אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
קולנוע
לוח האירועים 2024 אפריל 
א ב ג ד ה ו ש
 
10111213
14151617181920
21222324252627
282930
ביקורת
 
מאת: נחום מוכיח עולים השבוע: "מסכנים שכאלה" ועוד
 

 
 
"מסכנים שכאלה" סרטו של יורגוס לנטימוס עם אמה סטון החד פעמית, "השנה שהייתה לנו" ועוד


"מסכנים שכאלה" (ארה"ב 2023) *****

דרמה. סרטו של יורגוס לנטימוס. העלילה מתרחשת בלונדון בתקופה הוויקטוריאנית. צעירה אבודה (אמה סטון) שנכנסה להריון קופצת מגשר אל מותה. אלא שהיא לא נהרגת. רק מוחה מפסיק לעבוד והמדען המבריק, הנועז ובעל האג'נדה האקספרימנטלית ד"ר גודווין בקסטר (ווילפ דפו), מביא את גופה למעבדתו ושותל בקודקודה את המוח של התינוק שהיא עתידה ללדת. כשהיא מתעוררת, אמה בקסטר מתחילה לעשות את צעדיה הראשונים בעולם כשהיא סקרנית ומשתוקקת לבלוע את החיים. היא אמנם משתדכת לבחור הטוב, מקס מקנדלס (רמי יוסף), האסיסטנט של ד"ר בקסטר, אבל התחושה הפנימית שלה שהיא מחמיצה את כל האקשן החדש שסביבה גורמת לבלה להיצמד דווקא לבחור החתרן וההרפתקן דנקן וודרברן (מארק רופאלו). במחיצתו היא תצלח את החוויה המינית הראשונה שלה, וכשתראה כי טוב תרצה לעשות את זה עוד ועוד. יחד עם דנקן היא תצא למסע ברחבי אירופה, שיהיה רצוף בגילויים אישיים חדשים ובתפניות מרתקות בעלילה. 142 דקות. מסכנים שכאלה



מסכנים שכאלה, תמונת יחסי ציבור 
             
אני מכיר היטב חלק גדול מעבודותיו של הבמאי היווני המצוין והיצירתי יורגוס לנטימוס. את "שיני כלב", "להרוג אייל קדוש", "אלפס", "הלובסטר", "המועדפת" וכעת "מסכנים שכאלה". מה שמרתק אותי אצלו זוהי העובדה שתמיד הוא חותר אל הלא קונבנציונלי, אל החתרני, אל הביזאר. בסרטיו הוא מטלטל את המציאות המוכרת, משנה סדרי עולם ומאתגר את צופיו כל פעם מחדש באמצעות משוואה חברתית חריגה, שלוקח זמן לעכל אותה. את גיבוריו הוא ממקם בדרך כלל בצד האפל של ההוויה הקיומית, לא בזה המואר. בכל סרט חדש שלו מזמן לנטימוס, יוצר קולנוע מבריק וגאוני, הפתעה מעוררת השראה.

ב"מסכנים שכאלה" מתייחס לנטימוס ז'אנריסטית למעשיות פרנקנשטיין למיניהן ולדורותיהן. הגיבורה שלו בלה, צעירה שזכתה במוח חדש, של התינוק שלה שלא נולד, מתחילה לגלות את העולם בדרכה הילדותית הנאיבית. ויש בגישה שלה לגילוי העולם לא רק תמימות טהורה ומזוככת אלא גם חוכמה של מישהי שלא "התלכלכה" בהבלי העולם הזה, ובגילוייה את סודות ויפי היקום היא בעצם חושפת את ערוותה וצביעותה של האנושות, בעודה מגלה בין היתר את חדוות הסקס. וזה המקום לציין שהתסריט, שנכתב על ידי טוני מקנמרה, מבוסס על ספרו של אלסדייר גריי הסקוטי, שהלך לעולמו ב-2019. הסופר פגש את הבמאי ב-2009 ואף הציג לו את המקומות בגלזגו ששימשו לו השראה לסיפור, אבל בפועל לו הייתה לו נגיעה לעיבוד הקולנועי פורץ הדרך שנעשה ליצירתו.


לנטימוס גם משרטט כאן עולם ויזואלי צבעוני וססגוני במיוחד, שכאילו לקוח מהאגדות או מפנטזיות של משתמש בסמי הזיה. כל תמונה, כל פריים, כל קומפוזיציה, כל סצנה מעוצבים להפליא ברוח התקופה ודמיונו וחזונו המיוחדים של הבמאי. הסרט צולם בפילם 35 מ"מ, שחברת קודאק ייצרה במיוחד עבור ההפקה, שניתן להעבירו בתהליך עיבוד לריוורסל ולשלוט בכל הצבעים, כולל בסצנות בשחור/ לבן – כך לדברי הצלם המעולה רובי ראיין. לדברי לנטימוס כוונתו הייתה לעצב את הסרט בסגנון הוליווד הישנה, באווירת צבעי הטכניקולור הזוהרים של פעם, ולכן גם נעשה שימוש בסטים צבועים. והתוצאה מרהיבה ומהפנטת. ומעבר לעושר הוויזואלי, לנטימוס - שזהו לדעתי סרטו הטוב ביותר עד כה - גם משתמש כאן באפקטיביות בצילום הפנורמי ובעדשות הרחבות החביבים עליו.


ואמה סטון? זוכת גלובוס הזהב, ולדעתי תקטוף גם את פסלון האוסקר, היא אופרה אחרת כאן. חד-פעמית. היא כבר שיחקה אצל לנטימוס ב"המועדפת", וכאן היא משמשת גם כמפיקה. אין סופרלטיבים שיכולים לתאר את המחויבות שלה לפרויקט כשחקנית. היא מרתקת, נועזת, הולכת עד הסוף וממש מעוררת השתאות והתפעמות על האופן שבו היא לבשה על עצמה את דמותה המורכבת של בלה בקסטר. והיא כבר הצטלמה - בתפקיד הנשי הראשי - לסרטו הבא של לנטימוס, "סוג של חסד".     



   



"השנה שהייתה לנו" (צרפת 2023) **** וחצי

קומדיה. סרטם של אריק טולדנו ואוליבייה נקש. אלברט (פיו מארמיי) וברונו (ג'ונתן כהן) הם שני לוזרים של החיים, המבינים שהחובות שצברו לאורך השנים יצאו מכלל שליטה וכנראה לא ייעלמו מעצמם. יש להם מנטור, מנחה סדנה, הנרי (מתייה אמלריק), המנסה לסייע להם להבין איך יוצאים מהבוץ. בניסיון להתאפס על עצמם, למצוא דרך להתמודד עם המינוסים שלהם בבנק ואולי גם לחזור לדרך הישר, נתקלים השניים במקרה בהפגנת רחוב רעשנית נגד "בלאק פריידיי", של קבוצת פעילים למען איכות הסביבה, ענייני אקולוגיה והאקלים, התנגדות לצריכה, שוחרי צדק חברתי ומה לא. השניים מחליטים להצטרף לחבורה האידיאליסטית, בעיקר בגלל הבירה והחטיפים שמחולקים חינם בהתכנסויות שלהם. אבל פעילה יפה אחת, המכונה קקטוס (נעמי מרלן) והשייכות לקבוצה החדשה שהם ימצאו, ישנו את חייהם לנצח. 118 דקות. השנה שהייתה לנו


השנה שהייתה לנו, תמונה באדיבות בתי קולנוע לב


הבמאים הצרפתים-יהודים אריק טולדנו ואוליבייה נקש פרצו לתודעה בגדול בעקבות סרטם "מחוברים לחיים" (2011), אף שהם יצרו סרטים יחד גם קודם לכן. מאז הם עשו יחד גם את "סה לה וי" ו"יוצאים מן הכלל". אבל דומה כי סרטם "השנה שהייתה לנו" הוא המורכב והחשוב מכולם. יש בו מצד אחד יסודות אידיאולוגיים-חברתיים, שקונים להם אחיזה הולכת וגוברת בציבור ומצד שני גם נתפסים על ידי חוגים מסוימים כאמירות קיצוניות, על גבול הקונספירציות. ודמותה של קקטוס, בכיכובה הנהדר של נעמי מרלן, מייצגת בדיוק את המתח הזה שבין שני הקטבים. ומן הצד השני, אלברט וברונו, שני האנטי גיבורים שהחיים דחקו אותם למצוקה כלכלית קשה, מתייחסים לחברותם בקבוצה בציניות ובאנוכיות אינטרסנטית, בעודם מנסים להשתחרר בעזרתה מבעיותיהם הפיננסיות. אלברט מנסה שוב ושוב להיכנס לקזינו, כדי להמר ולהשיג "כסף קל", אבל נדחה לאחר שברישומים הוא נתפס כטראבל מייקר שאי אפשר לסמוך על יכולותיו הכלכליות.

נקש וטולדנו מנוסים ומיומנים כבמאים וגם כתסריטאים שכתבו יחד את הסיפור, והם יודעים להרכיב את הפאזל העלילתי של הסרט המאוד דינמי הזה, שיודע להלך בחוכמה בין שתי המגמות השונות בתכלית שמאופיינות על ידי הנפשות הפועלות בו, ואיכשהו גם למצוא את קו האמצע ואף לבחור בפיתרון רומנטי שנראה טבעי ולא מאולץ. שאפו בעיקר לנעמי מרלן על משחקה המדויק וחסר הפשרות, אבל צריך לציין גם מארמיי, כהן ואמלריק עתיר התפקידים והפרסים, שעושים עבודה טובה מאוד.         




  



"יומני הזן" (יפן 2022) ****


דרמה. סרטו של יוג'י נקאה. הסופר טסוטומו (קנג'י סוואדה) חי לבדו בבקתה בהרים באיזור נאגאנו. הוא אוסף פירות ופטריות מההר, מגדל ירקות בשדה ומבשל כל יום את ארוחותיו. מפעם לפעם מבקרת אצלו מאצ'יקו, העורכת הספרותית שלו, שעשויה גם להיות בת הזוג שלו. אנו מלווים אותו לאורך 12 חודשים, בשעה שהטבע והמזון משתנים בהתאם לעונות השנה. ככל שהזמן חולף אנו מתוודעים גם למה שבולם אותו בחיים. הוא לא מצליח לקבור את אפרה של אשתו, שנפטרה לפני 13 שנה. הארוחות שמכין טסוטומו, הקשר שלו עם מאצ'יקו, שמשתנה לאורך התקופה, גיחות בודדות לבית אמה של אשתו המנוחה והקשר שלו לכלבו הנאמן, מאכלסים את העלילה. 111 דקות. יומני הזן


יומני הזן, תמונה באדיבות סינמטק ירושלים


אף שזוהי יצירה שביסודה היא בעלת היבטים רוחניים הקשורים בתרבות המזרח, אפשר גם לקטלג את הסרט הזה כחבר במשפחת הסרטים הקולינריים (שמתחת ומעל לפני השטח עוסקים גם בנושאים אחרים) שהגיעו אליו לאורך השנים מדרום מזרח אסיה. נציין את "טמפופו", "אוכל, שתייה, גבר אישה", "דוכן הראמן" ו"זהות זרה". הסרט שלפנינו "יומני הזן" מתנהל מצד אחד כמו סרט קולינרי טיםוסי, כלומר מציג בפני הצופה את הרכיבים הטבעיים ואת האופן בו מבשלים אותם. אבל מאידך הוא ספוג באווירה שבאה לידי ביטוי בצילומי טבע עוצרי נשימה, בקצב סבלני מדוד, שגם משרת את כתיבתו של טסוטומו, והם מכתיבים את אופיו של הסרט. ככל שהוא מתקדם, יש בו גם עיסוק בנושאים קיומיים, מחלות, חיים ומוות, והבמאי נקאה מעלה אותם בדרכו החכמה, היצירתית והמפוכחת, שלוכדת את הראש והנשמה גם יחד. הסרט נוגע בין היתר בדרך בה רצוי לחיות את החיים במלוא חיוניותם ובדרך שבה כדאי בבוא היום להיפרד מהם. אבל הוא חוגג את החיים, את ההרמוניה עם הטבע ועם ההנאות הקולינריות שהוא מספק לנו.  



 

 




"הכוורן" (ארה"ב 2024) ***

אקשן. סרטו של דייוויד אייר. אדם קליי (ג'ייסון סטיית'האם) נחשב בשכונתו לאדם מקובל ושקט בהתנהלותו, מאז שהפך קרקע מקומית מוזנחת לגן יפהפה והתמקצע בניהול כוורות דבורים ובהפקת דבש מהן. כאשר חבורה של נוכלים עוקצת את בעלת המקום המבוגרת, ובשיחת טלפון, שלכאורה אמורה לסייע לה להתגבר על בעיית מחשב, מרוקנת אותה מכל ממונה וגורמת לה להתאבד, הכל משתנה. קליי יוצא לנקום את מותה ואט אט אנחנו מבינים שלפני עיסוקו ככוורן הוא היה איש  היחידות המיוחדות ועסק בחיסול טרוריסטים. קליי מבין מהר מאוד שלפניו ארגון נסתר ומוגן היטב עם זרועות שלטוניות שעוקצות אנשים תמימים בכל העולם. הוא נחוש שדבר לא יעמוד בדרכו לחשוף ולחסל אותם. 105 דקות. הכוורן




הכוורן, תמונה באדיבות RED CAPE


אמרתם ג'ייסון סטיית'האם אמרתם אקשן. השחקן הבריטי החל את פעילותו הקולנועית בסרטיו של גאי ריצ'י "לוק סטוק ושני קנים מעשנים" ו"סנאץ'". אבל אם שני אלה ייצגו "אקשן איכותי משובח", אם אפשר לכנות כך את סרטי הפשע של ריצ'י, בהמשך הפך סטיית'האם לכוכב פעולה להשכיר גם בסרטים שטחיים וירודים. ברשימתו בין היתר סדרת "המשלח", "קראנק", "מחסל פראי", "מרוץ המוות" ו"המכונאי". הוא גם השתלב בתפקידי אנסמבל בסרטי אקשן עם קולקציית גיבורים, כמו "הג'וב הבריטי"  ו"הבלתי נשכחים".

ובכפוף לדימוי שצא לו, גם "הכוורן" מציג אותו כגיבור אקשן, שגם אם הוא מתחיל את פעילותו בסרט כרודה דבש מדבורים אטתן הוא מגדל בכוורות, לא ירחק הרגע שבו יתחיל להפעיל את שריריו, אגרופיו וגם נשק חם אם צריך. לבמאי דייוויד אייר דווקא יש מוניטין בשותפות בסרטים נחשבים. הוא כתב את התסריטים של "יום אימונים מסוכן" ו"מהיר ועצבני", וביים את "מלכי הרחוב", "זעם" ואת הסרט השלישי בסדרת הקומיקס של DC "יחידת המתאבדים". אבל דווקא בסרט שלפנינו הוא לא היה מעורב בכתיבת התסריט (חיבר אותו קורט ווימר) ולכן אי אפשר להאשים אותו בכך שהפרויקט יצא רדוד למדי ועמוס  קלישאות אקשן בסרטים מסוג זה. ראשית, למה דווקא כוורן? האם השימוש שהוא עושה בהשמדת סטים של קרימינלים באמצעות השלכת צנצנות עם דבש עליהם והצתתן, כל כך ייחודי? כל מקצוע חופשי אחר היה משרת באותה מידה, ואולי אפילו יותר טוב, את הכיסוי או הזהות אותה הסתיר אדם, של מחסל טרוריסטים לשעבר. יש לו בסרט גם מנהג מגונה שלא הצלחתי לעמודש על טיבו. כל אדם חמוש שהוא גובר עליו, אדם מרוקן את המחסנית של האקדח שלו, משליך את כלי הנשק ועובר הלאה. למה? אפשר לשאול ים של שאלות בכל הקשור להיגיון העומד בבסיס כל מיני אקטים והתפתחויות בסרט, אבל ככל שהכוורן מתקרב ל"חלונות הגבוהים", העסק נעשה יותר ויותר מופרך. ובכל זאת, חובבי סטיית'האם ואקשן עשויים להנות מזה.          



  

  
 
"שובו של ג'יפרס קריפרס" (ארה"ב 2022) **
איצה. סרטו של טימו ורנסולה. פסטיבל ה"הורור האונד" (Horror Hound) מושך אליו מאות גיקים, פריקים ומעריצי אימה מושבעים. הם מגיעים מרחוק כדי ליילל ולחגוג אל תוך הלילה. ביניהם גם צ'ייס (אימרן אדמס) ואהובתו המסורה ליין (סידני קרייוון), שהוא מבקש באירוע זה להציע לה נישואין ולענוד טבעת על אצבעה. כששיאו של הפסטיבל מגיע והבידור והאימה נמצאים בכל פינה, ליין וצ'ייס זוכים בפרס חלומי - סיור VIP בחדר בריחה בנושא קריפר, שם יצטרפו אליהם צוות צילום ומדריך מומחה לחדרי בריחה. כשהם מגיעים לחדר הבריחה הממוקם בבקתה מבודדת ביער, הם לאט לאט מבינים שהם הולכים לפגוש את הדבר האמיתי. 88 דקות. שובו של ג'יפרס קריפרס



שובו של
ג'יפרס קריפרס, תמונה באדיבות סרטי שובל וסרטי יונייטד קינג



למי שלא יודע, ג'יפרס קריפרס זהו יצור מחריד מעולם האימה, הזוועה והבעתה, שמנצל כל הזדמנות כדי למצוא קורבנות אדם ולרטש אותם. הוא מופיע כל 23 שנים ומשתולל ומטיל את אימתו במשך 23 יום. בקולנוע פגשנו אותו לראשונה ב-2001 ומאז הייתה טרילוגיה (שני סרטי ההמשך יצאו ב-2003 וב-2017) ו"שובו של ג'יפרס קריפרס" זהו כבר הסרט הרביעי. אז זהו בהחלט סרט למעריצים המושבעים של ז'אנר האימה ולאלה שאולי פוקדים פסטיבלים של פריקים ויצורים שלא מהעולם הזה. איך הסרט? אז זהו שהוא לא ממש מפחיד, לא ממש מציע איזה טוויסט בעלילה בהתייחס לשלושת הסרטים הקודמים ולמעשה הוא מוצר גנרי שאמור להיכנס לתוך השבלונה שכבר קיימת. לא משהו לכתוב עליו הביתה.   

 


"חתונה יפהפייה" (ארה"ב 2024)

דרמה. סרטו של רוג'ר קאמבל. תלמידי הקולג' אבי אברנת'י (וירג'יניה גארדנר) וטראוויס מאדוקס (דילן ספראוס) מתעוררים  אחרי פרוע של חגיגות בלאס וגאס מבלי שהם זוכרים דבר ממה שאירע להם לאורך הלילה. מהר מאוד יגלו שהם התחתנו. הזוג הטרי טס למכסיקו, עם חברים ובני משפחה, כדי להנות מירח דבש ראוותני, אבל ברגע שהם מגיעים לאתר הנופש המפואר השוכן על שפת ים, הבלאגן מתחיל. בדומה לקשר המטורלל שבין השניים, גם הטיול הופך להזוי ומשוגע מרגע לרגע. הא יאופיין בשלל זרים מפתים, איחודים מרגשים, תרנגולים עצבניים והמון היאבקות חופשית מקומית. ועדיין באג'נדה מסיבות רווקים ורווקות. 100 דקות.  חתונה יפהפיה
  
  
 
  



25/01/2024   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע