פסטיבל אקטיביסטי

זה התחיל בקטן. פסטיבל א-תמטי חצוף, לעומתי, מתריס ומאתגר גבולות מחשבה, אמנים וקהל, שיזם לפני כשני עשורים יאיר ורדי, פרפורמר ויוצר תיאטרון, דרמטורג ואמן תאורה. זה גדל להפנינג יצירתי, מרחב חדש ומבעבע שמדבר במה ומתנהל כתערוכת אמנות, מאפשר שוטטות לא מחייבת בחלל וספיגה.

תמה משתנה מחברת מדי שנה בין עשרות עבודות קצרות, פרויקטים אמנותיים שיוצרים יחד מארג מפתיע תמיד, פסיפס אמנותי שחלקיקיו משוחררים מפרקטיקות מוכרות ומקבעונותְ ומשוטטים מחוץ לאזורי הנוחות של הגדרות ז'אנריות מגבילות. המטרה: ליצור אחרת אמנות. ליצור אמנות אחרת. קוראים לו פסטיבל "א-ז'אנר" והוא בא לבעוט לאמנים ולקהל בהרגלים.

"זה פסטיבל אקטיביסטי במובן זה שליבתו ברצון להמציא את עצמנו מחדש, ליצור דרכים חדשות לעשייה אמנותית, לייצר צורות חדשות", אומר איתי דורון, אוצר הפסטיבל ומנהלו האמנותי בשנתיים האחרונות.

פאזל שמורכב מאינספור רעיונות

זה פסטיבל חצוף, כמו הטקסים האלטרנטיביים של יום השואה ויום הזיכרון, שהחלו בתמונע וייצרו גל של אירועים מקבילים במקומות אחרים מתוך רעב לשיח חדש, עשייה אמנותית שאינה מתכופפת בפני המסגרות הקיימות, פעולה מתריסה מול התפיסות המקובלות שמגבילות ותוחמות מחשבה. לדברי דורון, בניגוד לפסטיבלים אחרים בתמונע, המתמקדים בתחומי מופע ברורים כמו "אינטימדאנס" שעניינו מחול, "א-ז'אנר" מטשטש גבולות ומזמין אמנים להתנסות ולהלך בדרכים לא סלולות.
 
"אין הרבה מרחבים שכאלה וכצרכן אמנות עמוס, עושה ורואה, אני משווע לאירועים בהם הכל מתערבב – אנשים, עבודות קצרות שנמהלות זו בזו מעצם המעבר בין האחת לשנייה. יש משהו משחרר באפשרות להיכנס ולצאת מתוך עבודה ולעבור הלאה בלי 'להיתקע' שעתיים בהצגה שגורמת לך סבל. זה נשמע קונספטואלי או רק למביני עניין, אבל למעשה זה הפנינג אמנותי באווירה טובה שכל אחד יכול למצוא בו את עצמו".

בין רצף ה"פתיחות" וה"סגירות" האינסופי שמציעה העיר תל אביב,"א-ז'אנר" מזמן חוויה יוצאת דופן. כמו פאזל המורכב מאינספור רעיונות וקרעי מחשבה או תערוכה קבוצתית של אובייקטים בחממה מטפחת המאפשרת שיח בין אמנויות הבמה השונות ומצמיחה עולם חדש ומבעבע, ים של גילויים.

השנה בחרו דורון והמנהל האמנותי השותף של תיאטרון תמונע, ארז מעיין שלו, לשלוח יוצרים לדמיין - מה אם. "הזמנו אמנים לפעולה בהינתן שהכל אפשרי ומותר ומהר מאוד שמנו לב שהיכולת שלנו לחלום מאוד מוגבלת. התעקשנו על התרגיל הזה כדי לצייר אופק, כמו מצפן בעולם שבו היינו רוצים לפעול אולי כי אנחנו מרגישים שקצת הלכו לאיבוד". 


השוטרת אז אולי, צילום: בן כהן
 
לפנטז הכי גדול
 
מי זה אנחנו?
התיאטרון העצמאי. התיאטרון בכלל. מעגלי האמנות. החברה הישראלית. יש תחושה כללית שתוהה לאן פנינו מועדות וחשבנו שדווקא הדמיון, אם לרגע נסיר את המגבלות ונהפוך את המשוואה הרגילה של צמצום החזון לתקציב וכל היתר, יכול לאפשר לדברים גדולים באמת להתרחש. שאלנו את עצמנו מה אמנות יכולה וצריכה לעשות בעולם ומה היינו יכולים לעשות אם... לפנטז הכי גדול, ללכת הכי רחוק, לעשות אמנות שמשנה".   

הכי קשה להתחיל כשהכל פתוח ואפשרי?

בדיוק בנקודה זו עוסקת העבודה של דניאל כהן לוי, יוצרת שאנחנו מלווים דרך ארוכה בתמונע. זה פרפורמנס שקושר יצירה באפשרי ולא בלא אפשרי, עבודה שהיא אנטיתזה והתנגדות לפסטיבל ושלמעשה אומרת: יחי המגבלה".

בניגוד לשנים קודמות בהן התוכנייה הזמינה את הקהל לבחור בין מספר מסלולים ומקבצים, הפעם הוחלט לאגד את מכלול העבודות באירוע מרכזי. 12 עבודות חדשות בהן מיצבים, מיצגים ועבודות משך, יעלו בבכורה זו אחר זו תוך שיטוט ביניהן, הפסקות שיאפשרו להתרווח רגע על הבר ולפטפט, התכנסות למופעים ואפילו חנות מזכרות מיצירות מדומיינות כמו במוזיאון. "חשבנו שיהיה מצחיק לייצר מרצ'נדייז לעבודות שמתרחשות בדמיון", אומר דורון. 
 

מכונת ירייה, צילום: אמי ספרד

כבילת ידיהם של יוצרים ישראלים

ובהתנגדות כמו בהתנגדות יש גם התייחסות ישירה ועקיפה לרוח הזמן. זה בא לידי ביטוי, למשל, במופע של השוטרת א-זולאי שפותחת קורס לליצנות שיטורית שתאפשר להציב בכל אזור חיכוך ליצנית שוטרת שתעלה חיוך, תרגיע את הרוחות ותקרב לבבות. זה בא גם לידי ביטוי באירועים הנוגעים בהחלשת שדה האמנות וכבילת ידיהם של יוצרים ישראלים כמו "דמיינו רגע מוסד תרבות", פרויקט שמבקש לדמיין מוסדות תרבות אוטופיים ומנסח ערכי ליבה לתשתית מוסדית חדשה שתייצר מעורבות רחבה.

באירוע, המתרחש בקפיטריה סביב בראנץ' מתוך מחשבה שחשיבה ארגונית מיטבית מתרחשת, איך לא סביב שולחן האוכל, מוסדות קיימים דומיינו מחדש, מוסדות חדשים נהגו מאפס והונחו יסודות למטרייה מוסדית שתחתיה רשת ארצית עם חוקים משלה.

בין הפרויקטים המסקרנים בתכנייה - "התחלות", עבודת מיצב בהשתתפות 35 יוצרים בולטים ומוערכים מכל קצוות היצירה הבימתית שהתבקשו לכתוב התחלה למופע מדומיין שכל אחד מהם היה רוצה ליצור. הפרויקט יוצג באמפי של תמונע ויזמין את הצופים לנוע על במה ריקה, בין ובתוך טקסטים שישתלשלו מן התקרה וחלק יקומו לתחייה.

"אתה יכול להלך בין ההתחלות חמש דקות ולהמשיך הלאה, או להישאר לראות את כולן מתעוררות לחיים. יש טקסטים יפהפיים וזו אפשרות לפגוש יוצרים מוכרים באופן אחר לגמרי". ברשימה הארוכה של היוצרים המשתתפים בפרויקט יחזקאל לזרוב, צבי סהר, מאיה ערד-יסעור, רוני ברודצקי, אבי גיבסון בראל, משה קפטן, עידית הרמן, אריאל וולף, סמדר יערון, סהר עזימי, ציפורלה, ניב שיינפלד, אורן לאור ורותם תש"ח. 
 

הופעת אורח, דניאל כהן לוי, צילום: דן בן ארי

לבוא לקפלן קצת אחרת
 
פרויקט שיטוט נוסף הוא "טרריום" שיצרה יעל סעדי, אמנית רב תחומית שנעה בין אמנות פלסטית, סאונד ופרפורמנס. "טרריום" של סעדי, משתלטת על אולם הסייקל הקטן ובה מדמיינת היוצרת עולם עתידי שבו במבנה תמונע הנטוש והנשכח, מתוך ובתוך אדמה וטחב, נרקמים מחפצים שנשארו מאחור, חיים חדשים, אבולוציה שכוללת מיני רובוטים מחלקי תאורה, עכבישי ענק מקוליסות וקורי עכביש מכבלים ישנים של סאונד. "מה שנולד מתוך הריסות התיאטרון קשור בו. אפשר להיות שעות בספארי תיאטרון הזה", אומר דורון.

לצד אירועי לייט נייט שכוללים בין היתר גם קברט קווירי פרוע ומופע ספוקן וורד שנוגע בדמיונות, יתקיים פרויקט "דמיינו ארץ", שינעל את הפסטיבל. "אנחנו נמצאים ברגע פוליטי מסוים שאי אפשר להתעלם ממנו ופעולת הדמיון, לתפישתנו, נחוצה גם בו. הקרבה הפיזית של תמונע לקפלן הבהירה שהגיע הזמן לחדש מסורת שהונהגה בתמונע בעבר ולייצר הפנינג יצירה אזרחית שמזמין את הבאים ליצור בעצמם שלטים ברוח המחאה והאקלים הפוליטי ומזמין דוברות ודוברים לדמיין את הארץ הזו כפי שהיא יכולה וצריכה להיות לא בדיבור לעומתי אלא כזה שפותח חזון.

דמיינו וריאציות על מרטין לותר קינג או הרצל על המרפסת בנאום של שבע דקות לאדם. בתקווה שכל זה ישלח אותנו לקפלן קצת אחרת", אומר דורון. כן יהי רצון.
 

שלושה חודשים, ניצן מיוסט, צילום: אילה ברגר

פסטיבל א-ז'אנר, תיאטרון תמונע, 9-6 בספטמבר 2023