|
|
|
 |
תיעודי |
 |
|
|
|
| |
|
|
|
|
|
| |
| בימוי: איאן בונהוט , פיטר אטדני |
הופעה ראשונה: 2018
ארץ מקור: בריטניה
|
|
|
|
הוא רצה שהעור יסמור, שיהיו שם דם ואש ותמרות עשן, ושיגיעו אמבולנסים. לי אלכסנדר מקווין, הפרחח הבריטי, עיצב מעילים עם בטנה עשויה שיער אדם והציג על המסלול רובוטים, שמלות ניילון דרוסות ושחזורים של זירות פשע. חייו האמיתיים היו לא פחות רבי השראה, כאב ותיאטרליות.
מקווין צמח מלמטה: בתצוגת האופנה הראשונה שלו קנה בדים בדמי האבטלה, והתראיין בגבו למצלמה כדי לא להיתפס. תשוקה, נחישות וגאונות הובילו אותו לעמוד בראש בית האופנה ג'יבנשי, ולהמשיך לעצב במקביל את המותג שלו – הפראי, הבלתי צפוי, השערורייתי תמיד. סיפור חייו הקצרים מלווה בקטעים מיומניו, זיכרונות שלו ושל הקרובים לו ופסקול של המלחין מייקל נימן.
אנגלית, תרגום לעברית
ביקורות
הבמאים בונהוט ואטדגי משתמשים בחומרים מהם קורצה הקריירה המסחררת של מקווין - לעיצוב הסרט. אימאג'ים צבעוניים חזקים, מוזיקת פסקול מהפנטת של המלחין מייקל נימן ותיאורים ססגוניים ככל האפשר של הפאזות השונות בחייו של המעצב שלא עשה חשבון לאיש. הסרט מיטיב לתאר את הפשטות הכמעט פרימיטיבית שלו, שדווקא היא הייתה סממן של גאוניותו הבלתי מודעת שהתבטאה ביצירת קוסמוס אופנה בדיוני ולחלוטין לא קונבנציונלי, שכבשו אנשים רבים בעולם העיצוב. יחד עם זאת, הסרט קצת מתקשה להשתחרר מהתבנית הדוקומנטרית המקובלת, של "חברים מספרים על", פלוס קטעי ארכיון, פלוס צילומי תצוגותיו, ביזאריות ככל שיהיו. כשמדובר באמן אופנה יצרי ואינטואיטיבי מסוגו של מקווין, אפשר היה לגלות עוד יותר יצירתיות בבניית המרקם הנרטיבי של הסרט וללכת עוד יותר רחוק עם הפנטזיות והסערות הפרועות שהתחוללו במוחו והביאו ליצירת הדגמים המקוריים רבי ההשראה שלו.
|
|
|
| מחיר |
|
עיר |
|
שם
האולם |
|
שעה |
|
יום |
|
תאריך |
|
|
|
|
|