|
|
|
 |
הצגות שונות |
 |
|
|
|
| |
|
|
|
|
|
| |
מחזאים: ווליאם מסטרוסימונה
בימוי: שמואל הדג`ס
במאית: לאורה שניידר
תפעול תאורה: שיר פרייבך
מוזיקה: אשר גולדשמיט
תעתוק וניהול מוזיקלי: יערה דיין
תאום אמנותי: מרטין קנטור |
| שחקניות: אביתר ליכטנשטט ושירה שטרן |
משך הופעה: כשעה ורבע ללא הפסקה
|
|
|
|
סיפורה של 'רוז', צעירה חולמנית שעובדת בחנות ממתקים, האוספת לדירתה הרעועה את קליף, נהג משאית צעיר שניחן בחוש הומור מפותח, לאחר שזה נתקע עם משאיתו. מפגש לילי שהיה אמור להיות קליל ורומנטי עומד לשנות את חייהם. מרגע פתיחת הדלת נגלה לקהל עולמם האישי של שני אנשים שונים מאוד, שבאופן מפתיע בוחרים להתקלף מהמסכות ולהיפתח זה לזו.
|
|
|
| מחיר |
|
עיר |
|
שם
האולם |
|
שעה |
|
יום |
|
תאריך |
|
|
|
| תגובת גולשים (2 תגובות) | | | | | הוסף תגובה לכל התגובות | | 2. הצגה נפלאה, משחק מעולה, ביום מקסים
 | |  | | לחלוטין אינני מסכים לביקורת של מר צבי גורן. החווייה שאני זכיתי לה היא גדולה ובלתי נשכחת. לא קראתי את המחזה ואני מכיר אותו רק מהאינטרפרטציה של הבמאי והשחקנים. לכן אינני יודע אם הפסיקה של מר גורן שהמחזה אינו בשל, נכונה. וודאי שהדברים המוצגים אינם פשט ואינם פיגורטיבים. וכנראה שמר גורן אינו מסוגל ליהנות מתמונה סוריאליסטית ולכן הגיע למסקנה שביטא בתגובתו. אני קיבלתי את הגישה הסוריאליסטית של המחבר והשחקנים, ולכן החווייה הייתה עצומה. מלכתחילה מפגש בין נהג משאית בארצות הברית הענקית, שרגיל להעביר את ימיו בנסיעות ארוכות וחד גוניות, ונערה בודדה שהיא מוכרת ממתקים בעיירה קטנה, שכול עולמה סובב סביב התאבדות של משוררת שגרה בחדר שבו הנערה שלנו מתגוררת, ושחייה ממשיכים עם ידידות שנעלמו, זה מצב סוריאליסטי. הפגישה האקרעית הזו חייבת להיות רווייה באווירה מינית דחוסה, והבמאי הצליח למלא בה את הבמה. גם התפאורה הלמה את האווירה הזו. את המחזה של ניקו ניתאי לא ראיתי. אבל את כול השבחים שמר גורן העניק להצגה ההיא אני במצפון מלא מעניק להצגה של תיאטרון פסיק, לשני השחקנים הווירטואוזים, לבמאי ולתפאורנית, וממליץ לכול אחד ללכת ולראות אותה. לא תתאכזבו.
ראיתי את ההצגה ביום האישה. כמה היא התאימה לי לתאריך.
הוסף תגובה | |  | |  |
| שמואל יריב , עלמון - ענתות (09/03/2011) |
| 1. הצגה מבישה, למעט משחקו המצוין של אביתר ליכטנשטט
| | | | אקדים ואכתוב, שלא האמנתי שהפקות גרועות עד כדי כך בכלל קיימות בתיאטרון בישראל. המחזה של מסטרוסימונה כתוב טוב בחלקו, אולם חסר כל פואנטה, או משהו דומה לזה. הוא נראה כמעין עבודה לא גמורה. בהתייחס להפקה, התרשמתי בה ממשחקו המצויין של אביתר ליכטנשטט ומהמוסיקה הטובה. שירה שטרן שיחקה משחק היסטרי וצעקה את הטקסט ללא שמץ של רגש במנעד אינטונציות מוגבל ביותר. זה היה יותר מדי גם בשביל דמות של חולת נפש. כמו כן, היה קשה להבחין בבימוי. הדג`ס, הבמאי, אף צוטט בתוכנייה כמי שאמר, שעבודתו התבססה על הוירטואוזיות של השחקנים - משמע אין בימוי. לא צפיתי מעולם בהצגות אחרות של פסיק, ולאחר האסון הזה, סביר להניח שלא אצפה. לסיום, לפני כמה שנים ניקו ניתאי הציג בתיאטרון קרוב מחזה מקסים פרי עטו בשם "תה ונעליים" בכיכובם של שירלי קייזר המצויינת שכבר פרשה ממשחק באופן מצער ויובל זמיר הנהדר. גם אז היה מדובר בהצגה של מערכות יחסים בין גבר לאישה שנפגשו כך פתאום וגם אז לא היו יותר מדי פואנטות. עם זאת, אז היה למחזה יותר ערך מוסף וניכרו בימוי ומשחק משובחים. לגבי הפקות שמועלות כעת, "על הספסל" הרחוקה משלמות, מעבירה סיטואציה דומה ביתר אמינות ועם משחק משובח.
הוסף תגובה | | | | |
| אהוד וולף , תל אביב (13/01/2011) |
|
|
|
|