כשהקסם מתרחש

בין עמודי הרומן הגרפי "אח מפח", של הקומיקסאי יניב שמעוני, מתרחש קסם. מה שהופך את ספר הקומיקס הזה, שיצא לאור בשנת 2021, לאיקוני - אינה רק היכולת לייצר קפסולה של תקופה בטקסט, או להתבונן בעולם דרך עיניים של ילד, אלא הכישרון "לתפוס את הרגע" ולמסגר רגשות – בחלקם נעים - בקווים ובצבעים שמתפרצים מכל עמוד. 87 עמודים קושרים את המבט והלב אל ילד בן עשר שמתמודד בכל החזיתות: בריונות בבית הספר, יומיום משמים, אהבה ראשונה, חששות מדחייה והסתגלות למעבר מלהיות בן יחיד לאח גדול. אלו הקשרים שגידי יוצר עם שאר הדמויות בספר – הוריו שנמצאים איפשהו שם ברקע, חבורת הבריונים שרודפת אותו בבית הספר ומחוצה לו, נטע בה הוא מאוהב עד מעל האוזניים ואדלר המפחיד ממגרש הגרוטאות שבקצה השכונה – שהופכים את הסיפור לחוצה מרחב גיאוגרפי ובמידה מסוימת גם גילאי. 
                          
בתיאטרון המדיטק החליטו להפוך את הקומיקס המעולה הזה להצגה והרווח כולו של הצופים. העלילה נערכה לכדי מחזה על ידי אורן יעקובי, החתום בעיקר על תרגום ספרים ותסריטים לבמה. וכך, למשל, אדלר, דמות מפתח ובמקור ניצול שואה הנאחז בחיים דרך גרוטאות שהוא משפץ ונותן להן הזדמנות שנייה לחיים חדשים, הוא פשוט, ובכן, אדלר - איש מבוגר, מעט תימהוני, החי בבדידות בממלכת הגרוטאות הקסומה שלו ומתגלה כבעל לב רחב ורגיש, דמיון, יצירתיות וחוכמת חיים.

בספר ממוקמת העלילה בשנות ה-80, כשניצולי השואה שעוד חיו בינינו, יכלו לספר את סיפורם בגוף ראשון. את ההצגה בחרו למקם בהווה, בחירה משמעותית שאפשר להתווכח איתה או להתנחם בכך שמי שלא מכיר את הקומיקס אך התאהב בדמויות (אי אפשר שלא), קיבל עם הכרטיס להצגה הזדמנות לשלוף את הספר מהספרייה ולגלות רבדים נוספים. 


אח מפח, צילום: כפיר בולוטין
                        
עולם הרמוני

הדיאלוג בין הספר לבמה חי ונשמר, בין היתר, בהחלטה המבריקה לפזר בחלל מכשירי טלוויזיה. על המסכים מוקרנים איורים של יניב שמעוני,  שנוצרו במיוחד עבור ההפקה והונפשו בכישרון רב על ידי מעצב הוידאו ארט ארז שורצבאום. זה חוסך בשחקנים ובדמויות ובעיקר, מעשיר את השיח שפתאום מרגיש מתבקש בין שתי המדיות השונות כל כך ועושה את זה בקריצה, בחן ותוך שמירה על כבוד שתיהן. 
                       
קומיקס הולך יד ביד עם עיצוב, והאסתטיקה העיצובית בהפקה הזו, על שלל מרכיביה, נותנת עומק ומעשירה את החוויה הויזואלית. אפשר היה ללכת אפילו רחוק יותר בכל הנוגע לצבעוניות המאוד בולטת באיוריו של שמעוני, אבל הבמה שעיצב רועי ואטורי עשירה, בעלת מרקמים ושכבות ומלאת פתרונות יצירתיים שגם בה נמשכים קווים שקופים אל המקור ובחזרה בין אם באיורים שברקע, בירידה לפרטים הקטנים בזירת הגרוטאות של אדלר ובמרחב שבין נגיעות צבע למונוכרומטיות מדודה, שמקבלים דגש בבחירות התאורה של אורי מורג.

באופן כללי, בחירות הן שם המשחק והן ניכרות כמעט בכל צומת קבלת החלטות של במאי ההצגה, עידן עמית. איך להפוך את העולם הדו מימדי לפיזי? איפה למקם את המרחב הפיזי? איך לאפיין את הבמה והדמויות באופן עצמאי מהקומיקס תוך שמירה על הקו והרוח? ויש כמובן גם את שאלת הליהוק המדויק של יוצרים ושחקנים. עמית, במאי בעל ניסיון רב בהפקות לילדים, יצר עולם הרמוני והצליח לשמר את הקסם. זה בא לידי ביטוי גם בעבודת השחקנים שהוא מוביל. 

יובל פרנקל נותן גוף וקול לגידי, ילד משקפיים, נבון ובודד, הנע בין זירות התמודדות שונות. זה הגוף, שמתנהל בניתוק מהראש, חסר מנוחה, מעט תזזיתי, מעט גמלוני, שמשדר את חוסר הביטחון והמצוקה של הדמות. ויש את יובל קלו בתפקיד נטע, מושא אהבתו, שתתברר כאחותו של הבריון שרודף אותו. לאפיון הדמויות תורמות תרומה משמעותית גם התלבושות שעיצבה שירה וייז ומתכתבות עם הקומיקס.

אח מפח, צילום: כפיר בולוטין

על הבמה כמו בקומיקס, גונב את ההצגה רובוט ענק, 2.5 מטרים ליתר דיוק, המתעורר לחיים ומלמד את גידי שיעור על תפקידו של אח גדול. קשה היה להתעלם מה-"וואו!" שנשמע באולם, ולא רק מפיהם של ילדים, למראה המונומנט היפהפה והמפורט הזה, העתק מדויק של המקור המאויר – ועל כך מחיאות כפיים לצמד הבובנאיות, גילי קוזין-אולמר ויאנה מלישב (גם את הרובוט הקטן שבנו היינו שמחים לאמץ). גם למי שנותן בו חיים, קול-תנועה-אופי, השחקן שובל חכמון, מגיעות מחמאות. זה תפקיד כפוי טובה ועל אף שהרובוט גונב את ההצגה, השחקן המפעיל אותו נשלף מתוכו רק בהשתחוויה ולמעשה בצלו.

"אח מפח" היא הצגה נהדרת שמלבד המסרים שהיא מקפלת בתוכה (חשובים ככל שיהיו, לפעמים אולי כדאי לשקול לאמץ את הביטוי: 'המדיום הוא המסר' גם בהצגות לילדים...), מצליחה להעביר תחושות ורגשות מורכבים שאינם בהכרח מעובדים עד הסוף, ולתת מקום לנסתר ולגלוי בבני אדם. וזה כשלעצמו הישג.
 

לרכישת כרטיסים באתר המדיטק