נפלא והזוי בו זמנית

התלבטות ממושכת אם להשתתף בצילומים של ספנסר טוניק בים המלח – לא הייתה לי.  הסקרנות שלי כצלמת וכסטודנטית לפוטותרפיה גברה על המבוכה שתהיה או לא תהיה בעקבות העירום.

לא התבדיתי, החוויה אכן גברה על המבוכה, שבוששה להגיע. כשמספר כזה של  אנשים מתפשט בצוותא, אין אינטימיות ולא שום תחושה של מיניות אלא הרגשה טבעית של אנשים שבאו כדי לעשות אמנות, ככה הרגשתי אני.

לים המלח מגיעים כאלף איש, תיירים וישראלים, בהסעות מסודרות שיצאו מנקודות איסוף שונות בארץ.
בכל נקודה מחכים לנו עשרות מתנדבים והכל פעל באופן מסודר ומאורגן להפליא.

זה היה נפלא והזוי בו זמנית, החל מההוראות מהמדריכה עם המבטא הבלגי ("לא להתפשט עד שלא אומרים לכם", צחקוקים באוטובוס)  וכלה באיש החביב שהוציא קופסה מלאה תאנים (!) וחילק לכולנו.

בדרך אני מהרהרת קצת על הערום באמנות. דוד של מיכלאנג'לו, הנשים הטהיטיות של גוגן, אולימפיה של מאנה ועל העירום בצילום מדיאן ארבוס ועד אלינור קארוצ'י שלנו. אני שואלת את עצמי, אם באמת באמנות  אין דבר כזה שאין דבר כזה? כל צופה צריך לקחת אחריות על הצפייה באמנות, אומר אייל פרי המרצה שלי לצילום, חמישים אחוז מונחים על כתפי האמן וחמישים אחוז על כתפי הצופה, מה שהאמנות עושה לו ומוציאה ממנו, היא שלו בלבד וצריך לחשוב על מה זה יושב אצלו.

כל עוד הכל נעשה בהסכמה, אין ניצול ואין כאן ביטוי פורנוגרפי, אני מסכמת ומזכירה לעצמי שערום הוא המצב הטבעי שלנו, או לפחות היה.

דונט ספלאש

בשלוש וחצי אנחנו מגיעים לחוף מינרל בים המלח. צוות מתנדבים נחמד מקבל את פנינו והעוזר האישי של טוניק, כיוון את המשתתפים באמצעות מגפון היכן לשבת, שם אנו ממתינים בנעימים עד השעה 05:00 להוראות מדויקות.

אני מביטה סביב בניסיון למצוא איזה קו מאפיין בין הנוכחים-  אקזהיבציוניסטים? נטורליסטים? אמנים? אך לשווא. אנשים בכל הגילאים, נשים בהריון, זוגות, צעירים/ות ומבוגרים אפילו מבוגרים מאוד, זקן המשתתפים כך אגלה אחר כך הוא סטפן מבלגיה בן 78.

צילום של ספנסר טוניק (מקור: אתר הבית ספנסר טוניק)

טוניק מגיע ומתקבל במחיאות כפיים, הוא מספר שהיה כבר בישראל למעלה מעשרים פעמים, אבא שלו גר כאן ועוד קרובי משפחה. הפרויקט הפעם אומר טוניק מכוון בעיקר כדי להציל את ים המלח. "אני זוכר שהייתי ילד המים הגיעו עד השמשיות למעלה". באתם בשם האמנות, אומר טוניק אבל חשובה מכך היא הצלת ים המלח.

אחר כך הוא מסביר לגבי הצילום שיכלול כמה העמדות בתוך המים ובטרסות שממול. חשוב להקשיב להוראות בשקט כי הכל מתוזמן בדיוק רב-  הזריחה, בוהק השמש מרגע הזריחה וכמובן ההסעות חזרה, צריך לעמוד בכל זה ביחד עם 1,000 אנשים. הכי חשוב הוא אומר "דונט ספלאש" כשנכנסים למים. להוציא מישהו מהפריים שהתיזו לו לתוך העין מים ייקח 15 דקות ואלו יקרות מפז.  אחר כך הוא מוסיף בהומור אל תשתו גם, שמעתי שזה אחת מסיבות המוות העיקריות בישראל.

ואז אומרים לנו להתחיל להוריד את הבגדים ולהמתין להוראה להיכנס למים. להפתעתי כל העסק מתנהל בלי שמץ מבוכה. אולי בגלל מספר האנשים העירום הופך למשהו שהוא לא אינטימי ולא מיני. נוכחותו של  בן זוגי, המתפשט הסדרתי, עוזרת גם היא ובעיקר התובנה שגם אם הגוף שלי רחוק מלהיות מושלם,  כך גם סביבי, אנשים רגילים ונפלאים, איש איש ופגמיו, אלה לא צילומי ספורט אילוסטרייטד.

אנו עומדים כולנו עירומים, מנהלים שיחות חולין. המים חמים ונעימים האנשים סובלניים וקשובים להוראות. בכל רגע מישהו אומר משהו מצחיק וגלי צחוק נשמעים בכל פעם מכיוון אחר, למרות שטוניק מבקש שבצילומים נשמור על פנים חתומות.

קשה  להעביר במילים את התחושה של להיות חלק מאלף אנשים עירומים כביום היוולדם במים. הרי אדום ברקע השמש מתחילה לזרוח וצובעת הכל באדום ושקט, שקט, לפחות עד הרגע בו שני מטוסים קלים וטרקטורון מעופף יורדים ממש נמוך ומצלמים מלמעלה.

צילום של ספנסר טוניק (מקור: אתר הבית ספנסר טוניק)

כשזה עובר, חוזר השקט ורק פכפוך המים וההוראות של טוניק נשמעים. בצילום האחרון שבו אני משתתפת כ-200 נשים מתבקשות לכסות את הגוף בבוץ שחור וקריר. 200 נשים מחייכות עוזרות אחת לשנייה להתמרח להסתיר כל פיסת עור חשוף, חם, אני מרגישה קצת כמו כלב ים כשהבוץ מתקשה, אבל כלב ים מרוצה.

זהו. הסתיים. עמדנו בלוח זמנים. אני עייפה אבל נפעמת מהחוויה וחוזרת ללבוש בגדים וזהות.