סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
פסטיבלים
לוח האירועים 2022 אוגוסט 
א ב ג ד ה ו ש
 
10111213
14151617181920
21222324252627
28293031
ביקורת
 
מאת: מרב יודילוביץ' פסט' חיפה: תכנית נפלאה לכל הגילאים
 

 
 
הצגות התחרות השנה נותנות דגש לאחר ולשונה. איפה שהגדולים כשלו, אולי הקטנים יתקנו. יש תקווה


תחת כיפת השמיים, מתרחש ההפנינג האמיתי

שנות הקורונה, קפסולה של זמן אבוד בתחום אמנויות הבמה, היו, מסתבר, מדגרה פורייה להצגות הילדים. פסטיבל חיפה הבינלאומי להצגות ילדים, ה-אירוע המשפחתי האולטימטיבי של חוה"מ פסח, יפתח היום שערים ובתור התחלה, חוזר למתכונתו הרגילה, כלומר ל"בּינְלאוּמִיוּתוֹ" עם חגיגת חוצות מקיר לקיר של הפקות מן העולם במתחם תיאטרון הרחוב ואורחים מאיטליה, ספרד, מקסיקו, אוסטריה הולנד, צרפתי. שגרה, בהקשרים אחרים, עלולה להישמע לא משהו, אבל בכל הנוגע לפסטיבל הילדים, אירועי החוצות, שהיו לנפגעים מרכזיים בשנות הקורונה, זו שמחה גדולה, בעיקר כיוון ששם, תחת כיפת השמיים, מתרחש ההפנינג האמיתי ונרקמים רגעי קסם בלתי נשכחים.
 
בכל הנוגע להצגות התחרות, הנחשבת לאחד מרגעי השיא על לוח השנה של הפקות הילדים, רקחו המנהל האמנותי הנכנס, רועי שגב, והועדה האמנותית של הפסטיבל, תכנית נפלאה לכל הגילאים, המוכיחה פעם נוספת : כשזה טוב, זה הכי טוב שיש. יש להצגות ילדים את הכוח הזה, להחזיר אותך אל הילד שהיית והשנה, באופן מיוחד, נראה כי התכנית היא עונג כפול לילדות ולילדים שאיתכם ולא פחות לילדים והילדות שבכם. 
 


מימין לשמאל: חן גרטי, נופר הורביץ, צביה הוברמן, רועי שגב, ענבל גנצר, תום חודורוב, רן דברת, הדס קריידלמן גלבוע והדר גלרון. צילום: ז'ראר אלון


כשזה טוב, זה הכי טוב שיש

 
מבין הצגות התחרות, דגמנו חמש בהנאה צרופה. אם לצופף את כולן תחת כותרת אחת, התמה השנה היא: "שוֹנוּת".על אף שהכותרת הזו עלולה להישמע דידקטית משהו, מרבית ההצגות בהן צפינו חפות מדידקטיות ונותנות דגש מיוחד ליצירתיות ולמחשבה מחוץ לקופסא.


בדקה התשעים, צילום: Roy Tukkers
 

"הרון הלא נכון"
 
 
מתחיל עם "הרון הלא נכון" מאת רן דברת ובבימויה של ליאת פישמן לני. מחזה והצגה מעולים מהסוג שנצרב בזיכרון והולך איתך הלאה. בתור התחלה, העולם העיצובי שרקחה זוהר אלמליח והאיר בתשומת לב אורי מורג, מכניס אותך ישר ל"וייב" של קומיקס. זה קצבי, זה חצוף, זה מגניב, זה "יורה ופוגע", בועט ונוגע. בתוך העולם הזה מתנהלים שלושה: יואל (אסף לוי), ילד שמגיע לבית ספר חדש, נחוש לפרוץ את מעגל הלא-מקובלים אליו השתייך בבתי הספר הקודמים בהם למד ושני ילדים עם אותו השם: רון אשכנזי שהם כמו יום ולילה, שחור ולבן, רעש ושקט, בקיצור, הבנתם. האחד (יותם רינגל), המלך הבלתי מעורער של בית הספר. השני, נאמר בזהירות: ההיפך.

יואל חושב שאם יצליח להשתחל למסיבה שמארגן הילד הכי מקובל בבית הספר, הכל יסתדר. בניסיון לקבל הזמנה הוא מחליט להגיע לביתו של רון אשכנזי בתירוץ כלשהו ולהתחבב עליו. בטעות הוא מגיע אל ביתו של הרון "הלא נכון" (צח כהן) ועל אף שבין השניים יש חיבור טבעי ותחומי עניין משותפים רבים, כמו אהבה לקומיקס ולספרי שרלוק הולמס, יואל חושב שכדי להגשים את החלום להפוך למקובל, ייאלץ לוותר על חברות פוטנציאלית עם שק החבטות של מלך בית הספר. בסוף, אל תדאגו, הכל מסתדר. אבל בדרך אל הסוף קבלתם יופי של הצגה המקפלת בתוכה נושאים שמעסיקים ילדים ומבוגרים מאז ומעולם: נראות חברתית, השתייכות למעגלים הנכונים לך, חברויות אמת מול חברויות שתלויות בדבר ואולי יותר מכל אלה, קבלת החלטות הקשורות בלעשות את הדבר הנכון.

טריו מעולה של שחקנים צעירים, שכל אחד מהם מביא לבמה, בכוונון עדין של במאית שיודעת מה שהיא עושה, צבע משלו והרבה חן. אם תשאלו את הילדון הפרטי שלי ואת החבר שלו, עמית (שני התירוצים שלי להגיע לפסטיבל חיפה), מדובר באחת מגולות הכותרת של הפסטיבל. למה? כי זה תואם גיל (8-12) וגם קרוב ומוכר וברור ומצחיק וזורם ולא מתאמץ מדי, אבל מוקפד להפליא. ובכל זאת צריך לומר שאת ההצגה הזו ראוי היה למזג עם אולם ראוי יותר מאשר זה שבו היא מוצגת ולו רק כדי לתת מרחב לתפאורה וחלל תנועה לשחקנים.
"הרון הלא נכון"


הרון הלא נכון, צילום: ז'ראר אלון


"ביצת הפתעה"

 
"ביצת הפתעה", מאת ובבימוי ענבל גנצר שיבי, היא באמת הפתעה משמחת בסל ביצי ההצגות של הפסטיבל השנה. נתחיל בכך שזו הפעם הראשונה, מבחינתי, שחצר הווילה שבמתחם המשמשת בדרך כלל להפקות מתארחות בפסטיבל, מתאימה באופן מושלם להצגה פשוט כיוון שהסיפור מתרחש בחצר הפינגווינים שבגן החיות ובמידה רבה הצופים הם קהל הבאים לצפות בחיות. אבל התוכן והצורה הם העיקר בהצגה המופלאה הזו, שעל פי התכנייה מכוונת לגילאי 4 ואילך, אך ריבוי השכבות בה מתאים למען האמת, לכל הגילאים.
 
"ביצת הפתעה" היא תיאטרון פיזי או תיאטרון תנועה מעולה וחכם ויש בו מעט טקסט והרבה סבטקסט, שבא לידי ביטוי בניואנסים, במימיקה, בגוף. זהו סיפור על להקת פינגווינים בתקופת הקינון. לכל אחד מהם אופי משלו, רצונות ודרכי הגשמה מגוונים. כשלואי ומרטין, זקן השבט והפינגווין החדש שרק הגיע, בונים להם קן משותף וממלאים אותו באבן עגלגלה עליה הם דוגרים כאילו היתה ביצה אמיתית, מר אליוט, המטפל האחראי על חצר הפינגווינים מחליט אינו רוצה להתערב. אבל כשכלום לא קורה, הביצה לא בוקעת וזוג הפינגווינים מבולבל, כועס, מתוסכל ועצוב הוא מחליט לעשות מעשה. כך גם לגבי הצעירה שבחבורה, מישל הקטנה, שמתקנאת בציפורים ומנסה לעוף לא הצלחה יתרה. כל אחד ממרכיבי ההצגה הזו הוא קסם. מהתפאורה ובעיקר התלבושות הנהדרות שעיצבה דלית ענבר והופכות את השחקנים לפינגווינים של ממש, אבל גם מכתיבות את תנועתם במרחב. על התנועה, שעיצבה עמית לוי, אפשר לכתוב הררי מילים. זהו לא סתם חיקוי תנועתי, אלא מבוע של הלכי נפש ואדוות רגש שבקצותיהן התנועה. הבימוי והליווי הדרמטורגי מדויקים ובאים לידי ביטוי באפיון מובהק של כל דמות ודמות ובקשרים הסמויים מן העין בין חברי להקת הפינגווינים שמולנו.
 
קשה להמעיט בסופרלטיבים גם בכל הנוגע לעבודת המשחק של אנסמבל השחקנים המצוין הזה שלמעט שחף קהלני (מר אליוט) כלל אינו מדבר. לכן פשוט אציין את כולם: ענבל ארז (מישל, הצעירה שבחבורת הפינגווינים), מיכל קורמן (סוקי, פינגווינית בוגרת עם עולם פנימי והגיון משלה), חן גבעתי (מרטין, הפינגווין החדש בלהקה), ניתאי אוליבר יורן (לואי, הפינגווין הבוגר בלהקה) ותומר פאר (ג'ואי, זכר מעט לא צפוי).
 
אם לסכם: "ביצת הפתעה" היא הצגה מקורית במובן העמוק של המילה וכזו שמכבדת ומעריכה את הצופים הצעירים. בלי להיבלע במנגנוני יחסי הציבור של הקהילה הגאה ומבלי לעשות מהורות אחרת או מנושא הפונדקאות עניין, ההצגה הזו פשוט מדברת את רוח הזמן. "ביצת הפתעה" מביאה לבמה אסתטיקה עילית ומנפצת על הדרך את הדיכוטומיה של שחור ולבן. מזכירה לנו בזאת כי בין שני הקצוות האלה, יש הרבה יותר גוונים מכפי שחשבנו. במילה אחת: מקסים! 
"ביצת הפתעה"


ביצת הפתעה, צילום: ז'ראר אלון

"פרפרים בראש"

משם עברנו להצגה "פרפרים בראש". בפסטיבל כינו את הפקת הדגל של תיאטרון חיפה: מחזמר מקורי עם שירי נעמי שמר. אז בואו נדייק. לא כל הצגה מוזיקאלית, כלומר, כזו ששוזרת בתוכה שירים, היא מחזמר והפורמט של סיפור-סביב-שיריו-של-יוצר-או-מבצע כזה או אחר כבר מזמן אינה מקורית. ובכל זאת, "פרפרים בראש" היא הצגה מוזיקאלית מצוינת וממש לא רק בזכות השירים המוכרים יותר או פחות של נעמי שמר, מבלי להמעיט בערכם. זה הסיפור שרקחה המחזאית והבמאית, צביה הוברמן ואנסמבל השחקנים הצעיר שהופכים את ההצגה, המיועדת לילדים מגיל 5-10, לאמצעי מצוין לומר לנו המבוגרים: חנוך לנער על פי דרכו, או במילים אחרות, יש אלף דרכים לחנך, ללמד, להראות את הדרך ובעזרת יצירתיות, דמיון חופשי, חשיבה מחוץ לקופסא וסקרנות, ניתן לרתום גם את אלה שהמערכת הקונבנציונאלית והחברה ככלל מתייגת כ"בעייתיים" ונוטה לוותר עליהם. באותה נשימה מאפשרת ההצגה לילדים להבין שהקושי להשתלב במסגרת כמו בית ספר, אינו נצחי, חתום וגמור, שיש תקווה, שלא להיות בדיוק כמו כולם, לראות ולהתמודד עם הדברים קצת אחרת זה לפעמים די מגניב ושלכל אחד מאתנו יש את המטען שהוא נושא על גבו.
 
גיבור המחזה שכתבה צביה הוברמן הוא גיא, ילד המתקשה ליישר קו עם דרישות המסגרת הבית ספרית. הוא מתויג כ"בעייתי" על ידי המורים ו"מופרע" על ידי חבריו לכיתה. אבל למען האמת גיא בסך הכל מרגיש מאוים וכל מה שנדרש הוא מבוגר אחראי אחד שיראה אותו, ייתן לו מקום, יחזק את הביטחון העצמי שלו ויאפשר לו לצמוח. זה קורה כשלכיתה מגיע מורה מחליף עם אישיות כובשת שמלמד את הילדים קודם כל להיות בני אדם. בהצגה הזו, כלשון האימרה החבוטה, "זה הטון שעושה את המוזיקה". כלומר יש כל מיני דרכים לשיר, לדוגמא, את נעמי שמר. לשיר במקהלה זה בסדר, אבל אפשר להפוך את שיריה גם, נניח, לסמבה קצבית ולהרחיב את מעגל השרים, לנקד אותם בהומור ולגעת בכאלה שעד כה לא מצאו נקודות חיבור למה שנחשב כמדורת השבט.
 
יניב שביט בתפקיד הילד גיא, נוגע ללב ושובה לב כיוון שהוא מאפשר לראות דרכו את השברים, אבל בו בזמן את האור. מיכאל מושונוב, בתפקיד יו-יו המורה המחליף, החזיר אותי אחורה בזמן אל המורים ששינו את חיי, רשימה מצומצמת מדי של פיגורות יוצאות דופן, קוסמים בעלי כשרון-על לפרק מטעני צד ולאלף נמרים. "פרפרים בראש" היא עוד אחת מגולות הכותרת של היום. למה? כי יש בה יותר מותר מאסור. כי לא להצליח זה בסדר כל עוד לא מתייאשים ומנסים שוב. כי שילוב של דמיון, יצירתיות והנעה לפעולה בדרכים שעוד לא הלכנו בהם היא סופר כיף. כי לשיר שירים שאתה מכיר ואוהב עושה נעים. כי גם הם, מבלי לוותר על מיטל, המורה האהובה שלהם, היו שמחים מפעם לפעם לארח גם יו-יו שכזה אצלם בכיתה.
"פרפרים בראש"


פרפרים בראש, צילום: צביה הוברמן

"סבתא סורגת"
 

גם "סבתא סורגת", עיבוד של הדס גלבוע לספרו של אורי אורלב עוסקת בשוֹנוּת. זהו מחזה בחרוזים, מעין אגדה ממקום ומזמן אחר. לוקח זמן לאוזן להתרגל לסוגה, אבל הסיפור שואב אותך לתוכו במהירות. במרכזו סבתא קצת משונה (אסתי זקהיים הנהדרת) שסורגת עולמות: מנעלי בית ועד לבית של ממש, משטיחים וכריות ועד ספות ונברשות. בבדידותה היא אפילו סורגת לעצמה מצמר נכדים. אבל נכדים מצמר לא מתקבלים בברכה בבית הספר ובקהילה כי כפי שמסבירים לה נכבדי המקום: "בעיר של אנשים מכובדים לא מקבלים ילדים שהם בגדים". וכך הם נודדים במחאה אל הממשלה אבל גם שם אומרים להם: "אנחנו מדינה של חוק וסדר. אין אצלנו מקום לילדים מצמר". כשיזם כריש חושב שיוכל להפוך את הבית והילדים לאטרקציה מניבת רווח, מבקשים הנכדים מהסבתא לפרום אותם עד שתמצא מקום שבו יקבלו אותם כמות שהם ואז לסרוג אותם מחדש. "חייב להיות מקום כזה אפילו אם רחוק, שבו זכויות שוות לכל כתובות בחוק", הם אומרים לה והיא מתרצה. בתוך הסיפור מקופלת קריאה מעודדת למחאה ולהתקוממות נגד אי צדק במקומות שבהם יש מקום רק לממוצע והקצוות נדחקים לשוליים.
 
"סבתא סורגת" היא הצגה שאולי מתאמצת מדי בכל הנוגע למסר, אבל בסופו של יום נוגעת וזכירה בזכות הנוכחות הבימתית של אסתי זקהיים ועיצוב התלבושות והרקוויזיטים הסרוגים בדרכו היצירתית ורבת המעוף של מאור צבר. על אף התפיסה המקובלת לפיה כל הצגת ילדים חייבת להיות מוזיקאלית כי אחרת איך אפשר בעולם של אינסוף גירויים, במקרה הנ"ל אפשר ורצוי היה לוותר על השירים. כן, אפשר פשוט להסתפק בתיאטרון אם אין מי שיבצע שירים כהלכה.
"סבתא סורגת"


סבתא סורגת, צילום: תומר אפלבאום

"העיניים של טיטו"

 
אחרונה חביבה ברשימת ההצגות שראינו ומומלצת במיוחד היא "העיניים של טיטו", עיבוד מוצלח מאד של הבימאית הדר גלרון ונופר הורוביץ לספר מאת אפי שושני. בקצרה, זהו שילוב אולטימטיבי של טקסט מצוין, משחק מעולה ורעיון שמהדהד בצופה לאורך זמן, מפתח שיח, מעורר מחשבה. טיטו (אופיר וייל) הוא כלב מעורב שהתגלגל מבית אחד למשנהו, ננטש שוב ושוב, עד שהגיע לבית המחסה לכלבים של אילת (נועה קדריה). הוא אבד את אמונו בבני אדם, אבל אז הופיע אדם (פיני טבגר), מוזיקאי צעיר שרוצה לאמץ כלב כדי להפיג שברון לב ובדידות. אדם מאמץ את טיטו והשניים הופכים לצמד בלתי נפרד. כשטיטו מתעוור הכל משתנה או כך לפחות זה נראה אבל עיוורון, הלוא, מחדד את יתר החושים ולפעמים מאפשר להתבונן עמוק לתוכנו.
 
במידה מסוימת זהו מעין המשך להצגה קודמת ועטורת שבחים, שהציגה בפסטיבל חיפה לפני חמש שנים – "החבר הכי טוב שלי" מאת ובבימוי הדס קלדרון ועודד ארליך. שתי ההצגות נותנות קול צלול וברור לבעלי חיים ומבקשות אותנו לראות אותם ולהתייחס אליהם בכבוד. שתי ההצגות מציפות את נושא אימוץ החיות ואת תרומתם של ההולכים על ארבע לחיינו כמו גם את האחריות שלנו, בני האדם, גדולים כקטנים, כלפיהם.
 
"העיניים של טיטו", המיועדת לגילאי 5-10, היא הצגה מפכחת ומרגשת מאד, המסופרת מנקודת מבטו של כלב שאי אפשר שלא להתאהב בו. אופיר וייל אמץ לעצמו את כל גינוני הכַּלְבִּיוּת האפשריים וזה מצחיק ועצוב ומשובב נפש. פיני טבגר, שחקן מעולה בכל רמה שהיא, במה שנראה לכאורה כתפקיד משנה אבל כזה שיש בו לב ונשמה. טבגר הוא אדם נונשלנטי ומאד אנושי, דמות שגם אם לרגע נדמה שסטתה מן הדרך עושה את הדבר הנכון. נועה קדריה, בתפקיד משולש של מנהלת בית המחסה לכלבים, וטרינרית וחתולת רחוב נטולת אוזן בשם ון-גוך, היא הצלע השלישית-נשית בהצגה, שמוסיפה משלה לטריו המוצלח הזה. 
"העיניים של טיטו"



העיניים של טיטו, צילום: ז'ראר אלון
 
הנה כי כן, על אף התקופה המעורערת עם קורונה, מלחמות רחוקות וקרובות, חוזר לו פסטיבל חיפה להצגות ילדים ועושה את מה שהוא יודע הכי טוב ומחזיר, בדרכו, את הבאים בשעריו למחוזות של ילדות. דיינו!



17/04/2022   :תאריך יצירה
הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע