התזמורת הקאמרית הישראלית מעלה במוזיאון תל אביב קונצרט מיוחד לזכרו של המלחין הנודע רודולף ברשאי.

בתכנית: דמיטרי שוסטקוביץ' - סימפוניה קאמרית בדו מינור, אופ' 110a (עיבוד של רודולף ברשאי לרביעיית כלי קשת מס' 8 אופ' 110 של שוסטקוביץ'), וולפגנג אמדאוס מוצרט -  סינפוניה קונצרטית במי במול מז'ור, ק' 364, יוזף היידן - סימפוניה מס' 49 בפה מינור, "לה פסיונה".  
 
משתתפים: אריאל צוקרמן - מנצח, נטלי שְׁמַלְהוֹפֶר - כינור (גרמניה-קנדה), לאה גליק - ויולה (ישראל-ארה"ב).  
  
רודולף ברשאי, מלחין 

ברשאי נולד ברוסיה ב-28 בספטמבר 1924 ולמד ויולה וקומפוזיציה בקונסרבטוריון במוסקבה, בין היתר אצל דמיטרי שוסטקוביץ'. בתחילה הופיע כוויולן, אחר כך הקים שלישיית כלי קשת עם מסטיסלב רוסטרופוביץ' וליאוניד קוגן. בשנים 1953-1945 היה חבר ב"רביעיית בורודין" וב-1955 הקים את "התזמורת הקאמרית של מוסקבה", שעליה ניצח ואותה ניהל עד שעלה לישראל ב-1977. אחרי עלייתו, הוביל, כאמור, את הקאמרית הישראלית לאורך ארבע עונות וניצח על תזמורות בינלאומיות רבות, ובהן הסימפונית של בורנמות', שהיה מנצחה הראשי מ-1982 ועד 1986. מסוף שנות ה-70 התגורר בשוויץ.

ברשאי התפרסם במיוחד בזכות העיבודים הרגישים והמקוריים שלו ליצירות מוזיקה קאמרית של דמיטרי שוסטקוביץ' וסרגיי פרוקופייב. זמן קצר לפני מותו, בנובמבר 2010, יצר גרסה חדשה של העיבוד התזמורתי שעשה בשנות ה-60 ל"אמנות הפוגה" של באך. מעט מדי ידועים עיבודיו הגאוניים לרביעיות הכלי הקשת של בטהובן אופ' 59 מס' 1 ואופ' 74, ורביעיית כלי הקשת מס' 1 אופ' 11 של צ'ייקובסקי. ברשאי עיבד גם 12 חלקים ממוזיקת ??הבלט של פרוקופייב "רומיאו ויוליה" לתזמורת גדולה. (באדיבות Sikorski Music Publishing Group, המבורג 31 באוקטובר 2020)

רודולף ברשאי, צילום: וולטר ברשאי


על היצירות:

דמיטרי שוסטקוביץ' - סימפוניה קאמרית בדו מינור, אופ׳110a

האות a הצמודה למספר האופוס רומזת על היות הסימפוניה הזאת גרסה של משהו אחר. ואמנם, זהו עיבוד שהכין הוויולן רודולף ברשאי – באישור המלחין - לרביעיית כלי קשת מס' 8 אופ' 110 של שוסטקוביץ'. אשר לרביעייה, היא הולחנה בשלושה ימים, בקיץ 1960, בדרזדן, ונימתה הטרגית משקפת היטב את האירועים המטלטלים שחווה שוסטקוביץ' בזמן ההוא: הוא צוֹרָף למפלגה הקומוניסטית הסובייטית בניגוד לרצונו, הוא גילה כי חלה במחלה ניוונית, ומחלון ביתו נשקפו הריסות דרזדן, שהפצצות בנות הברית בשלהי מלחמת העולם השנייה הפכוה עיי חורבות . לחבר כתב: "הרהרתי לי שאחרי מותי לא יכתוב איש דבר לזכרי; אז כתבתי אני". חמשת פרקי היצירה מחוברים ביניהם.

הפרק הראשון מתחיל במוטיב DSCH, חתימה נפוצה של שוסטקוביץ', ראשי התיבות של Dmitri SCHostakowitsch באיות גרמני. DSCH, בתיווי גרמני, הם התווים רה-מי-במול-דו-סי. מהלך זה חוזר בכל פרקי הרביעייה, ועמו ציטוטים מיצירות אחרות של המלחין. הדבר מעיד כי לא רק "פשעי הפשיזם" עמדו לנגד עיניו בעת כתיבתה, כפי שניסח המו"ל הסובייטי על-גבי הפרטיטורה, אלא גם תחושותיו האישיות. בכך תומך הסיפור הבא: בשנת 1962 באה רביעיית בורודין אל ביתו של שוסטקוביץ' להשמיע לו את היצירה, בתקווה שיעיר להם את הערותיו המחכימות. תחת זאת ישב האיש כמאובן לנוכח הנגינה, שבה השתקפו תחושותיו האינטימיות ביותר. עם סיום הנגינה הליט את פניו בכפיו ובכה. כל שיכלה הרביעייה לעשות היה לארוז את הכלים ולחמוק החוצה בשקט. כאמור, כאשר ביקש הוויולן נשוא-הפנים רודולף ברשאי משוסטוקביץ' כי יותן לו לעבד את הרביעייה לידי סימפוניה קאמרית, נענה המלחין בחיוב.
 
וולפגנג אמדאוס מוצרט- סינפוניה קונצרטית לכינור ולוויולה במי במול מז'ור, ק' 364 

סינפוניות קונצרטית היא מיזוג בין סימפוניה, יצירה תזמורתית רבת-היקף, לקונצ'רטו, סוגה שבה סולן (או שניים, או יותר) "משוחחים" עם התזמורת. שתי סינפוניות קונצרטיות הותיר לנו מוצרט, שתיהן במי במול מז'ור, ושתיהן ילידות 1778/9, שנים שבהן שהה במנהיים ובפריס, שני מרכזי מוזיקה שנותרו נאמנים לסוגה בארוקית זו. החוקרים מניחים שאת הסינפוניה הקונצרטית שלפנינו הלחין מוצרט לא בעבור כנר כלשהו וויולן איזה-שהוא, אלא בעבורו ובעבור אביו. ואם כך אמנם היה, הרי שהבן, מלחין בשל אף-כי בן 23 בלבד, העניק לאב (כנר משובח) את תפקיד הכינור, כלי "מזדהר", בעוד שאת הוויולה, כלי הנחשב "סנדוויץ'" חוורוור בין כלי הקשת גבוהי-הצליל לנמוכי-הצליל, נטל לעצמו. עם כל זה, כאן הוויולה איננה "כינור שני": מוצרט משכיל "לצבוע" במנעד האמצעי של הוויולה את מנעדי כול חברי האנסמבל – האבובים, הקרנות וכלי הקשת. הוא מזמינם "להיות ויולה".

באלגרו מאסטוזו קולות שני הסולנים עולים - אחרי ציפייה ממושכת – מתוך בליל קולות התזמורת. בצוותא הם עולים, משתובבים זה עם זה, מושכים זה את זה אל השיח, משלימים זה את דברי זה. בקינת האנדנטה הדו מינורית, הכינור נשמע כמו בוכה והוויולה עונה כמנחמת. יש הרואים בפרק הזה יד זכרון לאמו של מוצרט, אנה-מריה, שמתה בפריס ב-1778, בשעה שליוותה את בנה בחיפושי שווא אחר משרה. בהגיע פרק הסיום, פרסטו, הקדרות מתחלפת בברק ונמרצות. 
  
 
יוזף היידן - סימפוניה מס' 49 בפה מינור, "לָה פַסְיוֹנֶה" 

סימפוניה מס' 49 של היידן נכתבה ב-1768, והיא עדיין קאמרית, בלי תופים ובלא חצוצרות. היא גם אחת המעטות שנכתבו בסולם המינורי ובה נימות טרגיות. האם נגזרה הטראגיות מן הייסורים שחווה היידן לאחר שנשרף ביתו בשנת כתיבתה? והכינוי "לה פַּסְיוֹנֶה" על שום מה? סברה א': הסדר אדג'ו-אלגרו-מינואט-פרסטו הוא כסדר פרקי סונָטות כנסייתית, ולכן "פסיון". וסברה ב': ב-1790, כשעמדו להעלות את היצירה בעיר שְוֶרין והמארגנים ידעו שעד לא מזמן היה אסור להשמיע מוזיקה חילונית, ביקשו להעניק לה נופך דתי, ועל כן "פסיון". את פרק א' עתיר הסינקופות חונכים הכינורות בפיאנו אטי בלוויית תרועות מתמשכות וחד גוניות של כלי הנשיפה. כל זה מתגבר והולך כתהלוכת אֶבֶל מתקרבת.

נושא שֵנִי מוצג בפורטה וחוזר בפיאנו, נמוג ומתחדש בפורטיסימו. פרק ב', מהיר ונמרץ, מתחיל בשלושה דילוגי מנעד אדירים בכינורות מלוּוים בהתרוצצות סטקאטו בבסים. ככל הפרקים גם פרק ג' בפה מינור. רק הטריו שלו, מחול "לֶנְדְלֶר" טירולי, בפה מז'ור אופטימי. פרק ד' הקצר רווי ניגודים הרמוניים וריתמיים חדים והוא אץ קדימה כפרק השני, אולי אף מהיר ממנו, סוחף ושוצף.

על האמנים:

אריאל צוקרמן, מנצח

המנצח הראשי והמנהל המוזיקלי של הקאמרית הישראלית, למד ניצוח אצל יוֹרְמָה פָּנוּלָה באקדמיה המלכותית למוזיקה של סטוקהולם ואצל בּרוּנוֹ וַייל בבית הספר הגבוה למוזיקה במינכן. בשנים 2013-2004 כיהן כמנהל המוזיקלי והמנצח הראשי של התזמורת הקאמרית הגיאורגית רבת-המוניטין. צוקרמן הוא מן המנצחים המחוזרים ביותר של הדור הצעיר. בעבר הקרוב ניצח על הפילהרמונית של פּוֹזְנָן שבפולין, תזמורת היידן של בּוֹלצָנוֹ שבאיטליה, תזמורת האופרה של נוּרלנד שבשבדיה, הופיע בפסטיבל תֶלאוִי בגאורגיה, בפסטיבל מַרְוָאוּ בפורטוגל וביפן עם "התזמורת היפאנית החדשה" והפסנתרנית הגאורגית אֶלִיסוֹ וִירְסָלַדְזֶה. את קריירת הניצוח שלו החל כעוזרו של איוון פישר, מנצח תזמורת פסטיבל בודפשט. שיתוף הפעולה ביניהם הצמיח הופעות שזכו לשבחים רבים, וכך גם הקונצרטים שבהם ניצח על הסימפונית הגרמנית ברלין. צוקרמן החל את הקריירה המוזיקלית שלו כחלילן, ועל נגינתו הווירטואוזית זכה בפרסים בתחרויות בין-לאומיות. נגינת חליל למד אצל אורי שוהם, יוסי אַרְנְהַיים, משה אֶפְּשְטַיין, פאול מַיסֶן ואַנְדְרַש אַדוֹרְיָן. 


אריאל צוקרמן, צילום: מיכאל פאביה
 
נטלי שְׁמַלְהוֹפֶר, כינור

הכנרת הגרמנייה-קנדית נטלי שְׁמַלְהוֹפֶר, המשלימה בימים אלה את לימודי התואר הראשון במוזיקה אצל פרופ' הרוויג צאק בבית הספר הגבוה למוזיקה בווירצבורג, למדה בעבר אצל פרופ' אידה בִּילֶר באוניברסיטה לאומנויות של צפון-קרוליינה ובתיכון רוברט שומאן בדיסלדורף. לפני זכייתה בפרס הראשון בתחרות רודולף ברשאי, זכתה בפרס הראשון בתחרות אלויס קוטמן בגרמניה, בפרס השני בתחרות קרלו מריה ג'וּליני באיטליה ובפרסים בתחרויות כינור בבּוֹבִּינְגֶן, באאוגסבורג, בפרנקפורט ובברלין. כמו כן זכתה במענקי לימודים מקרן יהודי מנוחין. שמלהופר הופיע כסולנית עם התזמורת הפילהרמנית של בָּקְאוּ ברומניה, התזמורת הסימפונית של פראג והתזמורת הסימפונית של וינסטון-סיילם שבצפון קרוליינה, וב-2015 הופיע כסולנית בקרנגי הול הניו יורקי. היא ניגנה בפסטיבל אספן, בפסטיבל ESP (Eastern Music Festival) בצפון-קרוליינה ובפסטיבל טליס שבסרייבו. נטלי שלהופר מנגנת בכלי שנבנה בקרמונה בידי בוני הכינורות אומובונו סטרדיבאריוס וקרלו ברגונצי, בהשאלת קבוצת CANIMEX INC. הקנדית. 


נטלי שמלהופר, צילום: Ludwig Schmalhofer
 
לאה (לֵייקי) גליק, ויולה

השלימה תואר ראשון במוזיקה בהדרכת מיכאל גַייזלר באקדמיה למוזיקה ולמחול בירושלים, ובהמשך למדה אצל דניאל פָּנֶר בבית הספר "מאנֶס" ואצל רוג׳ר טֶפינג בבית הספר "ג׳וליארד", שניהם בניו יורק. אשתקד זכתה בתעודת אמן מידי פַּטִינְקָה קוֹפֶּק מן ה"מנהטן סקול אוף מיוזיק". כיום גליק משתלמת אצל הוויולנית מוֹלי קָאר, חברת רביעיית ג׳וליארד, ועובדת בעמותה ושמה PMHU ("הפרוייקט: מוזיקה מזור לנו"). בשנים 2021-2013 זכתה במלגות קרן התרבות אמריקה-ישראל וקרן רונן. היא ניגנה כסולנית עם הפילהרמונית הישראלית והובילה את תזמורות בתי הספר ״מאנס״ ו"מנהטן סקול אוף מיוזיק". היא הופיעה בהיכל התרבות בתל אביב, במרכז למוזיקה ירושלים, בקרנגי הול ובטאלי הול בניו יורק, בקונצרטהָאוס בברלין, במוזיקפראַיין בווינה ובאולם מנוחין בלונדון. גליק היא המייסדת, המנהלת והוויולנית של "אנסמבל פינאלה", הרכב ישראלי חדש. היא מחנכת מוזיקה נלהבת, ובאחרונה היא מלמדת נגינת ויולה בתכנית הקלאסיקה של הגטו בניירובי שבקניה. היא מנגנת בוויולה מעשה ידי יונתן חי, המושאלת לה על ידי מר יהודה זיסאפל.

לאה גליק, צילום: אורי אלקיים

הקונצרט יתקיים ב-6 ביולי 2022 בשעה 20:00, מוזיאון תל אביב, אולם רקנאטי. להזמנת כרטיסים