|
|
|
 |
דרמה |
 |
|
|
|
| |
|
|
|
|
|
| |
יוצרים: אילריה פריולי
בימוי: אלינה מראצי |
הופעה ראשונה: 2002
ארץ מקור: איטליה
משך הופעה: 55 דקות
|
|
|
|
בשנת 1972, כשאלינה מראצי היתה בת 7, אמה התאבדה. השנים חלפו, אלינה הפכה לעורכת סרטים ואת הסיפור המשפחתי קברה בבטן. היא ידעה על הסרטים הביתיים שצילם סבה במשך חמישים שנה, אבל עד לפני שנים אחדות לא העזה לגעת בהם.
כשראתה לראשונה את הסרטים הישנים, במיוחד אלו שהאות "L" מוטבעת עליהן )הכינוי של אמה היה ליזֶלי(, היה זה כמו מפגש ראשון עימה : מחייכת, רוקדת, שרה, ואפילונ נולדת ומתבגרת. עם הסרטים הישנים הללו, עם הקלטות אודיו אחדות ועם יומנים שהשאירה האם אחריה, היא נכנסה לחדר העריכה ויצאה עם יצירה אינטימית ומרגשת המגוללת את סיפורה של אשה איטלקיה אחת, בת למשפחה אמידה, שחייה התנהלו לכאורה בהתאם לתוכניות: היתה לה ילדות מאושרת, היא צמחה להיות אישה חכמה, נישאה לאהוב ליבה והביאה לעולם שלושה ילדים. ואז באו דיכאון, אישפוז, התאבדות.
היומנאות הקולנועית הביתית הולכת ותופסת נפח גדול יותר ויותר וחוץ מאשר תרומה ל´פיספוסים´, אחת לשנה נוצרות כמה יצירות מופת קטנות ומרגשות על חייהם של בני אדם. בפסטיבלים קודמים התוודענו ליצירותיו של פטר פורגאש, שהתמחה ברקימת דיוקנאות צנועים מפוטג´ ביתי. המקרה שבפנינו הוא מוצר קטן ונוגע ללב בזכות אנונימיותן של הדמויות וחייהן ובזכות קירבה פתאומית הנוצרת בינינו לבינן. אלינה מראצי כמו בוראת לעצמה את האם שמעולם לא היתה לה ומגדירה מחדש את כוחו של הקולנוע כאמנות של זיכרון, של יצירה ושל חיים.
איטלקית, תרגום לאנגלית
|
|
|
| מחיר |
|
עיר |
|
שם
האולם |
|
שעה |
|
יום |
|
תאריך |
|
|
|
|
|