זה מתחיל בעיניים הבורקות והמתרוצצות שלה. בראש שחושב מהר כל כך, עד שלמילים קשה שלא להשתרך מאחור. במאמץ הן מאיצות, נאחזות בשולי אינספור הבזקי הרעיונות והאסוציאציות החופשיות, שמתפזרות להן בין התלתלים ואיכשהו, בדרך פלאית, חוזרות לסנטר, סוגרות מעגל. מורכב, אבל תמיד שווה לעקוב.

נעמי פרלוב, מעמודי התווך של עולם המחול הישראלי, פועלת כבר שנים בצד הלא מואר של העשייה המחולית. רגע לפני פרוץ הקורונה, מונתה לתפקיד המנהלת האמנותית של מרכז סוזן דלל, אולי התפקיד המשמעותי ולבטח המשפיע בסצנת המחול בארץ. ובפעם הראשונה, בקריירה בת יותר משלושה עשורים של עשייה עיקשת ואינטנסיבית, הזרקור עליה והבמה שלה. אבל פרלוב כמו פרלוב, מעדיפה בכל יום נתון להשאיר את הבמה לאחרים ולהתעסק בעשייה, להעמיק את שורשיה, לפתח ולהצמיח יוצרים מתוך המקום הקשה הזה ולאפשר להם לנסוק. 
 

רחל יצחקי, צילום: אסיה סקוריק

פרויקט הדגל של סוזן דלל
 
התירוץ לשיחה ביננו, הפעם, הוא קצה מסלול הנסיקה של "3|2|1", פרויקט דגל שהגתה ומתקיים זו השנה השלישית במרכז סוזן דלל. הרעיון פשוט ומבריק – לאפשר ליוצרים מקומיים בראשית דרכם להתמסר לתהליך הדרגתי, שנפרש על פני תשעה חודשים, ולטפס שלבים במעשה היצירתי כדי לפתח זהות, להיפתח לדיאלוג מעשיר עם יוצרים מדיסציפלינות שונות ולרכוש כלים במעבדת יצירה הנתמכת בליווי אמנותי ומנטורים, מעמידה לרשותם חדרי חזרות ומאפשרת לחשוף את עבודותיהם מול דמויות מפתח במעגלי המחול בהם נספחי תרבות זרים.

לשלב הראשון מתקבלים עשרה כוריאוגרפים שבסופו של תהליך יציגו כל אחד עבודת סולו של חמש דקות. ששת הבולטים ישתתפו בשלב השני ובסופו יציגו דואטים של עד עשר דקות. מתוכם יגיעו לשלב המסכם שלושה כוריאוגרפים שיציגו על הבמה הגדולה של סוזן דלל עבודות לטריו עד 15 דקות לצד יצירות הסולו המוקדמות ובכך ישלים התהליך מעגל.

בכל שלב זוכים המשתתפים – מבצעים ויוצרים - להזדמנות מקצועית אחרת המשתנה ממהדורה למהדורה: כניסה ללא עלות לשיעורי הבוקר המקצועיים של סוזן דלל (pro-morning), מנוי שנתי להופעות במרכז, הזמנה ליצור וללמד את העבודות במסלול להכשרת רקדנים (מוסד שפרלוב הקימה עם אופיר דגן ונחשב למקפצה לעולם המקצועי עבור רקדנים בראשית דרכם), קורס ממומן ב-SEAD, האקדמיה היוקרתית למחול בזלצבורג, כולל טיסה, מגורים ועלויות מחיה, עבודה עם הלהקה הצעירה של הקונסרבטוריון הלאומי בפריז, רזידנסי בתיאטרון ביבליוטקה ברומא ורזידנסי של ששה שבועות בקרטייה אם האפן בקלן (מרכז רזידנסי גדול ליוצרים צעירים בתחומי אמנות שונים) שם יוכלו לפתח עבודה חדשה ולהציגה בחזרה פתוחה. 
 

Ophir Kunesch, צילום: אסיה סקוריק

"ליצור ארסנל של עבודות ויוצרים"
 
האג'נדה של פרלוב, שמאחוריה שנים רבות של עבודה בסטודיו בליווי רקדנים והנחת יסודות מתודיים לחינוך למצוינות בתחום, ברורה. "לתת כסף זה קל. לנו חשוב שכל הפרסים יהיו בעלי ערך לימודי. הדרך שלנו לאפשר לרקדנים וליוצרים להבשיל, היא קודם כל לייצר להם הזדמנויות", היא אומרת ויודעת שלעולם הרחב הכמהּ לקולות חדשים, יש לא מעט הזדמנויות להציע לסצנה הלוקאלית שמעוררת כבר שנים סקרנות רבה.

"אנחנו רוצים שרקדנים ויוצרים ישראלים מוכשרים ימשיכו להתפתח בחו"ל. זה התפקיד שלנו. לא רק לקדם את המחול בארץ, אלא גם לקדם את המחול הישראלי בעולם", היא אומרת. מבחינתה זוהי תנועה מעגלית. "אתה מלווה בצעדים הראשונים, מניח יסודות, בונה שלד חזק, רחב ויציב וקומות ראשונות, נותן להם כלים לצאת לעולם כדי לחזור בגרסה מפותחת ושלמה יותר. זה מבנה של גורד שחקים, שאני מכוונת אליו".

מכוונת ופוגעת. בכל מהדורה של "3|2|1" מתווספים לארון הספרים של יצירות המחול הישראליות 19 עבודות חדשות, אותן מציע המרכז לאוצרי תכניות מחול בארץ ובחו"ל במקבצים משתנים על פי בחירה ובהתאם לרצון הפלטפורמה המארחת. מקבץ גדול של עבודות מהמהדורה הראשונה הוצג אשתקד בפסטיבל המחול בהולנד, תערובת של עבודות משתי המהדורות הקודמות הוצגה בדצמבר מול אולם מלא בפסטיבל Oltre במילאנו - ופרלוב מדברת על פוטנציאל להזמנות נוספות בחודשים הקרובים באיטליה ובצרפת. "הרעיון הוא ליצור ארסנל של עבודות ויוצרים כדי להרחיב את המעגל, לעלות עוד ועוד קומות".



נעמי פרלוב, צילום: אסיה סקוריק


"רק דרך מבנה תתגלה זהותו האמיתית של האמן"  
 
בשעה שמתקיים הראיון הטלפוני פרלוב, בעיר מיינץ שעל גדות נהר הריין בגרמניה, מביטה מבעד לחלון חדר המלון בו היא שוהה ומתארת בהתפעמות את היודנזנד, בית הקברות היהודי העתיק, שהוכר לפני שנים ספורות, בהחלטה היסטורית של אונסק"ו, כאתר מורשת עולמית. בבית הקברות הזה קבור, בין היתר, מנהיג יהדות אשכנז במאה ה-11 רבנו גרשום, ניצב על גבעה מוריקה ומצבות הקברים הישנות כמו צמחו מתוך האדמה. "כל זה פרוש לפני. זה פנומנלי. מצבות מצבות, כתובות בעברית. אקלקטי מאוד. זה מאוד מרגש", היא אומרת ועוד תחזור לזה בהמשך. בשנה שעברה הוזמנה לדבר במסגרת פסטיבל המחול השנתי שנערך בעיר על עבודתה ככוריאולוגית, המלמדת עבודות של כוריאוגרפים בלהקות שונות ברחבי העולם, כמו גם על ניהול חזרות ושימור מחול. השנה הוזמנה לשוב על ידי מנהל להקת המחול TanzMainz וזו עוד הזדמנות מצוינת להעמיק את הקשרים, לפתוח דלתות ליצירה וליוצרים ישראלים.

שכבות, ארכיטקטורה ומבנים נטועים עמוק בלקסיקון ובתפיסת העולם הפרלובית הנשענת על פירוק והרכבה של מתודות חינוכיות אמנותיות ועניינה בהקניית והעברת ידע. זה בא לידי ביטוי בכל, גם בתמורות המובהקות שהיא מובילה מאז כניסתה לתפקיד בסוזן דלל, שמקבל יותר ויותר צביון של מרכז מחול ולא רק במה מארחת למופעי מחול ופסטיבלים.

"המילה 'מרכז' מתחברת לי עם צנטריפוגה, כלומר, בסוף מה שמגיע למרכז זו הליבה. כל המגירות שיוצאות צריכות גם להיכנס. זה נשמע מבולבל אבל בסוף, הכל מתרכז לעשייה. זה נכון, אני מאוד מאמינה במבנים. אתה נכנס לאמפיתיאטרון באתונה, צועד בשבילים המסותתים האלה וכל המבנה האדיר הזה בסוף מוביל לאותה זמרת ששרה. הרגע הזה צריך להיבנות והשבילים אליו בעלי משמעות. כל הפלטפורמה מובילה לדבר עצמו אז כן, חלק מהתפקיד כמו שאני תופסת אותו וכמו שזה בא לידי ביטוי בפרויקט 3|2|1, אבל גם ביוזמות אחרות שלנו, זה לייצר שבילים שבסוף יתחברו לדבר עצמו. אנחנו פה כדי לגרום לזה לקרות". אחרי נשימה היא מוסיפה: "כל המחשבות שלי הן שתי וערב שעובר מאוד בטבעיות כמו לשתות קפה, אבל אם נחזור להתחלה, אני רואה דרך המבנים את החופש ואני מאמינה שרק דרך מבנה תתגלה זהותו האמיתית של האמן". 


אבשלום, צילום: אסיה סקוריק

 
רגע בתוך תהליך
 
אם לחזור לנושא התמיכה. ב-3|2|1 תומכת זו השנה השלישית המועצה לתרבות ולאמנות של מפעל הפיס. זה פרויקט שיכול להימשך לאורך זמן בלי תמיכה?

"בואי נאמר שזו יוזמה שספק אם הייתה קורית לולא נרתמה לפרויקט המועצה לתרבות ואמנות של הפיס. הדיאלוג המרתק שנרקם בוועדה נתן לי תחושה שהם מבינים את חשיבות העניין ויותר מזה, שיושבים שם אנשים שבאמת רוצים להבין במה מדובר כדי שיוכלו באופן מושכל לשים את הכסף במקומות הנכונים. זה נדיר. חשוב היה לי שהם יבינו שלא מדובר בהעמדת אמצעים לעוד פרויקט שמתחיל ונגמר וזהו, אלא לתהליך".

כבשת את סוזן דלל בסערה. זו כמעט מהפיכה מה שקורה אצלכם

"לא באתי לעשות מהפיכה. אני באמת מאמינה בדרך. אנחנו בונים מכונה משוכללת וזה תהליך שלוקח זמן. אין דבר כזה תוצאה מיידית בבניית סטרוקטורה. אם אתה רוצה מבנה חזק ויציב שלא יקרוס, נדרשים מחשבה ופיתוח. זה לא קורה ביום. גם אני בתהליך למידה, העמקה והתפתחות. אני עדיין לומדת את האפשרויות שיש למרכז סוזן דלל להציע. כשהגשתי מועמדות לתפקיד, המנוע היה תמיכה ביצירה ישראלית, במובן העמוק של המילה. לבנות ולחשוף, אבל לא במובן של לייצר רצף של שיאים. כמו שאני אומרת ליוצרים שמשתתפים ב-3|2|1 - זה נכון שיש פסגות לאורך הדרך – פרזנטציה, גנרלית, מופע – אבל המסלול שאתה עובר, המפגש עם עצמך בסטודיו מול המראה, ההתחככות המפרה עם אמנים נוספים ורקדנים, זה העניין. גם מבחינתי כצופה, בכורות הן רק נקודה במרחב המשכי על ציר הזמן, זה רק רגע בתוך תהליך, התחלה של מה שיבוא אחר כך".

את לא מאוד מאמינה במילה "נינוחות".

זו לא מילה שהיא חלק מהלקסיקון שלי, לא. אני מפחדת מנינוחות, נרתעת ממנה. אני נווד באופיי אולי בגלל זה, בית הקברות היהודי הזה שמולי כעת כל כך נוגע בי, אני קצת פה וקצת שם. בפנים ובחוץ. שייכת לא שייכת. כמו כולנו, אני מניחה. בטח בימים האלה.