|
|
|
 |
דרמה |
 |
|
|
|
| |
|
|
|
|
|
| |
| שחקנים: יאן גונאר רויס, תורביורן הר , סירי פורברג, בירגיטה לארסן, אן מארי אוטרסן, נסרין חוסראווי |
הופעה ראשונה: 2024
ארץ מקור: נורווגיה
משך הופעה: שעתיים ו-5 דקות
|
|
|
|
שני חברים טובים, מנקי ארובות, יושבים על גג ומשוחחים על החיים. שניהם נאמנים לבנות הזוג שלהם, אבות מסורים לילדיהם ועושים כל שביכולתם כדי לשמר את ההרמוניה המשפחתית. אך בשיחותיהם עולות שאלות עמוקות על זהות גברית ומינית, נאמנות ומשפחה, והשפעת החברה על אישיותם. נקודת המוצא היא שפייר (יאן גונאר רויס) מספר לחברו אוודלינגסלדר (תורביורן הר) כי גילה לאשתו ששכב פעם אחת עם גבר. השניים בוחנים היבטים מודחקים בתוכם, והשיחות חושפות את המורכבויות של זהותם האישית. בתמונה הגדולה גם חלקם של בנות זוגם וילדיהם בקונפליקטים המסובכים האלה.
ביקורות
*** וחצי
במרכז הסרט סיטואציה בה שני גברים בני 40 פחות או יותר, קולגות למקצוע ניקוי ארובות, עוברים חוויות שגורמות להם לפקפק בזהותם המינית ולבחון את חייהם וחיי בני משפחותיהם. בתחילה אוודלינגסלדר מספר לחברו על חלומו, בו דייוויד בואי – בעצם בתחילה הוא חשב שזה אלוהים או אנני פריד מלהקת "אבבא" – פנה אליו בשירותים ציבוריים והתבונן אליו כאל אישה. הדבר גורם לו לבחון את עצמו ובין היתר לשים לב האם קולו נעשה גבוה יותר, כשל אישה. במיוחד כשהוא שר במקהלת החובבים בה הוא חבר.
ואילו פייר מספר לו כי שכב עם גבר. לקוח. אחד שהוא ניקה לו את הארובה. ואף מגלה לו כי גילה זאת לאשתו. הוא מפרט בפניה שזה קרה פעם אחת בלבד, שמבחינתו זה היה סקס חסר משמעות ושלא יהיה לזה המשך. האישה מסרבת לראות את הדברים כפשוטם. היא מבקשת ממנו לתאר כיצד בוצע האקט. הוא כמובן נבוך מאוד מגישתה וזו רק ההתחלה. האישה חשה עלבון עמוק, מתקשה לקבל את ההסברים ומחליטה לדון בנושא עם חברתה הקרובה. ומתברר שלאותה שיחה הגיע גם ידיד של החברה. כך שמעגל היודעים על האקט של הבעל עם גבר אחר הולך וגדל, העניין כמעט יוצא משליטה והוא חסר אונים בנושא.
הסרט יוצא דופן ובעל תחביר קולנועי לא שגרתי – מתעכב על פריימינג למשך זמן ארוך ואז מזיז את המצלמה באיטיות, או מתקרב לאחד האובייקטים המצולמים ללא סיבה נראית לעין. ויש גם שוטים של תמונות מעבר בהן רואים את העיר, כשברקע מוזיקה אינסטרומנטלית רועשת יחסית. אולי כקונטרסט לשיחות ה"מנומסות", כדרך הסקנדינבים, לפחות כפי שאנחנו מכירים אותם בקולנוע.
"מין אנושי" הזכיר לי – אסוציאטיבית בעיקר – את סרטו של דניס ארקאן מ-1986 "שיחות מלוכלכות". בשניהם יש דיבור גלוי וחושפני על סקס (שמו של "מין אנושי" באנגלית הוא "Sex"), אבל בכך נגמר הדמיון.
הסרט הנורבגי הוא ורבלי ודברני ברזולוציות מוגזמות בעיניי. הנפשות הפועלות בו מדברות את נפשן לדעת, טקסט וסאבטקסט, כולל מחשבות שבדרך כלל לא נכנסות לשיחה או לדיאלוג בתסריט. והסגנון הזה די "חופר" וככל שמתפתחת העלילה הוא מתחיל להעיק. הצפייה בסרט הייתה עבורי חוויה אחרת, בעיקר בגלל המבנה השונה שלו ודווקא בשל המלל הבלתי פוסק שבבסיס עלילתו, שלאורך זמן הפריע לי כאמור. מעבר לנראטיב החריג לא חשבתי שיש ב"מין אנושי" תובנות יוצאות דופן, מה גם שהוא לא בהכרח מציע פתרונות לקונפליקטים שהוא מעלה בפני הצופה. (נחום מוכיח, אתר הבמה)
|
|
|
| מחיר |
|
עיר |
|
שם
האולם |
|
שעה |
|
יום |
|
תאריך |
|
|
|
|
|