"כתבת שהמלט מגניב", פותח את השיחה יאיר שרמן, במאי ההפקה המתוקשרת של שקספיר בתיאטרון בית ליסין. "קראתי וחשבתי וואו, איזה כיף שבחרת דווקא במילה הזו". אני מרימה גבה והוא ממשיך: "להיות ילד תיאטרון, מניסיון, זה לא מגניב. להיות אחד הבנים היחידים במגמת תיאטרון בבית ספר בו רוב הבנים משחקים כדורגל בהפסקות ולומדים במגמות ריאליות, לא מגניב. לא כלפי חוץ על כל פנים. הייתי אאוטסיידר. לא מנודה, אבל חריג, שונה. תיאטרון היה המקום בו הרגשתי משוחרר. מקום בו החריגים הרגישו שייכים". 
  
"שמח שהתעקשתי"

שרמן, 38, כבר מזמן לא חריג, אבל בהחלט שונה. בשנים האחרונות הפך לשם לוהט בזירת התיאטרון ויש לומר שהרוויח את זה ביושר ותועפות כישרון. אחרי הפקות בגשר, בקאמרי, בבאר שבע וכעת גם בבית ליסין, אמנם טרם השלים את סבב הרפרטוארים, אבל זה רק עניין של זמן. המתבונן מהצד יכול לטעות ולחשוב שמדובר בנסיקה מטאורית, אך את הדרך למעלה עשה בצעדים מדודים והרבה עקשנות. "אחרים נסקו. אני דשדשתי", הוא אומר ואחרי 15 שנה שנלחם בציפורניים על מקומו, יש לו תיאוריה: "יש את ההולכים עם הרוח, אני שוחה נגד הזרם. אדם נולד לנסיבות חייו. בארה"ב מצפים שתסיים תיכון ותמשיך לקולג'. בארץ, שתתגייס לקרבי. זה הנרטיב הישראלי וכשאתה הולך נגד הזרם, קח בחשבון שלא תהיה חביב הקהל. נולדתי שונה. מה שכולם חושבים שנכון, לי מפריע. יש לנו חברה מיליטנטית ולמי שמדבר את הנרטיב, קל יותר".

המלט, תיאטרון בית ליסין, צילום: ישעיה פיינברג

מה זה אומר?

"שיש פחד מקולות אחרים, חדש תמיד מאיים. קל יותר ללכת על מוכר וידוע. מאחורי הקלעים של התיאטראות יש מנגנון עסקי מורכב, שאינו קשור לאמנות, אבל מפרנס מלא אנשים ומשפחות. אני מבין את זה. זו אחריות ואף אחד לא רוצה שהמערכת תקרוס. אני מציע משהו אחר וזה מאיים על הביזנס".

אני שומעת: "אבל..."?

"הביזנס הזה לא צריך להיות קשור להחלטות אמנותיות. לאורך שנים אנשים בעלי כוח והשפעה טרחו להסביר לי שמה שאני עושה זה בדיוק מה שהם אוהבים, אבל אין לו מקום כי אין לזה קהל. גם בבתי ספר למשחק, דחקו את ההצגות שלי בהתחלה לאולם הקטן. זה היה תהליך איטי וסיזיפי, ובדיעבד אני שמח עליו, אבל צריך לומר - כל הפקה שעשיתי בפרינג' היתה כמו לסיים תואר ובשלב מסוים, אחרי שמימנתי הפקות מכיסי והבנתי שאני עוד רגע בפשיטת רגל, הייתי על סף פרישה. התחלתי לחשוב ברצינות לעשות משהו אחר... גינון, בעלי חיים, טבע. זה היה אחרי 'הבקכות' בתמונע, הפקה שהצליחה ואפילו הצגנו בפסטיבל בקפריסין, אבל השחקנים עשו חזרות בהתנדבות. רק בדיעבד הצלחתי לשלם להם פרוטות. סיימתי את ההפקה עם לשון בחוץ, בלי גרוש על התחת, סוחב רקוויזיטים. שם אמרתי: 'לא עוד'. אני לא יכול ולא רוצה שהחיים שלי ייראו ככה". 
 


יאיר שרמן, צילום: שי פרנקו


אם היית פחות נחוש, חזק ועקשן, ייתכן שהיית מרים ידיים. ש"המלט", כדוגמא, לא היה קורה.

"אמת. הגעתי לאן שהגעתי לא רק בזכות כישרון, אלא בעיקר בזכות האופי. אנשים אחרים, חכמים ממני, היו פורשים הרבה קודם. זה מקצוע שהיקף ההשקעה מול השכר שתקבל זו בדיחה רעה, ועם היקף ההשפלות וההתעמרויות שאתה סופג בדרך, אדם נבון היה אומר לזה בשלב מוקדם: 'סטופ'".

לך תתווכח עם אהבה ויצר. אבל רגע, אמרת שלמרות הכל אתה שמח על הצמיחה האיטית?

"לפני עשר שנים לא הייתי יכול לביים את המלט כפי שביימתי כעת. הייתי מתרסק. היום אני מוכן. טיפסתי מדרגה-מדרגה, למדתי ואני מגיע לשחקנים ולצוותים מוכן, אני מכיר את ה-Craft מכל הכיוונים. אז, לא הבנתי למה זה לא קורה, ייחסתי את זה לכך שאני מציע משהו אחר, טעם נרכש, כמו חציל שבביס ראשון אתה לא ממש מבין את הטקסטורה, זה לא מתיישב על ה-One, אבל בפעם השנייה זה דווקא טעים ובסוף מתמכרים. עובדה, ברוב המקומות בהם ביימתי, הוזמנתי לשוב ונתנו לי מרחב. אני שמח שהתעקשתי". 
 


המלט, תיאטרון בית ליסין, צילום: ישעיה פיינברג

"תמיד פעלתי על פי מצפן פנימי"
 
שרמן נולד בארה"ב וגדל בירושלים. בן זקונים למשפחה בת חמש נפשות ללא רקע אמנותי. ביסודי למד בבית הספר הניסיוני, המזוהה עם האליטה התרבותית הירושלמית. בהמשך עבר לבית ספר רגיל ("הייתי פרוע, הוריי חשבו שזה ירגיע אותי") ונאחז בשיעורי התיאטרון. "משתי כיתות בשכבה הגעתי לבית ספר עם שבע כיתות. ליום הלימודים הראשון לבשתי אוברול קורדרוי ירוק. זו הייתה חתיכת נחיתה". שיעורי התיאטרון, שהתקיימו במקלט, סוג של מטפורה, היו לו מפלט. "בתיאטרון הרגשתי נוכח. פתאום לא נבלעתי בהמון, ההיפך, התבלטתי". בתום הלימודים ארז מזוודה ונסע לניו יורק, שם למד באקדמיה האמריקאית למוזיקה ודרמה AMDA. "גם ניו יורק הייתה מפלט. כל הזמן עסקתי בשאלה לאן אפשר לברוח כדי להרגיש חופשי. אולי זה תסביך האח הקטן שמנסה להדוף את אחיו הגדולים, להתבלט, להגן על מקומו".

אז זה העניין – לנכוח, להתבלט, להלחם על מקומך?

"אני חושב שכן. לא שהייתי אי פעם בַּצֶל, זה לא אני. ונכון שבימוי הוא לכאורה ג'וב של מאחורי הקלעים, אבל אני במאי מאוד נוכח".

המלט, תיאטרון בית ליסין, צילום: ישעיה פיינברג



בדיעבד נראה לי שהקו שמחבר אצלך בין הנקודות זו "דווקאיסטיות" שכזו. אתה דג ששוחה נגד הזרם

"נולדתי כזה. הפעם האחרונה שפעלתי בניגוד לרצוני הייתה כשעליתי לתורה וזה היה סימן דרך. לילד ירושלמי, ממשפחה גדולה עם נטייה מסורתית, עלייה לתורה היא משהו שאתה רואה את כולם עוברים. כצעיר במשפחה ראיתי אותם עולים לתורה, מתגייסים לצבא ושאלתי את עצמי איך זה קשור אליי? לא היה לי האומץ לומר שאני לא רוצה. נכנעתי לאילוץ. אחרי זה אמרתי: Never Again. עם הצבא זה כבר היה אחרת. למרות שאחי טייס ואחותי שירתה במודיעין, היה לי ברור שלא אלך לצבא. החלטתי לטוס לניו יורק וללמוד תיאטרון. בגיל 19 זה מה שעשיתי. תמיד פעלתי על פי מצפן פנימי".     
 

המלט, תיאטרון בית ליסין, צילום: ישעיה פיינברג


"אני זקוק לחופש"
 
בניו יורק למד משחק, פשוט כי לא ידע שאפשר ללמוד בימוי. "אז, זה הרגיש כמו תאונה. הבנתי שהמוח שלי לא עובד כמו מוח של שחקן. המורים רצו שאקרא טקסט ואבצע. הם לא אהבו את הצורך שלי לפרק טקסט, לתת לו פרשנות, להמציא מחדש. זו גם תפיסה מאוד אמריקאית, להישאר צמוד לטכניקה. בארץ יש הרבה יותר חופש בתוך המסגרת ושיעורים שמתרכזים ביצירה. בתום הלימודים חוויתי משבר זהות רציני. חשבתי שאני יודע מה אני רוצה ופתאום צצו סימני שאלה. לא יכולתי לדמיין את עצמי עובר אודישנים ושאחרים יקבעו מה אעשה ואיזה תפקיד אשחק. עד היום אני לא מבין איך שחקנים עומדים בזה. אין בי היכולת".

שייבחנו אותך?

"לא, גם עכשיו בוחנים אותי. שיגידו לי מה לעשות. אני זקוק לחופש. קשה לי עם תבניות למרות שאני עסוק בלייצר תבניות במטרה לשבור אותן. בשיח עם שחקנים מעסיק אותי שאני המחליט עבורם. זה סיוט".

למה הכוונה: שחקן חושב אחרת מבמאי?

"שחקן מרוכז בתפקיד. כמו קיקלופ שמכוון לנקודה אחת. יש שחקנים עם ראייה מרחבית, אבל גם הם יוצאים מתוך הדמות שהם משחקים. עבודת הבמאי מרחבית ומתפרשת. לכן אני זקוק לאנשים שיעבדו איתי. כשאני קורא טקסט, משהו בפנים נפתח ושולח זרועות לחושים. אני מרגיש צבע, ריח, תנועה, סאונד".

המלט, תיאטרון בית ליסין, צילום: ישעיה פיינברג



זה מה שהרגשתי כשצפיתי ב"המלט", שהיה מפץ גדול שהעיף אותך לאלף כיוונים כשקראת את המחזה. היו שחשבו שהקאת את כל מה שאתה יודע על הבמה, אני חושבת שהלהטוטנות הזו, תצוגת התכלית והרהבתנות מנומקות עד הקצה.

"ניסיון עוזר להיפתר מגחמות. עם הזמן אתה פחות מנסה להרשים ובטח לא להיראות מתאמץ, משתדל, מזיע. פולוניוס אומר במחזה ששחקנים יכולים לעשות הכל - טרגדיה, קומדיה, דיאלוג בלי הפסקות או פואמה בלי גבולות. זה בדיוק זה. רציתי לייצר כאוס מסודר כי זה מחזה כאוטי. חייבים לאפשר לכאוס לקרות, כדי למצוא את הסדר שלך בתוכו. היה לי ברור שזו לא תהיה עבודה מינימליסטית". 
 

המלט, תיאטרון בית ליסין, צילום: ישעיה פיינברג


"מחול ממלא אותי"
 
אחרי שנים בארה"ב, חזר לישראל. המחזה הראשון שביים בארץ היה "השיעור" של יז'ן אונסקו. "אחרי כל הריאליזם האמריקני שחירפן אותי בלימודים, האבסורד של יונסקו נראה מתבקש. זה היה המשך ישיר לסצנה מ'מחכים לגודו' שביימתי לקראת סיום הלימודים, כך שאבסורד היה שם קודם. יש בי התנגשות בין המיינסטרים, שמשקף במידה את המשפחה הנורמטיבית ממנה באתי, לרצון לשבור את החוקים. זו הסיבה שעזבתי את ניו יורק. לא עניין אותי לעשות ברודווי. את המחזה של אונסקו הכרתי וידעתי שאני רוצה לביים".

קלאסיקה תמיד הייתה אצלך ברשימה. מנגד, ברור שמה שמעניין אותך באמת זה לשבור את התבנית, להראות שאפשר אחרת  

"חשבתי שכדי להנכיח את עצמי, אני לא יכול להיות מנומס. כשחזרתי ארצה אף אחד לא הכיר אותי וזה לא עניין שלמדתי בניו יורק. שלחתי מיילים לכל המנהלים האמנותיים ברפרטוארי וביקשתי להיכנס לחדרי חזרות כעוזר במאי. לא חזרו אליי אפילו. החלטתי לא לחכות לאף אחד ופשוט לעשות. חשבתי שמתוך עשייה יקרו דברים. הרעש הלא פרופורציונלי ש'השיעור' עשתה, פתח שערים".

שרמן החל לביים בבתי ספר למשחק ובפרינג', מה שחשף אותו במעגלים המקצועיים, אך שערי התיאטרון הרפרטוארי לא נפתחו. למעשה, העבודה הראשונה שיצר לבמה גדולה הייתה בכלל הפקת מחול בהזמנת להקת קמע ("ההפקה הכי מצליחה מסחרית שעשיתי") - לא מפתיע בהתחשב בתנועה הזורמת, במקצב הפנימי ובמוזיקליות שבולטות בהפקות תיאטרון שביים בהמשך. "מעניין. צפיתי בראיון של קובי מידן עם מרינה אברמוביץ. הוא שאל על מקורות השראה והיא ענתה: 'לעולם לא מאמנים. זה כמו לקבל השראה יד שנייה'. זה נכון. אני לא כל כך אוהב לראות תיאטרון למרות שכשזה טוב, זה בפירוש יכול להעניק השראה. מחול, מנגד, ממלא אותי. מה יותר מרחיב לב מללכת לראות הופעה של 'בת שבע'?".

תסביר

"המופשטות הזו מְחברת. מה שקשה לי בתפיסה הישראלית של תיאטרון זו ההיאחזות בסיפור. מבחינתי, יש עלילה ויש הצגה. התפקיד שלנו, לתפיסתי, זה לא הסיפור אלא איך אנחנו מספרים אותו כי זה מה שאנחנו - מספרי סיפורים. אני חושב על הסרט 'משולש העצבות', שמורכב מטלאים של דמויות, ביטים, סצנות ולמרות זאת מייצר באמצעות החלקיקים, הפיסות והקרעים, אמירה חריפה ושלמה. אתה צופה במחול ואומר: אין פה עלילה, אין טקסט, למה אני מוצף? כי יש חיבור ממקום ראשוני. זה מה שמעניין וממלא אותי". 
 


המלט, תיאטרון בית ליסין, צילום: ישעיה פיינברג


"יש המון אנשים מוכשרים שהתיאטרון פלט"
 
בוא נדבר על צורה. אסתטיקה וקומפוזיציה מעסיקות אותך ובעידן בו צורה באה לא מעט על חשבון תוכן, מעניין איך המשוואה הזו עובדת אצלך?

"בעבודות הראשונות התחלתי מצורה. היום אני מבין שזו טעות. בתהליך ההתבגרות שלי כיוצר, היוצרות התחלפו. הצורה והאסתטיקה בתוכי, תמיד יהיו. הבנתי שאני צריך למצוא את התוכן ואז הצורה תבוא ויהיה לי קל יותר לדייק אותה. אני לומד ומפרק את התוכן ואז שואל, איך הצורה תשרת אותו. ל'המלט' היו כמה גרסאות דרמטורגיות. כשאמרתי למעצב רוני תורן שזו הצגה על תיאטרון הוא אמר: 'אז קח במה ריקה'. זה הבהיל אותי. איך מחזיקים שלוש שעות עם במה ריקה? פתרנו את זה. אבל חייבים קודם לפצח את התוכן, אחרת זו קוסמטיקה".

צומת מרכזי בביוגרפיה שלו, המתכתב עם המשפט האחרון, היה המפגש עם גדי רול, במאי ומורה נערץ, שהשפעתו על יצירותיו ניכרת. "גדי הציל אותי", הוא אומר ומחייך. "זה היה בתקופת הייאוש, ימי הביניים, החושך הגדול. ראיתי אחרים נוסקים ואני דשדשתי במקום. ב'סדנאות הבמה' פתחו שנת התמחות בבימוי ונרשמתי. היה בי רעב ללמידה, הרגשתי שזו הזדמנות להיכנס לחממה ולהשקיע במחקר מבלי לחשוב על תוצאה. חשבתי שאולי זה כך אבין מי אני ולאן ממשיכים מכאן". העבודה עם רול שינתה את מסלולו.

"הרגשתי סופסוף שמישהו רואה אותי ומאמין שמה שאני עושה, זה תיאטרון. הוא הראשון שדיבר איתי כך על בחירת חומרים והשקפה אמנותית". כשרול החל לביים את 'בית ברנרדה אלבה' בתיאטרון באר שבע, הזמין את שרמן להצטרף אליו כאסיסטנט. "זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי איך מתנהל תהליך חזרות ברפרטוארי. לא היה לי מושג איך המנגנון הזה עובד. גדי האמין בי וטיפח אותי, הראשון שבאמת עשה את זה. הוא חישל אותי וגרם לי להבין שיש מקום כזה שנקרא תיאטרון. גדי הוא מקומץ הבמאים שהתיאטרון הישראלי אמור היה לשאת על כפיים, אבל באופן אקסיומטי לתיאטרון קשה עם אמנים מורכבים ויש נטייה לוותר עליהם או לזרוק אותם לשוליים. יש המון אנשים מוכשרים שהתיאטרון פלט, ניסה ליישר, להכניס לקווים. אני מאוד שמח שגדי הוזמן לביים את 'הורים איומים' של קוקטו בבית ליסין. זה מאוד מרגש".

המלט, תיאטרון בית ליסין, צילום: ישעיה פיינברג

"מרגש לדעת שיש לתיאטרון הזה קהל"
 
רול עוסק בחיפוש אחר צורות תיאטרוניות חדשות וזה מעניין כי את 'המלט' הגדירו כהספד לתיאטרון כמו שהכרנו. סימני השאלה בנוגע לעתידה של אמנות התיאטרון, מהדהדים בחוזקה מתחילת מגיפת הקורונה ששינתה את חוקי המשחק. איפה אתה בשיח על תיקון? לאן זה הולך לדעתך?

"התרגלתי לומר שזה מפתיע שיש כל כך הרבה קהל ל'המלט' ושאנשים יושבים בתיאטרון שלוש שעות. אבל למה בעצם זה מפתיע? הרגילו אותי לחשוב ולהאמין שאנשים לא מעוניינים במה שאני מכנה: תיאטרון. אבל עובדה, זה לא נכון. כל חיי אני עושה את אותו הדבר מתוך אמונה. זה לא השתנה. אז בעצם צדקתי. יש קהל שהתיאטרון דאג לייאש. לאורך הדרך התיאטרון עשה פרסה ואמר: 'יש פה מסה של אנשים, נספק להם כל דבר והם יבואו. ואם זה אומר שיש קהל שנוותר עליו בדרך, שיהיה'.

"במובן זה, מרגש לדעת שיש לתיאטרון הזה קהל. בפרינג' ובמחול יש יוצרים כמו יחזקאל לזרוב, שהוא במאי גדול, שעושים דברים שונים לגמרי וגיבשו לעצמם קהל שלא בא לראות תיאטרון 'רגיל'. אני רואה את הקהל של אוהד נהרין ואומר: 'וואו, איזה אנשים'. עם 'המלט', לראשונה הרגשתי שאני לא לבד".

או שהתיאטרון משקף את רוח הזמן

"לא. תיאטרון צריך לדבר על מה שהפכנו להיות, לא להיות הדבר עצמו. תיאטרון צריך להיות צעד אחד קדימה, מודע לעצמו. להיות המראה, לא המציאות. אני רוצה לדבר על ניוון, לא להתנוון. לדבר על שעמום קיומי, לא לשעמם. לדבר על חוסר סבלנות, לא להיות חסר סבלנות. זה מייאש. מה הטעם לייצר שוב ושוב את אותו הדבר? חייבים להתעקש על זה". 
 


המלט, תיאטרון בית ליסין, צילום: ישעיה פיינברג


"בשביל מה אני כאן, אם לא בשביל לשחוט פרות קדושות?"
 
ובחזרה ל'המלט'. לָקַחְתָ מחזה שההפקות הקודמות שלו איקוניות, את רמי הויברגר, ששיחק את אותו התפקיד בהפקה מונומנטלית ויוצרים ענקים שעשו וראו הכל. אדם פחות בטוח בעצמו, אולי פחות מגלומן, היה חושש

"זה לא שאין התלבטויות, אבל בשלב מסוים אתה חייב לומר: 'זה הרגע. לך על זה. על החיים ועל המוות'. זה נכון לתיאטרון ולחיים. אני חי 12 שנה עם בן זוגי, ברק. זו הייתה אהבה חד-צדדית ממבט ראשון. אחרי שנה שהייתי שקוף מבחינתו, אמרתי: 'אתה יכול לתת לו ללכת ולא לחוות דחייה, או להיחשף ולהתמודד עם ההשלכות'. השתלם לי. לא חלמתי לעשות את 'המלט', אין לי רשימת מחזות שאני 'חייב' לעשות.

"כשציפי פינס הציעה שאביים את המחזה, חשבתי שמעניין יותר לעשות שקספיר שלא הוצג פה ומגיע עם המשקל העודף הזה. גם כשהציעו שאביים את 'אשכבה' של חנוך לוין בסין, ישבה לי על הכתף ההפקה המיתולוגית. שיהיה. בשביל מה אני פה, אם לא כדי לשחוט פרות קדושות? אין דרך אחת לביים מחזה. לכן אני לא צופה בהפקות של מחזות שאני מביים. כשאתה בא דף חלק, כל האפשרויות פתוחות ואותי מעניין למצוא את עצמי בדבר".

איפה אתה בהמלט?

"זה מחזה מאוד פוליטי ואפשר לביים אותו על הציר הזה, אבל לו הלכתי לשם הייתי נכשל ולא כי אני א-פוליטי, אלא כי פירוק המנגנונים הפוליטיים ואינטריגות שכלתניות רחוקים ממני. החלטתי לדבר על תיאטרון כי זה קרוב אליי ומוכר לקהל. כבר בפתיחה הם רואים שחקנים עולים לבמה ובתת מודע הם חושבים: 'אוקיי, זה לא באולימפוס, לא נפוח מחשיבות עצמית או מתייחס לעצמו ברצינות יתרה'".

העבודה שלך עם שחקנים מאוד מרשימה. היכולת שלך לשלוף ממניירות וקיבעונות לא מובנת מאליה

"מעניין אותי להבין מה תקרת הזכוכית של השחקן, עד לאן הוא נותן לעצמו ללכת, באיזה שבלונות הוא כלא את עצמו ואיך אני יכול לשלוף אותו משם. יש ריגוש בלתי מוסבר בלראות אדם יוצא מעצמו. כשאתה מביא אנשים לקצה יש רעד ובמקום הרוטט הזה, נהיה חשמל. זו ויברציה שמהדהדת החוצה, אבל גם השחקנים עצמם אסירי תודה. לא מעניין אותי לעבוד עם אנשים שלא רוצים לצאת מהשטנץ של עצמם, שנאחזים בדימוי. אני אוהב שחקנים. אנחנו הולכים דרך ביחד ובסוף מדי ערב הם משאירים לי מתנה על הבמה. אני רואה את הלב שלהם שם. יש לזה ערך. זה נכון גם ליוצרים שאיתי. אני זקוק לאנשים שזמינים לי, שהולכים איתי, שבוחרים להיות שם". 
 

המלט, תיאטרון בית ליסין, צילום: ישעיה פיינברג

בחרתי להיות
 
אומרים שהוא יוצר טוטאלי, אמירה השמורה בדרך כלל לשחקנים. שרמן מודה שלפעמים הגבולות מטשטשים לו. כך, למשל, כשעבד על 'השחף' של צ'כוב בתיאטרון גשר וחווה, לדבריו סבל, ייסורים ובדידות איומה.

"הפכתי לקוסטיה. הייתי החומר. זה קורה בתהליך יצירה שהכל מתערבב וזה לא מאוד בריא. היה קשה במיוחד כי זו דמות מסוכסכת והייתי במלחמה עם החיים: תיאטרון, שחקנים, בית, משפחה". בהפקה הנוכחית החוויה הייתה הפוכה. "נתתי להמלט לחגוג את הדקדנס וגם אני חגגתי. התפוצצות חסרת מעצורים. זו הייתה חגיגה דקדנטית. כמו לצרוח: 'ממשלה חדשה קמה ואנחנו עושים ת-י-א-ט-ר-ו-ן!'. בשלב מסוים הבנתי שאני חוגג בלי אחריות את התיאטרון כשהעולם נעשה חשוך יותר. זה מה שנשאר לעשות".

"להיות או לא להיות" – שאלת השאלות. אתה בחרת להיות, אבל אני שואלת להיות מה?

"וואו, שאלה קשה. מה בחרתי להיות? המקום הכי גבוה ושלם שאפשר להגיע אליו זה להיות עצמך. זה נשמע קלישאה, אבל זה לא פשוט או מובן מאליו. לעשות 'המלט' בבית ליסין, זה הלהיות שלי. זה אני. הגעתי למקום בו דמיינתי את עצמי כל חיי והרגשתי שזה לא יקרה. זה קרה וזה טבעי, נינוח, שלם ומפתיע. לא להיות הרבה יותר חזק מכן להיות. זו הבחירה הקלה. ה'לא' כל הזמן שם בפנים ואתה נלחם בו ואז, פתאום, זה קורה".   

רכישת כרטיסים