה ספר מדהים בעיני, `חרבת חזעה` הרטיט את לבי מאז נערותי. לא רק הצד הפוליטי-חברתי, אלא גם השפה המדהימה של יזהר, או השפה של יצחק בן נר ב`משחקים בחורף`, או היובשנות הישירה והמדויקת של אדם ברוך ב`אינדיאני בשמש`. אלה דברים שמדברים אלי לעומק, ואני כל הזמן חושש שהצליל הזה יתעוות או יצטרם כשאגע בו".

"התיאטרון הוא בעיקר, אך לא רק, מדיום של מילים, ולכן האדפטציה יותר אפשרית. אבל לפעמים המילים מרובות מאוד, ויש סכנה בללכת איתן עד הקצה. חשוב מאוד למצוא את הגבול. אני מדבר על הטכניקה, אבל הבסיס הוא העיקר. `כתר בראש` של יעקב שבתאי, בשבילי זו לא רק האירוניה של יענקל`ה, התבונה האדירה, אהבת האדם, שרואה את מצבו של דוד המלך ברגע שהוא צריך לוותר על הכתר, כלומר על חייו. סטפן היים הוא סופר מזרח גרמני, כתב על הזיכרונות של דוד בממלכה של שלמה, ועסק בפחד של כותב הזיכרונות הזה מול האימה שקשורה במזרח גרמניה, שם הוא חי. חיברתי בין השניים, כמו שחיברתי בין `חרבת חזעה` ל`שיירה של חצות` (אף הוא של יזהר), חיבור והכלאה שנראים לי נכונים. ב`מר מאני` המילים וסיפור העלילה המפותל הם העיקר. כמו שא.ב יהושע עשה ניסוי ספרותי, אני עשיתי ניסוי טלוויזיוני. ניסיתי להגיע לאיזשהו סוג של חוויה עם מרכיב טוטאלי בתוכה".

- היית מעורב בבניית התפריט של הפרספקטיבה מסרטיך שתוקרן?

"במידה זו או אחרת. הייתי שמח להקרין עוד סרטים, אבל יש גבול לכמה אפשר לסבול אותי...".

סרטי המחווה לרם לוי בסינמטק תל-אביב
סרטי המחווה לרם לוי בסינמטק ירושלים