קולנוע - "מין חסר מזל או פורנו משוגעים" ועוד

עולים השבוע: 6 סרטים- דרמה, סרטו של ראדו ג'ודה, סרטה של אניישקה הולנד, מתח-אקשן. סרטו של חאומה בלאגוארו ועוד

"מין חסר מזל או פורנו משוגעים" (רומניה-לוקסמבורג-צ'כיה-רומניה 2021) *****

דרמה. סרטו של ראדו ג'ודה. אמי (קטיה פסקריו) מקיימת יחסי מין עם בעלה, שתוך כדי האקט מצלם אותו. בהמשך אנחנו רואים אותה מסתובבת ברחובות בוקרשט, מבצעת פעולות יומיומיות: עוברת בשוק פירות וירקות, קונה פרחים ואחר כך מתנה לבת שלה. אמי גם פוגשת את הבוסית שלה, מנהלת בית ספר בו היא עובדת כמורה. מתברר לה שלצערה בעלה פרסם באינטרנט את סרטון הסקס שלהם, שמהר מאוד, באופן בלתי נמנע, הפך לוויראלי. אמי מוזמנת לבירור מול הורי תלמידי בית הספר. אבל קודם לכן לוקח אותנו הבמאי למסע סוריאליסטי בעל אלמנטים של זרם תודעה שבו ניכרים ביקורת על ארצו, על המערב, ועל האנושות בכלל, לאורך ההיסטוריה. כשמתקיים הבירור, מול הורי תלמידי בית הספר, נאלצת אמי לעבור השפלה ולצפות במעשה האהבה שלה עם בעלה. אבל היא מסרבת ל"משפט שדה" ולטענתה זכותה המלאה לעשות סקס עם הגבר שלה ככל שתרצה, בין אם בחדרי חדרים הרחק מעיניי איש ובין אם האקט צולם והודלף לאינטרנט. 106 דקות. למועדי הקרנה

מין חסר מזל או פורנו משוגע, תמונה באדיבות בתי קולנוע לב

ראדו ג'ודה הוא עבורי במאי מעורר השראה, אם אתייחס לסרטיו הקודמים בהם צפיתי, כמו "לא אכפת לי אם ההיסטוריה תזכור אותנו כברברים", "בראבו" ו"לבבות מצולקים". אבל נדמה לי ש"מין חסר מזל או פורנו משוגעים", זוכה פרס דב הזהב בפסטיבל ברלין בשנה שעברה, הוא המרתק והמאתגר מכולם. ראשית, זה הסרט הראשון, אולי היחיד, המצולם במודגש בתקופת הקורונה, בלי להסתיר את הדיבור על הקוביד והשימוש במסכות שנאלצנו לעטות על עצמנו כמנהג יומיומי קבוע. מבחינת העלילה, יש כאן חלוקה לשלושה חלקים. הראשון, סצינת הסקס הפורנוגרפית של אמי עם בעלה, השלכות עניין הדלפתו לרשת ונסיונותיה בשיחות טלפון, תוך שהיא משוטטת בפעילותה השגרתית בבוקרשט, לדאוג לכך שהתיעוד הזה יימחק. השימוש במצלמה כאן הוא כמו-דוקומנטרי. מעקב ממושך אחר הגיבורה בשוטים ארוכים, עם תנועות מצלמה לא תמיד "נקיות", ולפעמים הצלם מניח לה להמשיך בדרכה ומתמקד באימאג'ים אחרים, ללא כל הסבר. השוטטות הזו של אמי מובילה לחלק השני של הסרט, שיש בו מין מסכת קולנועית סוריאליסטית, לא מעט ביזארית, הכוללת בין היתר סצנות ארכיון שיש בהן התייחסויות להיסטוריה של רומניה ושל העולם, לעידן הקומוניסטי בתולדות מדינתו, ובכלל הצגת האנושות באופן לא מחמיא במיוחד, כמתמכרת לריטואלים, לאלימות, למלחמות וללאומנות. תצטרכו הרבה סבלנות וראש פתוח המוכן לקלוט קולנוע חווייתי, לא תמיד מפוענח, כדי לצלוח את הקטע הזה. ואז מגיע החלק השלישי, זה בו נאלצת אמי להגן על הסקס שלה מול הורי תלמידיה הביקורתיים. וזהו פרק יותר מובנה ומובן אבל לא פחות הזוי וסוריאליסטי, המכיל קרשנדו מרתק לקראת פינאלה מפוארת. הסרט הזה בכללו הזכיר לי חלק מעבודותיו של הבמאי היוגוסלבי דוז'אן מקבייב, כמו "מסתורי האורגניזם" ו"סרט מתוק". גם כאן יש ניסיון – בלתי אפשרי כמובן – לסכם את החוויה האנושית, על כל מרכיביה, כשלא נפקד מקומו החשוב של הסקס בהיסטוריה של העולם. בהיותו שונה ולחלוטין לא קונבנציונאלי, עליי הסרט הזה השאיר חותם עמוק. ממליץ מאוד לצפות בו, אבל רק אם אתם מוכנים לספוג חוויה ייחודית שבכלל לא מיישרת קו עם כל מה שאתם רואים בדרך כלל בקולנוע.

"שרלטן" (צ'כיה 2020) ****

דרמה. סרטה של אניישקה הולנד. העלילה מביאה את סיפורו האמיתי של יאן מיקולשק (איוון טרויאן), מטפל בצמחי מרפא שבזכות יכולות הריפוי המדהימות והמרשימות שלו זכה בהצלחה ופרסום ואף הפך לאדם עשיר. תור ארוך של חולים משתרך מדי יום ליד משרדו. הוא בוחן את בדיקות השתן שלהם שמובאות אליו בצנצנות ויודע לומר ממה הם סובלים ואף מציע תרופות וטיפול. הוא מצליח במקרים רבים בהם הרפואה הקונבנציונלית הרימה יד. כמו, לעזור לנשים שחשבו כי לא יצליחו להיכנס להריון, או להאריך את תוחלת החיים של אנשים שלקו במחלות חשוכות מרפא. אלא שהשלטון הקומוניסטי הלא יציב בצ'כיה של אחרי עידן סטלין מחליט להצר את צעדיו של המרפא הפופולרי. הוא ועוזרו, ביניהם גם נרקמים בחשאי יחסים הומוסקסואליים, מסומנים כרמאים ושקרנים, שגרמו לכאורה למוות של חולים בהם טיפלו, והם נאסרים ומעמידים אותם למשפט. 118 דקות. למועדי הקרנה

שרלטן, תמונה באדיבות בתי קולנוע לב

הבמאית הפולנייה אניישקה הולנד היא יוצרת קולנוע משובחת ומהוללת, ולא בכדי. ברקורד שלה סרטים מצוינים שחלקם גרפו, ובצדק, מועמדויות לאוסקר בקטגוריות שונות. ברשימה: "קציר הזעם", "אירופה אירופה" ו"באפלה". הקולנוע שלה מורכב ולא מתפשר. היא יודעת לגולל את הנראטיבים שלה, לא אחת בהתבסס על סיפורים אמיתיים, בדרך שובת לב ודמיון. גם ב"השרלטן" היא מרכיבה פאזל תקופתי מרתק המציג את סיפורו הייחודי של יאן מיקולשק. תוך שחזור תקופה אמין ומדויק, משהו שהיא התמחתה בו לא אחת לאורך הקריירה שלה, נחשף סיפור יוצא דופן של מרפא אלטרנטיבי מעורר ההשראה, בתקופה בה סטייה מהקו, כלומר מהרפואה הקונבנציונלית ומערכי הקומוניזם, נחשבו לרפואת אלילים ולאחיזת עיניים. גם יכולותיו המבריקות של יאן מיקולשק באבחון מחלות והצעת תרופות טבעיות (משחקו של איוון טרויאן מצוין), וגם היותו בעל ממון, מה שלא עבד לטובתו במדינה שקידשה אז את ערכי הסוצילאליזם, וגרמו לכיוון האש השלטונית כנגדו. הבמאית הולנד בונה את פסיפס חייו לא בדרך לינארית, אלא תוך קפיצות קדימה ואחורה בזמנים. וזה אחד האלמנטים הנוספים שהופכים את הסרט למעורר סקרנות ועניין. צריך גם לציין שהבמאית לא מציגה את גיבור סרטה כטלית שכולה תכלת. הוא לא רק המרפא האולטימטיבי שהקדיש את חייו להצלת חיים, אלא שהיו באישיותו גם אפיונים אחרים, פחות מחמיאים. והיא מציגה את הכל ללא שמץ של שיפוטיות. וזו סיבה נוספת לכך שיצא לה סרט אמין ומדויק.

"המשימה" (ארה"ב-ספרד 2021) ****

מתח-אקשן. סרטו של חאומה בלאגוארו. טום (פרדי היימור), בוגר גאון של לימודי הנדסה, מחפש את דרכו המקצועית בחיים. זאת עד שקבוצה של אנשים בראשות וולטר (ליאם קנינגהם) פונים אליו ומציעים לו להצטרף למיזם פריצה ל"בנק של ספרד", כדי להוציא משם כספת עתיקה ובה אוצר, אותה שלו מהמצולות אבל הרשויות בספרד החרימו להם אותה בטענה שהיא רכוש ספרדי, מאחר שנמצאה במים הטריטוריאליים שלה. הבנק של ספרד הוא בן יותר מ-100 שנה ויש בו מערכת אבטחה משוכללת, בכלל זה מנגנון הממוקם בנהר התת-קרקעי הזורם מתחת לבניין, ושמתפקידו החדיר מים ולהציף ולהעלות את הכספת כשקירות החדר בו היא שוכנת ייפרצו. בכך תינתן התראה לאנשי הבנק האמונים עליה. תום רואה בפרויקט אתגר אישי ומצורף אל הצוות הכולל את אשת הקשר האישית שלו, לוריין (אסטריד ברג'ס-פריסבי), ואנשי צוות נוספים, בהם ג'יימס (סאם ריליי), גוסטבו )חוזה קורונדו) וסיימון (לואיס טוסאר). לצוות מתברר שהכספת תוחזק בבנק של ספרד למשך עשרה ימים בלבד. החבורה גילתה שייקח לה 105 דקות כדי לבצע את הפריצה לכספת והם מכוונים זאת למשחק הגמר של מונדיאל 2010, שהתקיים במדריד. 118 דקות. למועדי הקרנה

המשימה, תמונה באדיבות סרטי שובל ויונייטד קינג

הנוסחה של סרטי שוד מהסוג הזה מוכרת מאוד בקולנוע, אפילו נדושה, אבל בעת הצפייה בסרט הזה הרגשתי כאילו מעולם לא ראיתי סרטים שבמרכזם שוד בנק וכספת. הבמאי חאומה בלגוארו עוסק הרבה באקספוזיציה, בבניית התשתית למימוש המבצע, ולא פחות חשוב מכך: הכרה לעומק של הנפשות הפועלות בסרט האנסמבל הזה, משני צידי המתרס, אגב. אנחנו לומדים להכיר את המוטיבציות של כל אחת ואחת מהדמויות, ותוך כדי נחשפים כמובן גם לתכנון המסובך של המבצע, על מרכיביו השונים. דווקא דמותו של הגיבור הראשי טום נשארת אניגמתית יותר, במידה מסוימת. אנחנו יודעים שאביו לחץ עליו לקבל משרה מכובדת באיזו חברת פאר לאדריכלות בלונדון, אבל הוא העדיף ללכת על המיזם ההרפתקני והמסוכן של פריצת-גניבת הכספת. אנחנו מבינים גם שנרקם במהוסס קשר רומנטי בינו ובין לוריין, אלא שהוא לא בא לידי מימוש. אבל דווקא חצאי האינפורמציות, הבעיות והמכשולים הטכניים שצצים על דרכם של בני החבורה, כולל משקעים אישיים שנוצרים בין כמה מהאנשים פה ושם, עושים את העניין. גם החיבור לתזמן קיום המונדיאל, והעריכה המקבילה בין משחקיה של נבחרת ספרד עד משחק הגמר והכנות החבורה לפעולה הקריטית לתזמון המתוכנן, מוסיפים עוד תבלין לעלילה והופכים את הסרט למסקרן, מענג ומרתק.

"שערורייה: סיפורו של עיתון" (ארה"ב 2019) *** וחצי

דוקומנטרי. סרטו של מארק לנדסמן. תיאור ההיסטוריה בת 60 השנה של הצהובון האמריקני הנודע "נשיונל אינקוויירר". הוא החל את דרכו בפרסום סנסציוני של תמונות של קורבנות פשעים, שצלמיו הצליחו להשיג או שהעיתון רכש אותן מגורמים שונים. הוא פרסם, בתחילת דרכו, גם ידיעות מופרכות על נחיתת חייזרים במקומות שונים באמריקה, על סמך "עדויות" שונות. בהמשך הוא עבר לדיווחים רכילותיים עסיסיים על סלבריטאים שונים. ולבסוף עבר גם לזירה הפוליטית והחל לפרסם מידע על סנטורים, מועמדים לנשיאות בארה"ב וכו'. הענין הוא שלא פחות מלחשוף בפני האמריקני ההמוצע שערוריות שידהימו אותו ויגרמו לו לקנות את העיתון, הוא גם קיבל שוחד בסכומי עתק מסלבריטאים עשירים וטייקונים, כדי לקבור סיפורים מביכים אודותיהם שהגיעו לעורכי העיתון, ובכך הוא הפך לכלי תקשורת שמונע מעצמו לפרסם סיפורים העולים בקנה אחד עם האג'נדה שלו. 97 דקות. למועדי הקרנה

שערוריה: סיפורו של עיתון, תמונה באדיבות סרטי יונייטד קינג

את ההוויה הזו של טבלואידים, צהובונים אמריקנים, בעיקר "נשיונל אינקוויירר" ו"סטאר", הכרתי טוב מאוד. הן מהשהות שלי בניו-יורק בשנות ה-80 והן מעבודתי כעיתונאי במגזיני רשת "ידיעות אחרונות" "ראש 1" ו"פנאי פלוס", שם השתמשנו בסיפורים שהם פרסמו לצורך מדורי רכילות חו"ל שלנו. הסרט מתאר את ההיסטוריה של ה"נשיונל אינקוויירר", ומול מצלמתו המתעדת של הבמאי מארק לנדסמן מתייצבים עיתונאים שעבדו בעיתון, או איתו, או בכלי תקשורת אחרים, ומעידים, כל אחד מהזווית שלו. כמו למשל על סיפורים בלעדיים שהשיגו ואשר פורסמו לפני כולם. או על סיפורים שמכרו לעיתון, קיבלו סכומים נאים, אבל העיתון קיבל כסף גדול הרבה יותר מאלה שעליהם היו אמורים להתפרסם הסיפורים הלא מחמיאים, בלשון המעטה, כדי לקבור את הסיפורים האלה. בסרט מצוינים בין היתר סיפורים על אלביס פרסלי והיכן נראה לאחר מותו, סיפורים על סלבריטאים שונים מעולם השואו-ביז, אבל גם על המקום המסוכן בו החל העיתון לפעול כמי שלא מדווח על חדשות אלא מייצר אותן. דוגמה קלאסית לחציית קו אדום כזה היה שלאחר שג'ון בלושי מת ממנת יתר של סמים, נמצאה אישה שטענה כי הרגה אותו. עורכי העיתון שלחו כתבים לראיין אותה ולשלם לה כדי לפרסם את סיפורה הביזארי, שגם הוביל אותה היישר לתחנת המשטרה. בקטע של סיפורים שנקברו, אחד הסיפורים המודגשים הוא על ביל קוסבי, שהרבה לפני הפרשיות האחרונות נתפש מבלה עם רקדניו בלאס וגאס. הכסף הגדול שלו גראם להשתקת הפרשה ובמקומה לפרסום סדרת כתבות אוהדות עליו, על משפחתו ועל תוכניתו. בכל הקשור לפוליטיקאים, נראה כי פרשת הסנטור הדמוקרטי גארי הראט ופרשת הרומן שלו עם דונה רייס, היה המקום בו העיתון התחיל להיכנס בגדול גם לזירה הפוליטית. בזמן שהארט עדיין הכחיש הכל, שלחו עורכי העיתון צלמי פפראצי לעקוב אחריו בחשאי והם קלטו אותו מבלה עם שתי נשים. בכך תם הקמפיין שלו לנשיאות ארה"ב. אבל הגדיל לעשות המו"ל האחרון של העיתון לפני מכירתו ב-2018, דייוויד פקר. הוא היה מקורב מאוד לאמנים ולפוליטיקאים ורצה להימנות בעצמו עם החוג הנוצץ והמשפיע הזה. כאשר הגיע אליו סיפור על בגידותיו של ארנולד שוורצנגר מקורבו, רגע לפני בחירתו לתפקיד מושל קליפורניה, הוא דאג לקבור אותו ובכך לסייע לכוכב הקולנוע להיבחר לתפקיד הנכסף. לאחר הבחירה, כשהדברים התפרסמו במקורות אחרים, הוא כבר היה מושל, אבל רעייתו מריה שרייבר התגרשה ממנו. כן בלם פרסומים מביכים על מעלליו המיניים של ידידו דונלד טראמפ, בצד פרסום מידע על "חולניותה" של הילארי קלינטון, ובכך תרם את חלקו לבחירת טראמפ לנשיא. הסרט פוליטיקלי-קורקטי מדי, עד כמה שמוזר לומר זאת. הוא משתדל אמנם להביא את כל הצדדים של המטבע, של פעילות הטבלואיד הנפוץ בזמנו, אבל הבעיה שלו שהוא לא נשכני מספיק, אלא בעיקר מספק עובדות. הוא היה עושה עבודה יסודית יותר אילו היה מתאמץ לנתח את העוולות שעשה לאנשים מסוימים ואת הנזקים שגרם. חבל שלא הביא גם ריאיונות עם אמנים, אנשי ציבור או טאלנטים אחרים – שיגיבו על מה שנכתב עליהם ב"נשיונל אינקוויירר".

"מאסר בית" (רוסיה 2021) *** וחצי

דרמה. סרטו של אלכסיי ג'רמן הבן. דוד (מרב נינידזה), מרצה באוניברסיטה של עיר קטנה ברוסיה, מגלה אי סדרים בולטים בהתנהלות הרשות המקומית של העיר. בהיותו אדם מוסרי ומצפוני, מחליט דוד לכתוב על השחיתויות ברשתות החברתיות, ובעיקר על מעלליו של ראש העיר המושחת, אבל במקום שהחיצים יופנו לעבר אותו ראש עיר, דוד מוצא עצמו נרדף ומואשם במעילה ונשלח למאסר בית. אמו המבוגרת נמצאת שם איתו, וגם עורכת הדין שלו, ומנסים לסייע, אבל קרובי משפחה אחרים וחברים מתנתקים ממנו. ובמקביל הוא מתחיל לסבול ממעקבים, הצקות וגם הפגנה נגדו מול חלונו. יש המייעצים לו לרדת מהעץ ולהתנצל והפרשה תיסגר – אבל הוא מסרב. 106 דקות. למועדי הקרנה

מאסר בית, תמונה באדיבות קולנוע חדש

כשמתייחסים לעבודת קולנוע המוגבלת ללוקיישן אחד, מייד יש דיבור על "סרט קאמרי" או על "תיאטרון מצולם". אבל ב"מאסר בית" הסיפור הוא לגמרי אחר. נכון שהוא מתרחש כולו בביתו, וגם בחצרו, של דוד, הפרופסור לספרות של האוניברסיטה המקומית, אין תחושה כאילו מדובר במחזה שהפך לסרט. נכון גם שרוב-רובו דיאלוגים, שדוד מנהל עם הקרובים אליו ואחרים, אבל האופן בו מניע הבמאי אלכסיי ג'רמן את גיבוריו בבית ובסביבתו, משדרים קולנוע. כולל המקרים בהם נכנסים אליו אנשים קרובים או כאלה החומקים אליו בהיחבא כדי להכות ולהעניש אותו. אלה בהחלט סצנות קולנועיות דרמתיות מובהקות, שעושות עניין. אבל בעיקר בולט כאן הדימוי הבולט מאוד בקולנוע הרוסי בעשור האחרון: אף שמדובר בסיפור פרטי קונקרטי, שבמרכזו שחיתות ציבורית מקומית, אין ספק שיש כאן אלגוריה לתמונה הגדולה ברוסיה. כנראה שלא במקרה הגיבור נקרא דוד. הוא נאלץ להיאבק בגוליית הענק – הממסד הרוסי כולו.

"סמטת סיוטים" (ארה"ב 2021)

דרמה. סרטו של גיירמו דל טורו, על פי הרומן של וויליאם לינדזי גרשהאם. העלילה נפתחת בסוף שנות ה-30, תקופת השפל הכלכלי הגדול באמריקה. סטנטון קרלייל (בראדלי קופר) הוא פליט חסר מזל שהתגלגל לקרקס נודד ומגלה כריזמה וכישורי הישרדות. הוא מוצא חן בעיניה של מגדת העתידות זינה (טוני קולט) ובעלה המנטליסט לשעבר (דייוויד סטראתהיירן) וכך מפלס לעצמו דרך להצלחה. הכישורים הוורבליים-מניפולטיביים החדשים שרכש בקרקס משמשים אותו כדי להונות את האליטה הניו-יורקית של ראשית שנות ה-40. יחד עם מולי (רוני מארה) המוסרית והנאמנה לו לצידו מתכנן סטנטון לעקוץ את עזרא (ריצ'רד ג'נקינס), טייקון נכלולי. מי שאמורה לסייע לו אף היא במשימה היא ד"ר לילית ריטר (קייט בלאנשט), פסיכיאטרית מסתורית. אלא שמהר מאוד מתברר לו שהיא עלולה להיות היריבה המאיימת ביותר שפגש עד כה. עם ווילם דפו, מארי סטינבורגן, רון פרלמן. 160 דקות. למועדי הקרנה

סמטת הסיוטים, תמונת יחסי ציבור