לטעמי, הדבר המוצלח היחיד בהיעלמות פורמט הדיסק הפיזי לטובת שירותי האזנה בסטרימינג, הוא האבסורד שבו. היעדר התלות בקוני אלבומים משחרר את האמנים היוצרים, להבדיל מאמנים מבצעים בלבד, מהצורך לרצות את הקהל שלהם. מצד אחד, ברור שאמן זקוק לקהל נאמן, בלעדיו אין לו חיים ותוקף מדף. אבל מצד שני, אמן-יוצר-מקליט חופשי יותר מבעבר לדבוק באמנות שלו, להעז יותר ולשפר את היצירה שלו, לאתגר את הקהל שלו ואפילו להרחיב אותו. חלק נכבד מהאלבומים שלהלן, מתאפיינים ומצטיינים באמירה אישית וביצירה לשם יצירה חפה משיקולים מסחריים.
אבי בללי. המהגר
בללי הוא אחד המוזיקאים היותר רציניים, תרתי משמע, בסביבה. ו"המהגר" הוא אלבום חזק ורציני כמו שבללי עושה תמיד. שיר הנושא כאילו נכתב למציאות הנוכחית שלנו: "מחוץ לשסע, בני, מחוץ לדם/ רחוק מנגע רוע ומנקם...". החלום על מולדת, על אחיזה באדמה, ושברו. מבט פסימי על החיים. קודר, אפוקליפטי ומאוד רלוונטי בעולם שבו מיליונים גולים מארצם, נאלצים לחפש ארץ חדשה. אכולי געגועים וזיכרונות שאין עם מי לחלוק (כב"עוגת פירורים" האקוסטי למלים של מאיר גולדברג). השירה של בללי טעונה, מחוספסת, מלאת כוח וכוונה, מהות ומשמעות. האמירה נוקבת, נשענת על מטען שנים, על ניסיון ובגרות. "החרב" מתמודד עם משא חיים דו-משמעי, כזה שמכופף ומכניע את גוף האדם, לא בטוח שגם את נפשו. "זמן עורב" מעיד על דאגה לדור הבא בחיים מלאי הפתעות, לא כולן נעימות. זוגיות לא שקטה מתפתחת לסערה אלקטרונית ב"מעבר לדלת" ו"נשתה ונשתוק" שאחריו מסחרר ומרקיד זוגיות שצלחה משברים. וכרגיל אצל בללי, נגיעות אתניות למכביר. הבולטת בהם, ערבית-אנדלוסית, ב"אור כוכב ראשון" מלא התשוקה (מלים עם אייל קופמן), והרוק המפואר של "אז מה נשתנה" מתכתב עם הגדת הפסח. בפרפראזה, האמירה של בללי בורחת מבשורה, מלווה בהפקה מוזיקלית מגוונת ומרהיבה של אודי תורג'מן שמנווט שימוש חכם ומרתק בקלידים ותכנותים ובכלים אנאלוגיים. אלבום מעולה. מוזיקה לאנשים חושבים. הישג גדול של יוצר גדול. נענע דיסק.
אבי בללי, צילום: הילה עמנואל
דודו טסה. שמש וענן.
גם דודו טסה אינו קוטל קנים. 11 שירים מרכיבים את אלבומו ה-15, והוא ממשיך להעמיק ולהבשיל עם היצירה שלו. פחות רוקנרול מוחצן, יותר התבוננות פנימה, אל האדם שבתוכו. שירי נשמה וקינה לבחינת הנפש, לחקר הנשמה. "כל מה שבלב שלי/ זה חומר מעורבב/ פחם וזהב, שמש וענן/ שני וארגמן" כבפיוט המכמיר שבשיר הנושא. נעזר בעיקר במשורר אלי אליהו שותפו מזה עשור, וגם בקולגות כאביתר בנאי, עמיר לב, גלעד כהנא, מיכה שטרית, עלמה זהר ורביד פלוטניק. ימי הפחדים והמנוסה המתמדת מאחוריו והוא אמיץ "לדבר אהבה" בפתיחה ולהתוודות ב"מרוב שפחדתי" לנעילה, על אהבה שצולחת את אתגרי החיים. בתווך הוא מתעמת עם חלומות דחויים ב"המחר"; משרטט צערו של אדם ב"גורל"; מרגש ב"שדים שדים" הסוציאלי; מצמית ב"תיק ורוד" החברתי והאכפתי; ובעיקר יוקד בגעגועים - ל"סבתא חנה" (עם שלומי סרנגה); ספק לאהובה מתכנסת בעצמה, ספק לאמא למודת סבל ב"על מה את חולמת"; ולאהובה משכבר ב"פתאום באמצע יום". הפקה מוזיקלית מזהירה, כרגיל, שלו (רק שניים עם עמיתו ניר מימון). שילוב נהדר, מושלם, בין נגינה וסאונד אלקטרוני ממוחשב, לבין כלים קלאסיים, אותנטיים. עיבודים נפלאים של דניאל קורן לרביעיית מיתרים שצובעים את הגעגועים וצובטים את הנשמה, מבלי להשכיח, ולו לרגע, את שורשיו האתניים. עוד אלבום מרטיט של יוצר אמיץ, מחובר, משובח. פשוט יוצא מן הכלל. ארומה/הליקון.
דודו טסה, צילום: אילן אזולאי
https://www.youtube.com/watch?v=cBahdsgpCQw
ערן ויץ. היי.
ניסיון מקוצר ומהוסס משהו, לסולו שירה ראשון של ערן ויץ, נגן הגיטרה, המלחין והמפיק המוזיקלי המצוין (חווה אלברשטיין, גידי גוב, רונה קינן, חמי רודנר ואחרים), שכבר השמיע קול עם הזמרת כרמי זיסאפל, שותפתו לחיים, באלבום בכורה משותף (09') וב"טוב שהעולם גדול" (14') שהוקדש לשירי אבות ישורון. ארבעה שירים בלבד. "אז איך אני בגילי שוב ומשתנה ולא מכיר את עצמי..." מנסה להצדיק את המאמץ בשיר הנושא (שכתבה אלברשטיין); את "נייר יפני" (פיטר רוט) הוא לוקח אל הפופ של הסיקסטיז; את "סוס טרויאני" (לי שר) הוא מרכך לרוק-פולק; וב"שיר חתונה" הפולקי מצדיע לזכרו של מודי בר און ז"ל (מלים; הלחן של צחי הר-נבו), שאת הסדרות התיעודיות שלו ושל ענת זלצר שותפתו ליצירה, זכה להלחין. ויץ מחוספס ומאופק, אפילו מבויש כזמר, אבל מחמם לב ושווה הזדמנות ולו בזכות צניעותו הכובשת. כי עוד לא היה עניו כגיבור הגיטרה הזה. לייבלה.
https://www.youtube.com/watch?v=zflTxhrKfgQ&t=10s
רונה קינן. עיר בלי געגוע.
חלק מ-11 השירים יצאו כסינגלים שהתכבדו בהשמעות רדיו נאות, כפי שראוי ומגיע לרונה קינן וליצירתה, אולם לטעמי היא בין הראשונות שהשיגה פטור מן הצורך לשאת חן כבר לפני עידן שרתי המוזיקה. ואולי הדרך שלה לחפור בתוך עצמה ולא להידרש ללהיטים של הרגע, היא שעיכבה את קינן ומנעה ממנה הקלטת אלבומים נוספים? עובדה, זה "רק" השביעי שלה. והוא, שנולד במהלך הקורונה, כפי ששמו עשוי להעיד, הוא הצצה לתוך הנשמה. "אני תוצר לוואי מפונק של שפע/ כל מה שיש לי חסר למישהו אחר", היא שרה ב"לא חזרתי לעשן", אמירה חברתית אירונית מבריקה, היפ-הופית באופייה, שממנה עולה התמודדות עם מציאות כלכלית של חברת שפע בסכנה. כי כשעולים בלהבות חשוב מאוד להקפיד לחיות נכון... אלה החיים של קינן, אישה במציאות משתנה. נגיעות בזוגיות (שיר הנושא ו"אותו נהר" הפולקי הנוקב), משפחה ("המסיבה שלא נגמרה" שמתכתב עם הסיקסטיז), אימהות והורות ("מה שקרה"), על רקע האורבניות התל אביבית ("הדירה בגאולה" הנוסטלגי-חמצמץ או "אמצע אוגוסט, בוגרשוב, עכשיו" הפסימי משהו), עם גיחות געגוע אל דימויי הטבע שבחוץ ("זריחה ראשונה" ו"סנה שלא בוער", אולי השיר הכי "קלאסי" בקובץ, ביחד עם אלון עדר). "נוע" הנועל, שכולל הדרכה ועצות לחיים, אופטימי דווקא. בנוי כשיר ילדים ואף נשמע כשיר ערש. אורי קוטנר (הבנשל) המוכשר, מפיק מוזיקלי שותף, מלבד ב"טקס חלוקת פרסים דמיוני" (עומר שונברגר), ספוקן וורד פנטזיונרי ומטורלל שמזכיר, בתבניתו הקולנועית, את "המאהב של אשתך" של שלומי שבן. ב-2019 הקליטה את "זמן התפוז", זה ראוי, כאלבום קיצי, לכותרת המשנה "זמן התאנה". למה? הקדישו מזמנכם ובררו. יהלום/הליקון.
רונה קינן, צילום: יואל לוי
https://www.youtube.com/watch?v=a9zXSBlAl_o
מיקה מלכה קרני. חלום בהקיץ.
גם החדש של מיקה (כינוי החיבה של מלכה) קרני הוא EP. שישה שירים שנכתבו עם דן תורן והולחנו, ברובם, עם בנו הנדלר, המפיק המוזיקלי. סיפורים מהחיים של זמרת-יוצרת פוריה (אמא לשישה ילדים, אחד מאומץ, ול...13 אלבומים), שממשיכה להתחדש ולבדוק את עצמה מול סוגות עכשוויות, הפעם בחסות הגרוב הדומיננטי והמגוון שמכתיב הנדלר ברוב השראה. ב"מסע שמאני", הגרסה המקוצרת של קורות חייה, נטייה עזה לרוקאבילי ולנשמה נוסח סטיבי וונדר; "זזה מזה" מציג נפש הרפתקנית, חסרת מנוחה בהשראת הג'אז הלבן של ראשית האייטיז; שיר הנושא, שמזכיר את הסאונד של סטילי דן מאותו עשור, דן בזוגיות הנוכחית שלה ובהרפתקה שבה נצרפה ביוון (מהדהד ל"סוזאן" של לאונרד כהן); וב"איזו ילדה", תמהיל של אר.אנ.בי. והיפ-הופ, היא חוזרת להיות הילדה שהייתה. מלכה, בדרכה. עננה.
https://www.youtube.com/watch?v=uawkUv_85Ro
לאורה ריבלין. בעיר זרה.
זה מוצר משלים, כהכנה לצפייה במופע בשם זה או להעצמת החוויה לאחריו. בעיקר מפני שלאורה ריבלין לא זמרת ואלה לא בדיוק שירים-לשיר-איתם. תשעה שירים שכתבה בהשראת התנסויות שונות, פגישות עם אנשים וציתות לשיחות של זרים. ועוד שלושה שאלה מאחרים. כולם מתנקזים לאמירה אישית בפרשנות יוצאת דופן. על אף חלקה של המשוררת נורית זרחי בעריכת השירים, הם לא נועדו מלכתחילה להלחנה, מחורזים בקושי ולא מתפזמים בקלות. גם בניכורם נשארים אישיים, מעורפלים בפענוח ומאתגרי תובנה. ריבלין מדברת את השירים בקול סדוק, בטון יובשני-לחשני ובנימה אחידה כמעט, משל היתה לאונרד כהן נשית, לאה וקודרת, דרמטית וברכטיאנית, קברטית ומקאברית. גם טום ווייטס, ניק קייב, לו ריד ומריאן פייתפול נשמעים בין השורות הלא שמחות והנוקבות, הכואבות והמכאיבות, המרירות והמיוסרות, ועדיין תאבות החיים. היא חושפת באומץ בלתי מצוי את האינטימיות של חייה. תשוקות בזוגיות הפצועה שלה ב"תיגע בי" הכמה; זוגיות בדמנציה ב"אקזיט" הנהדר; שומטת לסת ב"החוק החלש של המספרים הגדולים" הבלוזי. הלחנים (שאול בסר, בנה) רזים. יותר בגדר איורים, הצעות למלודיות שעדיין, נדמה, לא מצאו את צורתן הסופית. רוחם ג'אזית. בהפקה המוזיקלית הפנטסטית של ימי ויסלר נגיעות שאנסון ורית'ם אנד בלוז, פולק וקאנטרי, קמצוץ רוק ושפע ספוקן וורד ואזכורים של ג'יג ו-ואלס, היפ-הופ ופאנפייר. ב"אהבה אסורה" של זהבה בן היא מדגישה את העצב העמוק והגעגועים לחיבוקים חמים; מפחיתה בהתלהבות העולצת המובנית של "אני שוכב לי על הגב" של אריאל זילבר (כי "אין דבר שכדאי למות למענו"); ומנקה את "הלילה", להיט האירוויזיון של "הכל עובר חביבי", מחדוותו המקורית, מתעכבת דווקא על הקץ שבפרידה. אלבום מאתגר, למיטיבי לכת.נענע דיסק.
לאורה ריבלין, צילום: דריה שיזף
מיקי גבריאלוב. מתוך זהב וכתם.
כמישלחניו ל"הכניסיני תחת כנפך" ול"היא יושבה לחלון", ב"חמוש במשקפיים", אלבומו המשותף השלישי עם אריק איינשטיין (1980), תרמו משמעותית לדרכו המוזיקלית, מיקי גבריאלוב מצדיע למשורר ח.נ. ביאליק במלאות 150 להולדתו, עם עשרה משיריו שהלחין לאורך השנים, ועל הדרך מציין 40 שנים לקריירה הסולנית שלו. תמצאו ב"מתוך זהב וכתם", ששמו לקוח מהשיר "הקיץ גווע", גם את "אי מזלי, מזל רע" (המוכר כ"תאמר אהיה רב", גם הוא מ"חמוש במשקפיים"), "כוכבים מציצים וכבים", "רק קו שמש אחד עברך", "לא זכיתי באור מן ההפקר", "תרזה יפה", "ים הדממה פולט סודות" ו"בהבטחות שווא". גבריאלוב מנצל את נפלאות הטכנולוגיה להקליט מחדש, לשפץ הקלטות קודמות ו"לתקן" טעויות בנגינה, בהגייה ובהגשה. תופתעו לגלות שהמיקסים החדשים, מדייקים את איסוף השירים תחת קורת גג אחת לחוויית האזנה קוהרנטית יותר. גבריאלוב הבוגר נינוח, השירים מצליחים לרגש ולהלהיב מחדש, וההפקה המוזיקלית מרהיבה לטעמי. אן.אם.סי.יונייטד.
קווינטה אנסמבל. שושנה.
חמש יוצרות ג'אז ישראליות (הדר נויברג חליל, ענבר בר קונטרבס, קטיה טובות פסנתר, מאי סגל תופים והקשה וחן לוי שירה, עיבודים והפקה מוזיקלית) חוברות להצדעה לזמרת האם שושנה דמארי במלאות (31 במרץ) מאה להולדתה, עם שבעה מאינספור השירים שביצעה בקריירה המלכותית שלה. תמצאו כאן את "היו לילות" (יעקב אורלנד ומרדכי זעירא), "ליבבתיני" (מוני אמריליו), "אור" (נעמי שמר), וארבעה לחנים אלמותיים של משה וילנסקי: "כלניות" (נתן אלתרמן), "בלדה על מעיין וים" (יחיאלמוהר), "מגדלור" (דן אלמגור ו"התזכור" (עמנואל הרוסי). מה שיפה בג'אז, ואני מבין קטן בסוגה, הוא שהפרשנות היא מגוונת ואינסופית, וכל מוזיקאי יכול/רשאי לקחת את המקור למקומות חדשים ומסקרנים, מלאי מסתורין וקסם. מהסשן הזה עולה חיבור אמיץ לארץ הזאת. לוי, שהיא ווקאליסטית מעולה, מלהטטת עם השירים. צוללת צהובה.
פלד. טאטע ווי מייד איט.
משלושה אלבומי היפ-הופ בסקירה, פלד החמישי הוא הלעומתי שבהם. ראפר קיפודי, שמתריס נגד העולם, מתיז את עצמו, שופך ללא פילטרים את שעל לבו, כועס על גבול העבריינות (בדיבור בלבד), ומאמץ גינוני מעמד מתרבות הגנגסטה-ראפ שמעבר לים (כמו "סתובבי איתי" שחי כאן וחולם אמריקה). גם ההפקה המוזיקלית (אורי שוחט ומיכאל כהן, שותפיו מזה עשור) זועמת וקשוחה, חובטת ולא מרפה. לא הכי מזמינה לאוזן מבוגרת, אבל מקושטת באורחים מרשימים כרביד פלוטניק, עדן דרסו, לירוןעמרם, מיכאל סוויסה ונסטיד רוד, האלמונית עד כה, ומיטיבה להדגיש - בחלק מעשרת השירים - אמיתות אישיות ואמירות חברתיות מעוררות מחשבה ואפילו מרגשות. במיוחד בשיר הנושא פלד חושף מערכות יחסים לא פשוטות עם משפחתו הגרעינית, שחישלו אותו להתמודד עם מכשולים, לא לוותר, לשרוד ולנצח. היפ הופ בעבורו הוא דרך חיים במאבק על נאמנות בזוגיות ("מגדלים", "עזבת ת'בית"), ביסוס מעמדו ("קבריולט": "כסף לא קונה אושר, אבל עדיף להתבאס במכונית עם גג נפתח") וייצוב הגמוניה וכבוד בשכונה ובעיר ("פילה פי כפרה", "פלורנטין" ו"טוסט"), אפרופו שימוש בדימויי מעולם הספורט ואינספור מותגים. מרגיש כמו יום לחוץ בעבודה. המון ווליום/מובייל מיוזיק
נטע וינר. פינוי בינוי.
כמובטח בשם, ההיפ-הופ של נטע וינר הוא חברתי-עירוני. מתייחס למתח ולמרקם הערבי-יהודי מבעד לעיניו כתושב יפואי מעורב ואכפתי. האמירה שלו (בעברית וערבית, אנגלית וגם יידיש) חריפה ודעתנית, מבריקה וקולחת, מועשרת ביציאות על פתגמים וצירופי מלים מוכרים (התנ"ך, הגדת פסח, יום הזיכרון ועוד) ובמידה לא מבוטלת של הומור, גם עצמי, כמו בשיר הנושא, על סף סיום, הלהטוטני–וירטואוזי. ההגשה שלו עוצרת נשימה, מוטעמת ומנוגנת כפי שראוי לשחקן תיאטרון ("גשר") וסולן להקה ("סיסטם עאלי"). "מחלוט" הוא שיר השכונה שלו ו"גלות יפו" היא קינה ותקווה לחיים המשותפים (עם הזמרת סמירה סרייה). "עני לי" מוקדש לאהובה בלתי מושגת על רקע תנועות המחאה ו"לא יכול לישון" מתכתב עם ההמנון. ויש גם שירי משפחה: "שכח מזה" על סבתא ("גאולה היא שום דבר מלבד אלצהיימר..."), "ילדה שלי", ובעיקר "ילד ושמו נטע", דין וחשבון נוקב, חשוף וכואב, עם אביו על השם שנתן לו והשאיר אותו לגדול לבד. וינר מסיים בגרסתו המשעשעת והתבונית ל"הללויה" של לאונרד כהן (חלקה ביידיש...): "אין מאכזב יותר מלהגיע/ אין השראה גדולה יותר מלהיות בדרך..." וגם: "שמעתי קניה ווסט, קראתי תהילים/ לך תתחרה בספוקן וורד עם דוד המלך...". לא קל, אבל הוא בדרך. קמע.
נטע וינר, צילום: אלה ברק
סטטיק. לירז.
אלבום הסולו הראשון של לירז רוסו שהגעיש את הפופ המקומי והנחיל את ההיפ-הופ לכל בית בישראל בשותפותו בצמד סטטיק ובן אל (תבורי). תריסר קטעים קצרצרים בכחצי שעה כמעט שהולכים עם אותו רעיון רק לבד. רוסו הוא רעיונאי מבריק. הכתיבה שלו כמו נולדה במשרד יח"צ בסיעור מוחות עם שותפיו הבכירים ג'ורדי פלג (מפיק העל המוזיקלי) והזמר רון ביטון (שתומך בנאמנות בשירה), ועם אורחים קבועים ומזדמנים, ביניהם עדן בן זקן, אגם בוחבוט, אודיה אזולאי ואיתי לוי. מתעלסת עם שפת הדיבור ומוגשת בהטעמה ייחודית לו. ביחד הם רוקחים קליידוסקופ הפקתי של ממתקי פופ חביבים להפליא, עשירים בהוקים מפתים וקליטים ביותר. משחקי אהבה ("רונדלים", "להיט של שיר אחד"), חיזורים ("בול באמצע") וזוגיות ("בלנסיאגה", "סופרסטארית" ובעיקר "תחנונים" היפהפה בסטייל אייל גולני), דאחקות ("הפשע המושלם") וחאפלות ("על הראסי"). מרשימים מכולם השירים האישיים בשני קצות האלבום. "לירז" בפתיחה, דיאלוג מרתק, מרשים בכנותו ובחשיפתו, על חייו, ההצלחה ומחירה; ו"מחול", דרך מעודנת, מכילה וסלחנית לבוא חשבון עם כל מי שיצא עליו. להיות ראפר זו מחויבות עמוקה, כהיפ-הופר יש לו קבלות מכאן ועד הודעה חדשה. עצמאי.