|
|
|
 |
תיעודי |
 |
|
|
|
| |
|
הילד שלי יכול לצייר את זה |
|
|
|
|
|
| |
הופעה ראשונה: 2007
ארץ מקור: ארה"ב
משך הופעה: 83 דקות
|
|
|
|
משפחת אולמסטד, מצפון ניו יורק, עושה רושם נחמד מאד. לורה, האם, היא סייעת לרופא שיניים. מארק, בעלה עובד בפס ייצור של יצרנית החטיפים "פריטו לאי". ויש להם שני ילדים קטנים: מארלה וזיין. למארק יש תחביב – לצייר. כשמארלה היתה בת שנתיים היא ביקשה להצטרף אל אביה והחלה לצייר בעצמה. לא ציורים פיגורטיבים אלא יצירות אבסטרקטיות. חבר של המשפחה אהב את הציורים שלה וביקש לתלותם בבית הקפה שלו. חבר אחר של המשפחה, אמן בעצמו, החליט להציג את יצירותיה של מארלה בגלריה שלו. מכאן כדור השלג הלך ותפח – העיתונות גילתה את ילדת הפלא וציוריה זכו למחירים מרשימים (25,000 דולר האחד). ואז החליטו ב"60 דקות" לבדוק את הנושא מקרוב וביקשו את רשות ההורים לתעד את מארלה מציירת. התוצאה היתה רחוקה מציוריה עד אז. התוכנית רמזה שהילדה לא ציירה לבד. בבת אחת הפכה המשפחה למושא לעג וביקורת חריפים.
אמיר בר־לב החל לתעד את האולמסטדים אחרי שהעיתונות חשפה את ציוריה של מארלה, ובמשך שנה בילה בביתם, והתקרב אליהם עד מאד. ככל שתפחה הפרשה, כך הוא נקרע בין אהדתו למשפחה לבין ספקותיו. בחוכמה הוא עוקב אחר השתלשלות העניינים הזו, ובין לבין מצליח לבחון גם את מעמדה של אמנות אבסטרקטית, את יחס החברה לילדי פלא, ואת מעמדו ואחריותו של היוצר המתעד כלפי מושאיו. התוצאה "נעשתה בכשרון ובדימיון" (דניס הארווי, "וראייטי").
|
|
|
| מחיר |
|
עיר |
|
שם
האולם |
|
שעה |
|
יום |
|
תאריך |
|
|
|
|
|