תיעוד של ענני המילים שמתאבכים סביבנו משקף חרדות, תקלות, פעולות חירומיות, חלומות, דעות שמתחדדות ומתערפלות, וגם כאלו שמתנגשות באחרות. אספנו אותן משיחות וואטסאפ, רישומי חלומות, הקלטות של ראיונות ברדיו ובטלוויזיה, שיחות אישיות עם הקרובים לנו, עם אורחות ואורחים שהגיעו לסטודיו שלנו, וגם במפגשים אקראיים עם עוברי אורח. כולן עדויות שהן בבחינת אור חוזר – מפי מי ששמעו, צפו, קראו, ספגו, נחרדו, נשברו, התווכחו, הגיבו – מצידי המאורעות.
מכל אלה, ובערבוב שכבות הזמן, אנחנו שואפות ליצור מראה לעלילה המקומית המתמשכת, שאנחנו חלק ממנה – ובה בעת מתבוננות בה במבט רב־ממדי.
את מערבולת הפרספקטיבות שתיעדנו סביבנו נייצג – תוך התכתבות עם מסורות המבקשות לתת ביטוי למצבי אסון – באמצעות הפרקטיקה הבימתית של מקהלת דיבור: פואטיקה פוליפונית שמעלה תובנות מורכבות, לעיתים מבלבלות, ומנסה לחתור תחת הצורך להתקבץ סביב אמת אחת ויחידה, מגובשת ומוחלטת.
ומה זה השם המוזר הזה, "מ ח ר ב נ ו מ ג" ? – הוא צמח בהתכנסויות שקיימנו יחד עם המשורר אלכס בן־ארי בסטודיו שלנו, סטודיו לחקר בימתי של העלילה המקומית. בהתכנסויות האלה הזמנו אנשים לשחק עם הביטוי "מרחב מוגן" – לפרק אותו, להפוך אותו, לגזור ממנו עוד מילים, לכתוב רשימה או שיר שמורכבים רק מהאותיות שלו. הדברים המרתקים שנכתבו במפגשים חלחלו אל העבודה, וגם בהופעה במוזיאון תל אביב, תוזמנו להוסיף כמה מילים משלכן.