קולנוע - עולים השבוע "שלום ולא להתראות" ועוד

"שלום ולא להתראות" קומדיה-דרמה. סרטו של אלבר דופונטל. "התחרות הרישמית", קומדיה-דרמה. סרטם של מריאנו קון וגסטון דופרט ויעוד

"שלום ולא להתראות" (צרפת 2020) *****

קומדיה-דרמה. סרטו של אלבר דופונטל. ביקור אצל רופא של סוז טרפה (וירז'יני אפירה), אישה יפה בגיל העמידה, מגלה לה שהיא לקתה במחלת חשוכת מרפא. לנוכח הידיעה הגורלית היא מחליטה לנסות לאתר את הבן אותו ילדה בגיל 15, ואשר נלקח ממנה לאימוץ לפני שהספיקה לחבק אותו. ג'יי בי (אלבר דופונטל), מנהל מערכות מידע זה שנים, מבין מהבוס שלו שהוא עומד להיות מוחלף ומוזז מתפקידו, לטובת אדם צעיר. הוא מנסה להתאבד בפיצוץ, אך בטעות פוגע אנושות באדם אחר במשרד. סוז, שבדיוק חיפשה מידע על בנה, עדה למקרה ומגלה בסמוך למקום את ג'יי בי. היא זקוקה לו כאיש מערכות מידע והוא זקוק לה כמי שיכולה לאושש את גרסתו שלא ניסה לפגוע באיש פרט לעצמו, והם מחליטים לסייע זה לזה. השניים מגיעים לארכיון העירוני ופוגשים ארכיונאי עיוור, מר בלן (ניקולה מרייה), שפיכח יותר מהרבה אנשים רואים. השלושה יוצאים למסע סהרורי לאיתור בנה של סוז, כשאנשי משטרה דולקים אחריהם. עם מישל ווילרמוז, לורן סטוקר. 88 דקות. שלום ולא להתראות

שלום ולא להתראות, צילום: ג'רום פריבאוה

הבמאי-שחקן-תסריטאי אלבר דופונטל מוכר בעיקר בזכות "להתראות שם למעלה" הנהדר, אם כי והוא חתום גם על עוד מספר סרטים. ובצד זה יש לו רקורד עשיר מאוד כשחקן. גם ב"להתראות שם למעלה" וגם ב"שלום ולא להתראות" הוא מפגין עשייה קולנועית יצירתית מסוגננת שיש בה וירטואוזיות סוחפת באופן בו כתוב התסריט, ביצירת הרצף הקולנועי המיוחד ובאמצעים האמנותיים בהם הוא משתמש וביכולת להרכיב פאזל אודיו-ויזואלי מקורי, מסקרן ומרתק.

דופונטל מתאר כאן מסע סוריאליסטי-רומנטי-פנטסטי של שלושה אאוטסיידרים של החיים שמצד אחד נמלטים מהחוק ומצד שני יש להם מטרה: לאתר את בנה של סוז, אותו כלל אינה מכירה. עבודתו זו של דופונטל מזכירה אגדה סהרורית קסומה, בה מתערבבים זה בזה דמיון ומציאות. הוא יודע לאתר את הצדדים האירוניים של המציאות ולבנות נראטיב שיאפשר ללוזר כמו ג'יי בי לגלות יכולות טכניות מצוינות, ולעיוור כמו מר בלן לזהות בבהירות אנשים, מקומות ואירועים המתרחשים סביבו אף שהוא לא משתמש בעיניו לשם כך. ולתחביר הקולנועי יוצא הדופן ולסיפור מעוררי ההשראה - מתווספות תצוגות המשחק הנהדרות של כל שלושת השחקנים המובילים, כשהבולטת ביותר בהן היא זו של ניקולא מארייה, זוכה הסזאר.

https://www.youtube.com/watch?v=aPvJj20bYNY

"התחרות הרשמית" (ספרד-ארגנטינה 2021) ****

קומדיה-דרמה. סרטם של מריאנו קון וגסטון דופרט. הומברטו סוארז (חוזה לואיס גומז), מיליארדר עתיר ממון ונכסים, מחליט ביום הולדתו ה-80 שהוא מעוניין להותיר חותם על העולם האמנות בכלל והקולנוע בפרט. הוא רוצה לממן סרט ייחודי, פורץ דרך, ומאחר שאין לו כל הבנה בתחום, הוא פונה ללולה קואבס (פנלופה קרוז), במאית אקסצנטרית מובילה, בעלת מוניטין וקבלות בסרטי ארט-האוס, בכלל זה זכייה בדקל הזהב בקאן. הוא מנחית עליה ספר רב מכר, שאת הזכויות לו רכש בממון רב, סיפור שבמרכזו שני אחים יריבים, ומאשר לה לשכור שני שחקנים יקרים שיש להם לא רק הישגים מקצועיים אלא שכל אחד מהם גם ניחן באישיות בעלת אלמנטים של חשיבות ערך עצמית גבוהה במיוחד. מדובר בכוכב המיינסטרימי פליקס ריברו (אנטוניו בנדרס) ובשחקן תיאטרון מוערך, איוון טורס (אוסקר מרטינז). כבר על ההתחלה מבינה הבמאית לולה, אישה אקסצנטרית, תחמנית ומניפולטיבית, שהיא תיאלץ להשתמש בכל הטריקים והשטיקים שהיא יודעת כדי "לאלף" את הכוכבים שלה, אם היא רוצה להוציא מהם את התוצאות הכי טובות שאפשר. וכך פוצחים השלושה במערכת יחסים מורכבת, כשלולה מוצאת כל פעם טריגר חדש כדי להתעלל בהם נפשית ולשבור את רוחם. אלא שיש לזה מחיר. 114 דקות. התחרות הרשמית

התחרות הרשמית, תמונה באדיבות בתי קולנוע לב

קופרודוקציה ספרדית-ארגנטינית, כשבקודקוד שני במאים ארגנטינים, מריאנו קון וגסטון דופרט. זהו למעשה משל ארסי על עולם הקולנוע, האינטרסנטיות שבבסיסו והמניפולציות, המזימות והתככים שמניעים אותו מתחת ומעל פני השטח. כשקוראים לסרט "הבחירה הרשמית" ושולחים אותו לפסטיבל ונציה, שם הוא כמובן מתקבל ל"בחירה הרשמית" – זו כבר אמירה צינית.

גם נקודת המוצא של הסרט: טייקון מיימון החונך גשרים שהקים וכו', שמחפש מיזם אמנות, תחום בו אינו מבין דבר, עליו הוא יכול לשפוך כסף ואשר יאדיר את שמו, זו התבוננות מאוד אירונית על תעשיית הקולנוע ומה שבאמת עומד לעיתים מאחוריה. וכך אנחנו מקבלים סרט מאוד מודע לעצמו, עם הרבה דימויים המדמים מצבים שמתקיימים לכאורה בתעשייה בעת הפקת סרט. למשל, לולה, המתגלה כביצ'ית סאדו-מזוכיסטית מרושעת וחסרת מצפון, תולה סלע כבד מעל ראשי כוכביה בעת חזרות לסצנה מסוימת, כדי לגרום להם אימת מוות. או שהיא משמידה את כל פסלוני הפרסים בהם זכו, כדי לרסק להם את האגו. והכי סרקסטי, היא מאלצת את בת משפחתו של הטייקון המממן להתנשק ארוכות לנגד עיניו עם שני השחקנים ולאחר מכן איתה.

ועוד לפני שנכנסים לצילומים יש טוויסט דרמטי בעלילה, וגם בהמשך צפויה לצופה הפתעה גדולה. וכמה מילים על החזון הוויזואלי של הסרט. הוא מצולם, על ידי ארנו ואלס קולמר, בפנורמה רחבה ובשלל צבעים אקספרסיביים בוהקים, אה-לה סרטי אלמודובר. פנלופה קרוז מבצעת כאן את אחד מתפקידיה המשמעותיים ביותר. מגלמת את האישה הרעה והתככנית, עד הסוף. ואגב, היא ואנטוניו בנדרס, שחקנים די קבועים אצל פדרו אלמודובר, ובכלל אטרקטיבים מאוד, מופיעים ב"התחרות הרשמית" זה לצד זה. וגם בזה אפשר לראות תרגיל קידום מכירות של ההפקה למשוך עוד צופים בסרט.

https://www.youtube.com/watch?v=_beIJOVGPiQ

"מיני די וי" (ישראל 2022) *** וחצי

דוקומנטרי. סרטו של שאולי מלמד. קלטות וידאו בפורמט מיני די וי שצילם בילדותו, שואבות את הבמאי לטלטלה רגשית. הוא מבין שמתועד בהן, בבלי דעת, חיפוש זהותו המינית. שאולי פותח בחיפוש אחר להט"בים נוספים שצילמו את ילדותם, ומאתר רבים שתיעדו כמותו את זהותם המתפתחת, מבלי להבין לגמרי מה נחשף לעדשת המצלמה. טום, שגדל בצפת החרדית ותיעד את מסעו בעקבות גילוי זהותו המגדרית. בתי, שנולדה לעולים חדשים מאיראן וצילמה באובססיביות את קשריה האינטימיים עם חברותיה. רומיה, שגילתה את ניצני הדראג שלה במקביל ליציאה מהארון של אמה. והבמאי עצמו, שחקר עם המצלמה את מיניותו בצל מות אביו. בעקבות הצפייה המחודשת בקלטות שצילמו לפני שנים, הם נאלצים להתמודד עם חוויות ואנשים שעיצבו את חייהם. 75 דקות. מיני די וי

הרעיון של הבמאי שאולי מלמד מעניין ומסקרן. עצם הגילוי העצמי בחומרים שצולמו לפני שנים בקלטות מיני די וי באמת מציג תופעה מרתקת של חשיפה אישית של זהות מגדרית, מבלי לדעת לקרוא לזה בשם או לנתח זאת. ארבעה אנשים שכשגדלו עשו מהפכים בחייהם, בעקבות גילוי ותובנות אישיות, מגלים שבעצם כבר בילדותם ובנערותם, אז תיעדו את עצמם בסרטונים, כבר אז האמת בקעה החוצה, אם כי לא באופן מודע.

רק החזרה מקץ שנים לא מעטות לאותן קלטות ילדות אפשרה להם לפענח את שעיניהם רואות, ואת מה שהמצלמה ידעה לספר כבר אז. העניין הוא שלאחר פירוט המקרה האישי של כל אחד ואחת מהנפשות הפועלות כאן, ה"גימיק" של קלטות המיני די וי והחומר הצפון בהן קצת פחות עובד ויש תחושה של חזרה, או דריכה במקום.גם המשך המעקב אחר הדמויות אחרי חשיפת הקלטות והתפתחותן בחיים מרגש הרבה פחות. אבל עדיין, זהו סרט ראוי שמטיל זרקור על תופעה יוצאת דופן. רוצה לומר, לא כל מי שיפתח מחדש קלטות שצילם בהן את עצמו לפני שנים, יגלה עובדות על חייו שפעם לא ידע לקרוא להן בשם והיום הן מגיחות מתוך החומר המצולם. ולכן, בכך שהבמאי מלמד לקח את המקרה שלו כמודל ועלה על מספר לא מצומצם של מקרים נוספים שבהם עיון בחומרי וידאו שצולמו לפני שנים חשף נטיות להט"ביות, אפשר בחינה מרתקת של מקרים אלה והשוואה בין האופן האינטואיטיבי בו הדברים באו לידי ביטוי בקלטות והדרך אותה עשו גיבורי הסרט בהמשך ביציאה מהארון או במימוש נטיותיהם כאנשים בוגרים.

https://www.youtube.com/watch?v=bH2LkblS_yI

"אהבה בין השורות" (אנגליה 2022) **

קומדיה. סרטה של אנליין קאליה מיור. הנרי (סם קלפלין) הוא סופר אנגלי צעיר שחיבר ספר ביכורים על רומן בין גבר ואישה. הבעיה היא שהספר לא מצליח למכור ולו עותק אחד. הנרי יושב בחנות ספרים וממתין לקונים כדי לחתום להם על ספרו, אך איש לא מגיע. כשהוא מוזמן לפגישה עם המו"לית שלו, ג'ן (לוסי פאנץ'), הוא לא יודע למה לצפות. מתברר לו ממנה שהרומן שחיבר הפך ללהיט במכסיקו. היא מאיצה בו לטוס לשם ולהשתתף במסע יחסי הציבור של הספר. בהגיעו למכסיקו ממתינה לו שם מריה (ורוניקה אצ'גוי), המלווה שלו. עד מהרה מתברר לו שהיא גם זו שתרגמה את ספרו לספרדית. בהמשך יבין שזה לא בדיוק תרגום. הוא חיבר רומן רומנטי מעודן וסולידי, והיא הוסיפה לו קטעים עסיסיים של סקס יצרי. הנרי לא יודע איך לאכול את זה. האם לדבוק בגרסה שלו, להתכחש לגרסה המכסיקנית המצליחה ולהימנע מלהשתתף באירועים ובתוכניות הטלוויזיה אליהן הוא מוזמן, או לזרום עם הסיטואציה שבאה לידי ביטוי בפופולריות הגואה שלו בקרב הנשים המכסיקניות. 106 דקות. אהבה בין השורות

אהבה בין השורות, תמונה באדיבות Red Cape

היה לסרט הזה פוטנציאל לייצר קונפליקט משעשע בין טעמו האנין של הסופר הנרי, שאולי כותב יפה אבל לא מבין ללבותיהן של הנשים, ובין מריה, שמייצגת את הטעם ההמוני של המכסיקניות חובבות אהבת היצרים ותככי טלנובלות. אלא שהבמאית בחרה ללכת על עלילה תמוהה, בה משתף הנרי פעולה בעל כורחו עם מסע יחסי הציבור של ספרו, מתעמת פה ושם עם מריה וכך כל הפואנטה של הסרט מתמסמסת. הניסיונות ליצור קומיק רליפים לא צולחים יפה, ובסך הכל אנחנו נשארים כאן עם סיפור משעמם ומשמים.

למריה יש בן קטן וסבא, המתלווים למסע עם הנרי ברחבי מכסיקו, והפרוד של מריה עוקב אחריה בתקווה לשקם את יחסיהם. אבל אף אחד מצירי העלילה האלה לא מספק סחורה כלשהי, ואנחנו נשארים עם סרט ירוד וחובבני. במיוחד לנוכח העובדה שגם צוות השחקנים, ובראשם סם קלפלין וורוניקה אצ'גוי, מעצבנים ברוב דקות הסרט המאוד בעייתי הזה.

https://www.youtube.com/watch?v=QLfU0t-ESEk