|
|
|
תיעודי |
|
|
|
|
|
Elish's Notebooks |
המחברות של אליש |
|
|
|
|
|
|
הופעה ראשונה: 2017 ארץ מקור: ישראל
משך הופעה: שעה ו-14 דקות
|
|
|
|
אלישבע רייז הלכה לעולמה בגיל שמונים ושתיים. אחרי מותה, מפנים ילדיה את ביתה, ומוצאים שם את יומניה. את היומנים היא כתבה בסתר לכל אחד משבעת ילדיה, ובהם היא תיעדה את חייהם במשך 57 שנים, מיום הולדתם ועד יום מותה. זה היה מפעל חייה. ערב ערב ישבה בביתה בקיבוץ עין צורים וכתבה לילדיה, אותם מעולם לא חיבקה או נישקה. עתה הם פותחים את היומנים בפעם הראשונה וקוראים את תיעוד חייהם. בעקבות האוצר שהשאירה הם יוצאים למסע מרגש וכואב, בו ילמדו על ילדות, אימהות והורות.
ביקורות יומן כרונולוגי שהופך תוך כדי התהוות למסמך קולנועי מטלטל. סרט המחלחל פנימה כשהוא מציג עקרות רגשית שעברה מההורים לילדיהם. אולי פועל יוצא של החינוך הקיבוצי, הלינה המשותפת, האכילה הקולקטיבית בחדר האוכל וחיי השיתוף מסרסי האינדיבידואליות. אולי פועל יוצא של אופי ההורים וחינוכם שלהם, ובעיקר זה של האם, שאין בדי.אן.איי שלה מקום לביטוי רגשי פיזי כלשהו - חיבוק, נשיקה - אפילו כלפי ילדיה שלה. בטכניקה בה הוא נוקט, הושבת האחים בחדר הקטן בו גדלו כולם, מול העדשה, מצליחה מצלמתו של הבמאי רייז לדובב את שבעת ילדיה של אליש לחשוף את השריטות הרגשיות שכנראה עברו אליהם בירושה ממנה, ואת התיקון שהם מנסים לעשות. אבל בעיקר מציג הסרט המרגש הזה את הדרך של האם, אולי, להפגין את אהבתה ותחושותיה כלפי ילדיה, אותם לא הייתה מסוגלת לבטא במילה מדוברת, שלא לדבר על ליטוף או חיבוק. בסרט שלובים באופן חכם ומושכל קטעי ארכיון אותנטיים, המתעדים פרקים בחיי בני המשפחה ובהוויית הקיבוץ כולו.
נחום מוכיח, הבמה
|
|
|
מחיר |
|
עיר |
|
שם
האולם |
|
שעה |
|
יום |
|
תאריך |
|
|
|
|
|