|
|
|
 |
דרמה |
 |
|
|
|
| |
|
|
|
|
|
| |
| שחקנים: אנתוני הופקינס, אוליביה קולמן, מארק גאטיס, אימוגן פוטס, רופוס סוול אוליביה וויליאמס |
הופעה ראשונה: 2020
ארץ מקור: בריטניה
משך הופעה: שעה ו-37 דקות
|
|
|
|
אנתוני בן השמונים, הוא איש קשה, תובעני ומתבודד, שדוחה כל מטפל אישי שמציגה בפניו אן, בתו האוהבת והמסורה. אן המיואשת אינה מסוגלת יותר לערוך ביקורים יומיומיים אצל אביה החולה, והיא מתקשה במיוחד להתמודד עם בעיות הזיכרון הקשות שלו. האם אביה, שאוחז בשארית כוחותיו במציאות חמקמקה, מסוגל לשמור על זהותו אם הוא אינו זוכר את עברו?
אן אומנם מתאבלת על האובדן של אביה בעודו בחיים – אך מה לגבי החיים שלה, האם אין לה זכות לממש אותם? כיצד היא אמורה לחיות אם היא מטפלת בו עשרים וארבע שעות ביממה?
אנגלית, תרגום לעברית
ביקורות
עד כה הדמנציה באה לידי ביטוי בקולנוע בעיקר דרך דמויות נשיות. בין אם זו ג'וליאן מור ב"עדיין אליס" (2014) או ג'ולי כריסטי ב"הרחק ממנה" (2007) - שני סרטים מצוינים, שהפנו זרקור באמצעות שחקניות מעולות לעבר המחלה ולעבר הנסיגה המנטלית הקשה שהיא מביאה איתה. כעת זהו תורו של אנתוני הופקינס להיכנס לעורו של המבוגר שזיכרונו מתחיל לבגוד בו ואישיותו מתחילה להימחק. באחד הקטעים מכמירי הלב בסרט הוא אומר בדמעות: "אני מרגיש שאני מאבד את כל העלים שלי. הענפים, הרוח והגשם. אני לא יודע מה קורה יותר". ברגעים האלה קל מאוד לחמול עליו, אם כי בדקות רבות אחרות בסרט הוא מעורר אנטגוניזם. כועס, מעליב ומשפיל את הסובבים אותו, שאולי בכלל אינם נמצאים שם. וזה יתרונו הגדול של התסריט של זלר. הוא לא מאפשר לצופה לצעוד על קרקע בטוחה. משהו כל הזמן משתנה בחוויית המציאות של אנתוני, וגם של אן, והצופה נאלץ לשנות את התובנות שלו כל העת. האם אנתוני נמצא בדירתו או בדירתה של אן? ואולי הוא נמצא בכלל במוסד סיעודי? האם בתו הצעירה לוסי נהרגה בתאונה? או אולי פשוט עזבה אותו והוא ממתין לשובה? האם הוא מהנדס או רקדן סטפס? לשיטתו של המחזאי-תסריטאי זלר, שזהו סרטו הראשון כבמאי, אנחנו נאלצים לחוות את המחלה מאותה פוזיציה, פחות או יותר, שבה חווה אותה אנתוני, וזהו אחד מהישגיו הגדולים ביותר של הסרט. הדבר אף מבליט את איכויות משחקו של הופקינס המעולה, אשר זכה בפרס האוסקר על תפקידו זה. הופקינס מגלם באופן מבריק את תפקיד הגבר המזדקן שחוסר האונים שלו משנה את אישיותו. אפשר היה להעניק לסרט הזה גם את השם "אבי, בתו", משום שהחלק שנוטלת בו אוליביה קולמן, זוכת האוסקר וגלובוס הזהב על "המועדפת", משמעותי ביותר. היא הבת שנאלצת לספוג, להבין, לתמרן ולנסות לשפר את מצבו של אביה, ובתוך כך גם "נדבקת" בחלק מהזיותיו, ומפתחת כמה משלה. והדואט המשותף הזה שלהם ראוי לכל שבח. (נחום מוכיח, הבמה)
|
|
|
| מחיר |
|
עיר |
|
שם
האולם |
|
שעה |
|
יום |
|
תאריך |
|
|
|
|
|