|
|
|
 |
תיאטרון החאן |
 |
|
|
|
| |
|
|
|
|
|
|
עיר צחיחה, כמעט חרבה, במצור. לא נשאר בה כלום. קשה להשיג ערק או פיסטוקים, נרגילות או קוביות קרח, ועוד פחות מזה מים – נשאר רק משחק הקלפים הישן. בתוך הריק הזה משוטטות דמויות המחזה, כמו בחלום מסוייט.
החייל יאן פורץ לבתים, עורך חיפושים ומגייס משתפ"ים. הוא מנסה לשווא למצוא נחמה בווקמן שלו, עם המוסיקה הקלאסית. הראש מתפוצץ לו מרוב יריות ובעיטות בדלתות. עליה המיילדת ובעלה עיאד משתדלים לשמר על חורבות העיר את חורבות נישואיהם, על רקע של נרגילות וערק. איתם שוהה גם אימן, בחורה צעירה, שאביה נדון למאסר עולם ואימה, כרמן, רופאה מהפכנית, שעוזרת לתינוקות חולים לעבור במחסומים ומשגעת לגברים את הראש.
אימן מוצאת את המפלט שלה מן הסיוטים בקליפים של להקת רוק לבנונית ובדאגה אובססיבית לחתול שלה, ישו, שהחיילים שברו לו רגל והוא מתרוצץ מפוחד בכל מקום ומשאיר כתמים של דם – "הדם של ישו". מהו בדיוק הקשר שלה לעיאד ועליה ומדוע הם מרגישים קירבה כזאת? – מתברר בסוף המחזה. וישנו גם אמין, הבן של עיאד ועליה, תלמיד מצטיין באוניברסיטה, שיום אחד נשרף לו פיוז בראש, והוא מחליט להרוג חייל, להיות קדוש ולהגיע לגן עדן עם שבעים ושתיים בתולות והופך מסטודנט-למופת לשאהיד שהורג בשם אלוהים.
|
|
|
| מחיר |
|
עיר |
|
שם
האולם |
|
שעה |
|
יום |
|
תאריך |
|
|
|
| תגובת גולשים (3 תגובות) | | | | | הוסף תגובה לכל התגובות | | 3. לא לחיילים.
 | |  | | התקשרתי לחאן בשישי, שאלתי אם יש הצגה במוצש, אמרו שכן אז באתי. איזו פאלטה. טעות אקוטית מזו טרם הייתה, כי אם נפשי ביקשה את יהויכין ואת נירון, מפזמים בעגה צינית, קיבלתי שחקנים טרוטים ולא אסטתיים, שממחישים לי בראבאק כמה רע להיות ערבי בכיבוש, וכמה אומלל לא פחות החייל, הזרוע המבצעת. חזרתי עם שביזות שטרם נראתה, וכוחה של ההצגה הזו, העשויה היטב, בעוצמה החודרת שלה, להמם ולנסח בצורה הכי בוטה את מה שכל אזרח שיושב מול במה מדחיק מתחת לשטיח היהודי שלו.
הוסף תגובה | |  | |  |
| נועם , ירושלים (06/07/2008) |
| 2. זוועות
| | | | הצגה מזעזעת, ולא ביגלל שהיא קשה . בלתי ניסבלת משעממת, פתטית . מזל שהכרטיסים היו חינם.
הוסף תגובה | | | | |
| שרון , ירושלים (19/06/2008) |
| 1. ווואו גדול
| | | | כבוד גדול לתיאטרון החאן שמוכיח פעם אחר פעם שאין לו מתחרים, נולה צ`לטוןושחקני החאן יוצרים מציאות בימתית מדהימה בחריפותה. ולסיום מיקי גורביץ` מוכיח שהוא לא רק במאי ומחזאי ענק הוא איש תרבות אמיץ, שלא מפסיק לאתגר את הקהל, כאב הבטן והדמעות שחנקו אותי בסיום ההצגה הם ההוכחה לכך
הוסף תגובה | | | | |
| ליאת , תל אביב (13/06/2008) |
|
|
|
|