נס גלוי במחוזותינו

אין כמו הפתעות וגילויים, בטח ובטח כשנכנסים לאולם תיאטרון מוכנים לקבל עוד ממה שכבר ראינו בעבר והנה, מתברר שלא בדיוק כך. מה כבר יכול להפתיע במופע קרקס שמשבץ במסגרת עלילתית קומית, אקרובטיקה אווירית, ליצנות ומיני תעלולים לולייניים? ובכן, הרבה. הרבה יותר מיכולות פיזיות וטכניקה, זה בטוח, וכמו בכל יצירה מוצלחת, הכל מתחיל ברעיון טוב ונוסק בזכות ליהוק מדויק, חדוות יצירה ולב פועם.

תיאטרון אינקובטור הירושלמי, אכסניה עם אג'נדה חלוצית כמעט ליצירה מקורית שוברת שורה, שממלאת בבירה ומחוצה לה אולמות בקהל צעיר - זרעי צרכנים פוטנציאליים לתרבות על סוגותיה - אימץ כחלק מהרפרטואר המגוון של הבית, את חבורת אמני הקרקס "בסקולה" מה שנותן רוח גבית והמשכיות ליצירה עצמאית שעצם קיומה הוא נס גלוי במחוזותינו.

וכך חוזר הקאמבק של הטריו המעולה, שמחזיק על כתפיו את המופע "שובו של הקרקס", להמשיך ולפזר את אבקת הקסמים שלו באולמות מלאים בילדים (והורים שזקוקים בדחיפות להפוגה מהמציאות הישראלית הכאוטית). 
 


שובו של הקרקס, צילום: אביעד אורן


תועפות של דמיון, הומור וחן

"שובו של הקרקס" - מופע קרקסי שובב וממזרי ללא טקסט ועם תועפות של דמיון, הומור וחן - מחזיר לקצת פחות משעה את החיוך לפנים והניצוץ לעיניים. זו אינה הצגת תיאטרון במובן הרווח של המילה, כלומר רוכשי כרטיסים שקיבלו את הרושם טרם בואם שבכך מדובר עלולים אולי להתאכזב בתחילה, אך בהמשך יישאבו פנימה, פשוט כיוון שמדובר בדבר האמיתי.

הסיפור, על פניו פשוט - שלושה לוליינים שנאלצו מסיבות שונות לפרק את הקרקס שלהם, "סירק דה סורבה", ולמצוא פרנסה בעבודות דחק, מתאחדים כשסופסוף, אחרי שנים ארוכות, מוזמן המופע האגדי שלהם לחזור ולהציג בפני קהל. רק שההזמנה החד פעמית, כך יסתבר, היא לאותו הערב. עכשיו, לך תבנה מדינה.

השלישייה נאספת ובניגוד לכל הסיכויים, בשל מטעני עבר, דרישות מאתגרות מצד הקליינטית ושלל מהמורות טכניות, עושה את הבלתי אפשרי ומרימה ממש בסופו של אותו היום את המופע. איך? בזכות שיתוף פעולה והבנה שרק ביחד ינצחו את האתגר, אבל בעיקר כי אמנים כמו אמנים פשוט לא יכולים אחרת. כשיש במה וקהל, הם שם.

קרקס מתוק ושובר שגרה
 
את המופע יצרו במשותף איה דיין, יובל עוז, רותם ספיר והבמאי, חנן ישי. דיין, עוז וספיר הם הטריו שחובר לו יחדיו מחדש. אין להם זירה, אורקסטרה עם נגנים, אריות או נמרים, נאמברים של טרפז מעופף, בולעי חרבות, ג'אנגלרים, מאלפי נחשים או שלל תלבושות גרנדיוזיות, אבל יש להם את כל מה שנדרש כדי לגרום לקהל – קטנים וגדולים - לדמיין, לעוף, להיקסם. דברים טובים באמת, מגיעים באריזות קטנות.

בעולם מושלם מקומו האידיאלי של מופע מסוג זה הוא באוהל קרקס קטן במרחב פתוח ופחות על במת התיאטרון. הסיבה טכנית, אבל לא רק. מבנה הבמה המיועדת לתיאטרון, כמו למשל בבית ציוני אמריקה (שם קוד לבמת תיאטרון סטנדרטית), מוגבל ומגביל, בטח בכל הנוגע לאפשרויות ביצוע של נאמברים בגובה כמו טיסו וחבלים. הצוגים עליהם תלויה התאורה לא מאפשרים שימוש בכל גובהה של הבמה ולכן מאתגרים או אפילו מנטרלים קטעי אקרובטיקה אווירית מסוימים. במובן זה, מדובר בפספוס.

ועם זאת, "שובו של הקרקס", חווייתי ומהנה, שובה לב ויוצא דופן ולא רק כיוון שמדובר במופע נטול טקסט שכל עניינו תקשורת א-מילולית. זה מופע שעל רקע עידן מזפזפ, פורע קשב, בו רווחים על הבמה ומחוצה לה צעקנות ונוהג קלוקל להאביס ילדים במסרים דידקטיים לפנים, יש בכל המתרחש על הבמה, באופן פרדוקסלי (אחרי הכל מדובר בקרקס), איזו עדינות ורוך ויש יוצרים שסומכים על מעשה האמנות שלהם, לא פחות מכפי שהם מעריכים את קהל היעד וסומכים עליו. קאמבק מבורך של קרקס מתוק ושובר שגרה, ממש כמו סורבה.  


שובו של הקרקס, צילום: אביעד אורן

לרכישת כרטיסים