בטרם למדנו לכתוב, למדנו להילחם. האנושות, ברחבי הגלובוס כולו, פיתחה תורות לחימה שונות ומורכבות שבבסיסן דומות זו לזו דמיון עמוק - הן מחייבות התמסרות והקרבה, הן תובעות מחשבה ודיוק, הן רוחשות כבוד לצד שמנגד, הן משלבות תרגול של הרוח ולא רק של הגוף, ואולי החשוב מכול - הן יוצרות התמרה. הפורענות האנושית מרוסנת ומנותבת מחדש. האנרגיה של היריב מפורקת ומשנה כיוון. התנועה הזרה הופכת לטבע שני.
הרעיון הזה, שמוצא ביטוי רחב בפסטיבל השנה ומעניק לו את המסגרת האוצרותית, הוביל אותנו להביט מקרוב על האמנויות האלה. מתוך הדוג'ואים ואולמות התרגול שברחבי הארץ אספנו לוחמות ולוחמים מכל הגילים, הקבוצות, השיטות והאמונות, והצבנו אותם בזירה אחת. מחוץ לקונטקסט הקבוע, מול תיאטרון ירושלים או במתחם המשכן של בתי הספר לאמנויות במנורה, התרגול של הקבוצות האלה מעלה הצעה חדשה לדיון ציבורי ורלוונטי - האם אמנות היא תורת לחימה? איך תרגול של אמנות לחימה יכול להרבות שלום? איך נוכל להתמיר את האנרגיה שלנו למקומות החשובים באמת?