|
|
|
 |
תיעודי |
 |
|
|
|
| |
| Taboo: Amos Gutman |
טאבו: עמוס גוטמן |
|
|
|
|
|
| |
הופעה ראשונה: 2024
ארץ מקור: ישראל
משך הופעה: שעה ו-16 דקות
|
|
|
|
סיפור חייו ויצירתו של אחד הבמאים המשפיעים בתולדות הקולנוע הישראלי כולל הראיון האחרון, חומרים וקטעי ארכיון. "חיפשתי טאבו," כך מעיד הבמאי פורץ הדרך עמוס גוטמן בריאיון המצולם האחרון שקיים בביתו בשנת 1993. ברקע צוות צילום ואימו שסועדת אותו בימיו האחרונים, רגע לפני מותו ממחלת האיידס, כשהוא רק בן 38. בקריירה הקצרה שלו, הספיק גוטמן ליצור ארבעה סרטים באורך מלא ולקצור את שבחי המבקרים בארץ ובעולם. באמצעות היצירה הקולנועית, גוטמן ניסח עמדה חתרנית, אנטי-הירואית ואנטי-קונפורמיסטית הקוראת תיגר על ישראל המאצ'ואיסטית, השמרנית והמיליטריסטית. "טאבו: עמוס גוטמן", מציג לראשונה קטעי ארכיון נדירים, לצד קטעים מסרטיו שטרם נראו וראיונות שטרם נשמעו. הבמאי שאולי מלמד ("מיני דיוי") מספר את סיפורו של גוטמן תוך הערכה מחודשת של ההחלטות הנועזות שקיבל - על סט הצילומים ומחוצה לו.
ביקורות
עמוס גוטמן היה במאי פורץ דרך, בהרבה מובנים. בתקופה בה היצירה הקווירית הייתה כאן עדיין עמוק בארון, הוא העז להציף אותה למרכז התודעה בסדרת סרטים שנתנו ביטוי לגיבורים הומואים שמחפשים את דרכם וזהותם. הסרט הדוקומנטרי עליו ממחיש עד כמה הקולנוע שלו היה שונה לחלוטין ממה שנעשה כאן באותה תקופה, ולא רק במובן הלהט"בי. סרטיו היו בעלי יופי אסתטי ואנינות אירופית כמותן לא נראו בתקופתו. ויחד עם זאת הם גם היו מרדניים, חתרניים וקוראי תיגר על הקונבנציות. הוא אהב לעסוק בכל מה שנחשב טאבו. בין אם אלה יחסים הומוסקסואלים ("נגוע", 83'), או גילוי עריות בין אח ואחות ("בר 51", 86'), או אהבה בין שני גברים שאחד מהם חולה איידס ("חסדמופלא", 92'). בתקופת מלחמת לבנון הראשונה, בה הארץ היה שטופה במיליטריזם, תיאר גוטמן הנון-קונפורמיסט, שתיעב את המלחמה וסירב להתייחס לנושא פרונטלית, מערכות יחסים של צעירים יהודים עם ערבים. בין אם כרומנים "אסורים" ובין אם כיחסי ניצול, בהם ערבים באים לזיין יהודים בשביל כסף.
הסרט נוגע גם בסרטו יוצא הדופן בפילמוגרפיה של גוטמן, "חימו מלך ירושלים" (1987), על פי ספרו של יורם קניוק.עד יומו האחרון גוטמן לא היה שלם עם הסרט הזה וחשב שההחלטה ליצור אותו הייתה טעות.הוא חש שהסרט פשוט לא שיקף את אישיותו ואת האג'נדה שלו.
במרכז "טאבו: עמוס גוטמן" עומד כאמור הריאיון המצולם האחרון, זה שערכה אתו ענת דותן, כשהוא כבר כחוש ופניו היפים מעוותים כתוצאה מההשפעה ההרסנית של האיידם. אבל הוא עדיין שומר על הפאסון של "הנסיך הרומני" ומדבר בגילוי לב מוחלט על עצמו ועל יצירתו. המסמך הזה הוא בעצם הצוואה האישית והאמנותית שלו.
הסרט נוגע כמובן גם בשני הפרטנרים האמנותיים הכמעט קבועים שלו, המפיק אנריקה רוטנברג ושותפתו הקבועה לחיבור התסריטים עדנה מזי"א. היא הלכה לעולמה בשנה שעברה ולא התראיינה לסרט, אם כי שיתפה פעולה באופן מלא עם הבמאי מלמד. למרות שהיו לה לא אחת חילוקי דעות עם גוטמן בנוגע לבלנס שצריך להיות בין האופי האמנותי והמסחרי של הסרטים עליהם עבדו יחד, היא הדגישה בפני מלמד ש"עמוס הוא האישיו, לא היא".
עמוס גוטמן היה אדם מורכב, והסרט מתאר זאת, בין היתר בכמה מהציטוטים שלו. "להיות הומוסקסואל זה ללכת לאבדון". או "כל חצי שנה יש לי פרשייה עם אישה – ניסיון לצאת מההומוסקסואליזם". על הניסיונות לחבר אותו ל"קהילה" אמר: "אני לא אחד מהם. אני שומע 'שלנו' ונהייה לי רע. הם רוציפ שאעשה סרטים מגמתיים. שיראו הומוסקסואליות כדבר טבעי".
למדתי בחוג לקולנוע וטלוויזיה של אוניברסיטת תל-אביב במחצית השנייה של שנות ה-70. בתקופה ההיא גוטמן למד במחלקת הקולנוע של "בית צבי". בשנים ההן נוסדה חבורת "קי"ץ", קולנוע ישראלי צעיר, שרנן שור, שלמד באוניברסיטה שנה מעליי היה אחד מיוזמיה. הם קראו תיגר על הקולנוע המסחרי שעמד אז במרכז העשייה הקולנועית בארץ, וניסו ליצור קולנוע מאתגר יותר. באופן טבעי ומתבקש הצטרף גוטמן לחבורה הזו.
כמי שחי את התקופה אני יכול להעיד ש"טאבו: עמוס גוטמן" משקף את היוצר, את מה שייצג ואת האווירה בארץ בשנות ה-80, שמשתקפת להפליא בסרט הזה. (נחום מוכיח, אתר הבמה)
|
|
|
| מחיר |
|
עיר |
|
שם
האולם |
|
שעה |
|
יום |
|
תאריך |
|
|
|
|
|