|
|
|
 |
תיעודי |
 |
|
|
|
| |
|
|
|
|
|
| |
| בימוי: דבי מלניק , ריק קיין |
הופעה ראשונה: 2007
ארץ מקור: אוסטרליה , קנדה
משך הופעה: 96 דקות
|
|
|
|
את מייקל מור לא צריך להציג – דוקומנטריסט אמריקני שמזה כמעט שני עשורים יוצא לצוד את הימין בקלקלתו ("רוגר ואני", "באולינג לקולומביין", "פרנהייט 9/11"). מן העבר השני הוא מואשם ע"י יריביו בעיוות האמת ובמניפולציות זדוניות שהוא עורך בחומרים התיעודיים העומדים לרשותו. דבי מלניק וריק קיין אינם נמצאים בצד הימני של המפה הפוליטית שאליו שייכים בד"כ מתנגדיו של מור. נהפוך הוא; אחרי ככלות הכל הוא נוגע בסוגיות בעלות חשיבות עליונה. הם ראו את עצמם כמעריציו ואת הדרך החלו עם כוונות חיוביות בהחלט. שינוי הכיוון קרה רק במהלך העשייה ונוכח היכרות מעמיקה יותר עם האיש ושיטותיו.
לפברק מחלוקת נפתח עם התחלת המלחמה בעירק והאוסקר שבו זכה הקולנוען השנוי במחלוקת ואז מחזיר אותנו לעבר. בשנת 86 מגיע מור הצעיר מפלינט עיירת הולדתו אל סן פרנסיסקו כדי לערוך את המגזין אמא ג`ונס. כמה חודשים חולפים והוא מפוטר בקול רעש גדול ותוך שריפת הגשרים מאחוריו. הדפוס הזה מלווה גם את הקריירה שלו כקולנוען. סם רידל, ידיד ניו יורקי של מור, מתוודה כי מדובר במגלומן בעל נטיות פרנואידיות. "רוג`ר ואני", מתברר במהרה, כולל חומרים פיקטיביים. "באולינג לקולומביי"ן? גם שם, מסתבר, משחקים עם העובדות – הכל כשר, הכל מותר. ומה באשר לשאלות שמציבים מלניק וקיין? מייקל מור מנסה להתחמק כמו היה הוא רוג`ר סמית, יו"ר ג`נרל מוטורס. והשיא? אחותו של הבמאי הדגול מגיבה באלימות כלפי צוות הצילום של היצירה האינטליגנטית והפרובוקטיבית שבפנינו, שעתידה לעורר גם את השרופים שבמעריציו למחשבה שנייה.
|
|
|
| מחיר |
|
עיר |
|
שם
האולם |
|
שעה |
|
יום |
|
תאריך |
|
|
|
|
|